קלילות

יש את העניין הזה של "לזכור איך זה מרגיש להיות ילד".

הרי כולנו נשבענו בתור ילדים שאנחנו נישאר מגניבים וקלילים גם כשנהיה מבוגרים,

כולנו הסתכלנו מדי פעם בתימהון על ההורים/מורים/שכנים שלנו וחשבנו לעצמינו – "מה? הם לא היו פעם ילדים?"

ואז גדלנו, וגילינו שעכשיו תורינו לגלם את המבוגר האחראי, וזה לא תמיד הולך יחד עם מגניבות וקלילות…

אבל!!!!

אבל הרבה פעמים אין סתירה אמיתית בין השניים, רק שאנחנו כל כך רגילים כבר לגלם את המבוגר האחראי – או שמא נודה על האמת-  את המבוגר התשוש, שאנחנו נאחזים בדמות ונהיים כבדים, מחרבי מסיבות, חסרי גמישות מחשבתית וזעופים שלא לצורך.

אני אסביר….

בחלומי….אני אמא שמעודדת את ילדיה לגלות את היצירתיות שבהם, אני רוצה שהם ימרחו צבעים ויציירו להנאתם, אני רוצה שהם יכינו כדורי שוקולד במו ידיהם, אני רוצה שהם ישתלו ירקות בגינה ויסתובבו להם בעולם מאושרים.

ובמציאות…אני בחורה חובבת שליטה שרוצה שיעשו את הדברים בדרך שלה ושלא ילכלכו בדרך (לא כי אני בן אדם נקי במיוחד, נהפוך הוא, כי אני כל כך שונאת לנקות ואני בקושי משתלטת על הלכלוך שאני עושה לבד).

אני נגנבת מזה שאיתמר מחליט בפרץ יצירתיות / עצמאות/חוסר מחשבה להוסיף לכדורי שוקולד כוס מים – כי זה נראה לו מתאים ומעניין לראות מה יצא…

אני מתחרפנת כשירדן מחליטה שהרבה יותר כיף לצייר לעצמה על הבטן מאשר על הדף,

כשאיתמר מתעקש מיד עם תחילת הציור לערבב את כל הצבעים לעיסה אחת חומה ואז להטיח מכחול עם כמויות בלתי סבירות בעליל של צבע בדף,

כשהם חופרים באדמה שרק אתמול זרענו בה (ביחד) זרעים, וכשהם קוטפים את העגבניות שעוד לא הבשילו,

הבנתם?

אני שוטחת בפני אחותי את צרותי  והיא אומרת לי בנזיפה אוהדת – שחררי, רצית אומנות? תני לילד להחליט מה זו האומנות שלו,

היא מספרת לי איך הבן שלה מערבב גם הוא את כל הצבעים לעיסה חומה, (זה קטע כזה של בנים?) ואז מבקש נייר טואלט, אותו הוא מרטיב בכוס שנועדה לניקוי המכחול ואז טובל אותו בג'יפה החומה ממקודם ועם זה הוא יכול להתעסק שעה באושר גדול בעוד אחותו מציירת לבבות סימטריים ועדינים.

הממ…אני משתוממת, יכול להיות שהילדים שלי נורמאליים ואני קצת איבדתי את פיטר פן בדרך?

אני זוכרת איך ממש לפני שהיו לי ילדים, ישבתי באיזה אירוע, והתבוננתי בילד מהמם ומשועמם שניסה להעסיק את עצמו במגוון דרכים מקוריות, הוא ניסה לשאוף קצת מים עם הקש מהכוס ואז להשפריץ את זה – דוגרי – נראה לי דבר די כייפי לעשות…כמובן שאמא שלו בעדינות ותקיפות מיד לקחה לו את הקש, ואז הוא ניסה לדחוף את ידו השמנמנה ולדוג קוביות קרח – ואז פשוט לקחו לו את הכוס , ואז הוא קרע את המפית להרבה חתיכות קטנות….ואני הסתכלתי וחשבתי לעצמי שתכלס, באמת עיסוקים די מגניבים, ואפילו לא מזיקים במיוחד, ושהוא בטח ממש לא מבין למה אמא שלו הורסת כל דבר כייפי שהוא מוצא.

אני זוכרת את האחיינים שלי מתגנבים מהמיטה אחרי שעת ההרדמה , מתחבאים במסדרון ומציצים לסלון בקונדסות עד שהמבוגר האחראי מגלה אותם ומשלח אותם למיטה – זה היה חינני, לעומת זאת כשאני מוצאת את איתמר וירדן במסדרון אחרי שעת ההרדמה….בואו נגיד שחינניות אין שם.

אז הנה אני, מייחלת לילדים שיתנהגו כמו בני אצולה בריטיים אבל יגדלו להיות פראים חסונים דרום אמריקאיים, שולחת הערות דודתיות ומלחיצות או סותמת את הפה במאמץ ומפתחת אולקוס מרוב עצבים מודחקים….

מה יהיה?

כנראה שאני צריכה לשחרר….כנראה שאני צריכה לוותר על הדברים שבהם אני לא משחררת ולהבין שעדיף שיקפצו בשלוליות עם אבא…

(אבא שלהם אגב צריך להשלים עם זה שילד ששמו לו בצלחת משהו שהוא לא רוצה לאכול מוכרח שיוציאו לו את זה ע כ ש י ו מהצלחת, ולא , אי אפשר לשים את זה בצד, וזו שריטה שיש לכל הילדים ועדיף לשתף פעולה) וכנראה שאני צריכה להצטייד…

אז להלן המלצות המערכת ליצירה לילד המלכלך ולאם העצבנית:

1. לקנות שעוונית ממש גדולה אותה אפשר לפרוש על הריצפה

2. להשתמש בתבניות ביצים ריקות כפלטת צבעים (ככה הצבעים לא מתערבבים וגם אני מרגישה טוב עם עצמי שאני ממחזרת)

3. לקנות בחנות של כלים חד פעמיים חבילה של סינורים חד"'פ לטבחים – הם דקים, נוחים, גדולים וזולים.

4. לא להכין כדורי שוקולד ליד הכיור…כי אז הזאטוט יכול להגיע לברז ולהוסיף מים בהגדלת ראש לא ברורה…אני יודעת שאני חוזרת על עצמי, אבל זה היה מאוד טראומטי.

5. וסתם המלצה נחמדה לסיום – למי שיש דלת זכוכית שיוצאת לגינה או למרפסת – אפשר למרוח קצף גילוח על הזכוכית ו"לצייר" בקצף, זה למעשה כמו לוח מחיק שעליו מציירים עם האצבעות,

זה טוב למוטוריקה העדינה, זה טוב לילדים שמודאגים מאיך הציור שלהם יוצא, אפשר למרוח את הקצף גבוה – ואז הילד מצייר בידיים מורמות – מה שמחזק את חגורת הכתפיים,

ובסוף….שוטפים הכל עם צינור, וכל האזור מתמלא בריח רענן של קצף גילוח ובאשליה של בית נקי