והטלית על כולנה–הרהורים על פמיניזם ויהדות

התמונה לקוחה מהבלוג של בשמת כהן

***

אני לא חושבת שאמא שלי דיברה איתי על פמיניזם.

מה שהיא עשתה היה ללמד אותי לדעת לעמוד על שלי,

לדעת שאם אני מדברת בנימוס – אז אני יכולה להגיד מה שאני רוצה – גם למורה.

לדעת שאף אחד לא יותר טוב ממני גם אם הוא מבוגר/גבר/עשיר/שר בממשלה/מדבר אנגלית או כל דבר אחר.

מה שהיא עשתה היה "להראות" לי פמיניזם וערכים חשובים אחרים.

עכשיו שאני אמא, זה הזמן שלי "להראות" את אותם ערכים לילדים שלי,

כי מעשה שקול מול אלפי מילים – עם כל אהבתי הרבה למילים…

***

מגיע יום כיפור, ואני רוצה ללכת לבית הכנסת.

אני רוצה שהילדים ישמעו "קול נדרי", אני רוצה שהם ישמעו תקיעת שופר, שיחושו את האווירה וידעו שיום כיפור זה לא רק אופניים, אבל רגע…

אין שום מצב שאני נכנסת עם ירדן לעזרת נשים.

אין מצב שאני ממשיכה להנחיל את הדבר הזה – שאני מצטערת על הבוטות –

אבל הוא נראה לי מעוות, לא הוגן, לא עדכני – לבת שלי.

איך אפשר לגדל את הילדות שלנו (והילדים שלנו – אני חושבת שמעמד האישה ושוויון הם דברים שצריכים להיות חשובים גם לגברים) על ערכים של שוויון, העצמה נשית, לגרום להן להבין שהן מסוגלות לעשות כל מה שהן יחפצו ויתאמצו עבורו,

ואז באותה נשימה להיכנס איתן יד ביד, בבגדים חגיגיים ויפים לעזרת נשים, להרים אותן גבוה כדי שיצליחו לראות מבעד למחיצה את אבא ואת האח, להבהיר להן ללא מילים שבחגי ישראל, ברגעים החשובים והמקסימים הללו, שהן למדו עליהם כל כך הרבה בגן – ברגעים האלו, הגברים מנהלים את העולם, והן יכולות לצפות בהם (גם זה בקושי).

***

כשאני מדברת על זה עם אימהות נוספות , חלק אומרות לי, שהברירה היא ללכת לבית כנסת רפורמי או משהו בסגנון, ואז הן יאבדו את התפילות בנוסח בית אבא ואמא, ושגם שימור של מסורת ותרבות הוא חשוב, גם את הפיוטים שהן שמעו בתור ילדות קטנות , הן רוצות להעביר לילדים ולילדות שלהן.

אני יותר ממזדהה כמובן.

כשאני הולכת לבית כנסת בנוסח ספרד – אני מרגישה אבודה, כלום לא מהדהד לי מוכר, ובליל הסדר אני שרה בלב בחלק מהמילים את הנעימה שבה סבא שלי ז"ל היה מקריא, זיכרונות ילדותינו פורטים על נימי רגש, ולהנחיל לילדים שלנו את המסורת, ההיסטוריה, "דע מאיפה באת" זה חשוב.

נדמה לי שזו אחת הבעיות העצובות שלנו הנשים, שתמיד יש לנו עוד דברים חשובים שמנצחים את מעמד האישה,

אנחנו נצביע בבחירות לפי שמאל, ימין, ביטחון ולא למי שיקדם את הנשים, ובכך אנחנו גורמות למנהיגים אפילו לא להתאמץ לכלול את מעמד האישה במצע שלהם.

אנחנו נעדיף לשמר את זיכרונות ילדותינו ואת המסורת של בית אבא, ולהנציח את עזרת נשים ואת החתונה נוסח הרבנות, ואת זה שמניין לתפילה לא מחשיב נשים ועוד כל מיני מנהגים שמפתיע איך אנשים תרבותיים לא עוצרים ואומרים – מה זו השטות הזו? אנחנו לא נוהגים ככה יותר.

כשאני עומדת בבית קברות מעל קבר של אדם אהוב,

עשר נשים נוספות ואני – לא נחשבות (!) ומתנהלת ספירה קדחתנית לראות אם יש מספיק גברים למניין – אני רוצה לצעוק.

אני כועסת.

אני כועסת עלינו הנשים שלא זועקות,

אני כועסת על הגברים – שלא עוצרים לחשוב כמה זה מעוות, שהאישה שלהם, הבת שלהם, אמא שלהם – לא נחשבות,

ואני לא מוכנה ללמד את הילדים שלי את המנהגים האלה כמובן מאליו.

בערב סוכות בעיתון מעריב אני מוצאת כתבה שמתארת בית כנסת אורתודוקסי בברוקלין,

בו ההפרדה בין גברים ונשים נעשית ע"י צדדים שונים של אולם בית הכנסת – ללא כל מחיצה, ומנהל התפילה היה – למעשה היתה שליחת ציבור, אישה.

לדברי הכותב זו מגמה שקיימת ביהדות ארצות הברית, ואני מדגישה, לא רפורמי, אורתודוקסי לחלוטין, אבל עם שכל ישר והבנה שאי אפשר לעמוד במקום, לגיטימי והכרחי להתקדם קדימה.

אז מסתבר שזה אפשרי,  אבל להגיד לכם שאני אופטימית ושבקרוב זה יהיה אצלנו פה בארץ הקודש? אני סקפטית.

עם כל הצער שבדבר, אני בשנה הבאה אחפש בית כנסת שוויוני, לא אכפת לי אם הוא יהיה רפורמי, אתיופי, רוסי, ליטאי, מרוקאי,

אני מוותרת על הזמירות של סבא, כי הבת שלי יותר חשובה.

העבר חשוב. העתיד יותר.

זו הבחירה שלי.

לקוח מהאתר של התנועה המסורתית בישראל