דילוג לתוכן

לא לצאת מהקווים

נובמבר 16, 2011

אני יושבת עם איתמר אצל המטפלת בריפוי בעיסוק , הוא והמטפלת יושבים ליד שולחן קטן , ואני מאחור.

אחרי הדקה הראשונה שבה איתמר לא הסכים להישאר בלעדי, נראה שהוא שכח ממני וכך אני בעמדת תצפית נוחה, כאילו לא נוכחת, זוכה להיות זבוב על הקיר ולהציץ עליו.

היא באמת עושה איתו דברים מקסימים, מלמדת אותו להשחיל ולגזור, משחקת איתו במשחקים שגורמים לו להתאמץ ולחזק את שרירי הגוף וגם את "שרירי הריכוז והרצון" וגם…וגם לצבוע בתוך הקווים.

הם צובעים יחד ציור , איתמר בוחר צבע אפור והמטפלת שואלת אותו  "מה נצבע עכשיו?"

"את המדורה" בוחר איתמר, "איזה צבע יש למדורה?" היא שואלת , "צהוב" עונה איתמר,

"אז אולי כדאי שתצבע בצהוב"

ואז קצת נצבט לי הלב.

הוא יודע שהמדורה במציאות היא בצבע צהוב, אבל למה לא לצבוע אותה באפור אם זה מה שמתחשק לו?

ולמה כל כך חשוב שבגיל 3 וחצי הוא לא יצא מהמסגרת? שיקשקש על כל הדף, ציור צריך להיות כיף.

אני רואה איך המערכות מלמדות את הילדים שלנו להיכנס למסגרת – תרתי משמע, לא לצאת מהקווים, לצבוע בצבע הנכון, להתאים לכללים, לקבוצה, לזרם, זה באמת חשוב כל הדברים האלה, אבל מה עם החופש, הדמיון, היצירתיות , ומה עם הסבלנות והסובלנות לזה שכל אחד הוא גם אחר, וחלק אחרים קצת יותר.

הרבה פעמים יש לי את החשש שמערכת החינוך שלנו עסוקה בלטפח את הילדים שלנו כך שיתאימו.

יתאימו למערכת, לחברה, לחיים, ופחות מתעסקת בללמד אותם להקשיב לעצמם,  בלהמתין קצת ולהתבונן מהצד לאן הם מתפתחים בעצמם, בללמד אותם שיש גם אנשים שגורמים למערכת ולחיים להתאים את עצמם אליהם.

בינינו זו לא חוכמה להאשים רק את מערכת החינוך, אנחנו יודעים להעריץ אנשים כמו סטיב ג'ובס וביל גייטס שלא הסתדרו במערכות, אבל כמה הורים באמת תומכים בילד שלהם ומאמינים בו כשהוא הולך ראש בראש מול המערכת?

אחר כך בגיל 40 אנחנו הולכים לקורסים של ציור אינטואיטיבי ועושים מדיטציות כדי להתחבר אל הילד שבנו,

אולי היה פשוט יותר אם היו אומרים לנו בגן שזה בסדר לצייר בלי מסגרת ובאיזה צבע שאנחנו רוצים.

14 תגובות leave one →
  1. פברואר 16, 2012 9:01 pm

    הי,
    קודם כל, יש לך בלוג מקסים,
    וגם תודה למי ששם את הקישור לטד – אחלה הרצאה

    אני מקווה שזה בסדר שאני אומר לך:
    ככה זה. רק תשעה חודשים ברחם, ואז לאט לאט נחשפים לעולם
    לא קל לנו עם זה כי העולם הזה הוא די מחוספס, ואת בטח כבר יודעת שיהיו לו מפגשים גם עם אנשים פחות רגישים מהמטפלת הזו…
    מה נשאר לנו לעשות?
    לאהוב אותם, ולסמוך עליהם…

    • פברואר 16, 2012 10:32 pm

      תודה אורי 🙂
      הקטע של לשחרר ולסמוך הוא כנראה שיעור של החיים כשאתה הורה.
      בכל אופן התגובה שלך העלתה לי חיוך גדול.

  2. ורד permalink
    נובמבר 23, 2011 2:41 pm

    למי שעדיין לא מכיר, סר קן רובינסון הנפלא והגאון מדבר על חינוך ויצירתיות
    הנה הרצאה מ 2006 http://www.ted.com/talks/ken_robinson_says_schools_kill_creativity.html
    ועוד אחת מאוירת http://www.youtube.com/watch?v=zDZFcDGpL4U
    ואפשר גם להסתכל באתר שלו אם רוצים עוד

  3. נובמבר 22, 2011 11:05 pm

    הי,
    אני לא קרובת משפחה ואנחנו לא מכירות, אבל צבט לי הלב כשקראתי את הפוסט הזה, כי אני עוברת אותו תסכול בימים אלה, כשהבת שלי בחודש השני לכיתה א' ואני מבינה ללבך. תקשיבי, :), תנסי לא לקחת את זה כל כך כל כך קשה ומלא רגש, למרות שזה קשה לא לקחת משהו שקשור בילד שלך בצורה הזאת. מסגרת או לא מסגרת, מנסיון החיים שלי, אדם בא לעולם עם סט של כשרונות ומבנה רגשי משל עצמו, ובאיזשהו שלב הוא מכיר בו ומממש אותו, או לא מממש – מבחירה ובלי קשר להשפעה של מדריכה שהדריכה אותו בגיל צעיר לתקופה קצובה. כל עוד את שם בשבילו ונוסכת בו בטחון, הוא יהיה בסדר בכל גיל, ויידע לעשות את הבחירות הכי טובות לו – גם לצבוע באפור. אני מאד בקורתית כלפי המערכת, אבל שמתי לב שהבת שלי לומדת ממני הרבה יותר מאשר מבית הספר, אז נרגעתי קצת :).
    בהצלחה!

  4. נובמבר 20, 2011 10:02 pm

    …תרגיל מעולה לעידוד היצירתיות- על אותו עקרון של סיפור בהמשכים שהיינו עושים כשהיינו ילדים- מישהו כותב משפט, מקפל את הדף וכן הלאה ובסוף היינו פותחים וקוראים משהו שלא בהכרח היה לו הקשר…
    עושים אותו הדבר רק עם ציור- הורה וילד…כל אחד מצייר בחלק של הדף ומקפל כך שהשני לא יראה ובסוף מתקבלת תמונה…:) מאין אמנות מודרנית…

  5. מיכל אורן permalink
    נובמבר 18, 2011 5:09 pm

    הבנתי לחלוטין למה נצבט לך הלב. תנוח דעתך: אותה מטפלת היא דמות זמנית אחת בחייו של איתמר שמשמשת לפונקציה מאד מסוימת. חשוב יותר בעיני היא המחשבה על- מי הן הדמויות שתרצי/תרצו שאיתמר יהיה בסביבתן וישפיעו עליו הכי הרבה בחייו.. ובנוסף, משקל רב יש בעיני לדמויות הקרובות אליו ביותר כך שתמיד אפשר לאזן 🙂
    השינוי הכי גדול שאתה יכול לעשות הוא לשנות את עצמך 🙂

    מצד שני חשוב בעיני לזכור שאיתמר יפגוש הרבה דמויות מגוונות וילמד מהן הרבה וזה טוב (גם אם זה רע).

    ובקיצור: אנתרופוסופיה קיקס אין!

    ויוחאי אומר: דזסדבדררקק45רסא"\ר ףצמ לת0פ
    00000000000000000000000000000012
    3.
    23

    נשיקותתתתתתתתתתת

    • נובמבר 20, 2011 9:59 pm

      מיכלי אני מסכימה איתך לגמרי!!!

      למרות שאני חייבת לומר בכל הכנות שעם כל הרצון הטוב…בסופו של דבר רובנו בוחרים מערכות חינוך רגילות בגלל הנוחות, הקירבה/ הכסף…ויחד עם זה משתדלים לאזן את ה"מסגרת" הזו ביצירתיות בבית,
      ולעודד חשיבה יצירתית אצל הילדים ואת הביטחון שלהם בעצמם…וגם את שלנו בעצמנו שאנו עושים את הכי טוב שאנו יכולים!
      🙂

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink
    נובמבר 17, 2011 2:46 pm

    מזל שיש לך קשרים בבית ספר הפתוח 🙂

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink
    נובמבר 17, 2011 9:13 am

    כל כך מתחברת לזה! גם אותי זה מעציב מאד. אבל לפחות בבית אפשר לתת להם חופש והזדמנות לבטא את היצירתיות ללא הגבלות כאלה. באמת ממש מיותר בגיל הזה לדעתי.
    כיף לי מאד, תמיד, לקרוא אותך. תודה:-)

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink
    נובמבר 17, 2011 8:19 am

    אוי, אני מזמן מיואשת ממערכת החינוך, אם ילד לא נכנס בדיוק לתוך הקווים, מיד הוא חריג וצריך להתאים אותו בחזרה למסגרת (יש הרבה אמצעים לעשות את זה…).
    היום, כשיש לי שלושה ילדים במסגרות פורמליות (ועוד אחד יגיע לשם כשיצא מהחממה של הגן הפרטי) אני חיה בתקווה שמערכת החינוך לא תהרוס לי אותם, זהו, לא שתלמד אותם, שפשוט לא תהרוס אותם.

  9. נו באמת? לא ברור? permalink
    נובמבר 17, 2011 6:01 am

    נו,
    הרי ברור שאני אגן פה על המסגרת.

    בעיני זה לא ממש נורא, הרי אף אחד לא אמר לו לצבוע בצהוב.
    ניסו לבדוק האם הוא מודע לבחירה, נתנו לו אופציה.

    אני לא ממש יודע כיצד איתמר נהג, אבל בהנחה שהוא ענה משהו כמו: "לא! מתאים למדורה שלי אפור! וגם צהוב זה צבע של מכבי ואני ממש לא אוהב אותם."
    מה היה קורה? המטפלת היתה מחייבת אותו לצבוע בצהוב?

    השאלה הכי ילדותית שיש היא למה?
    מודעות לבחירה שלך, בין אם היא קונפורמיסטית ובין אם לאו היא דבר טוב בעיני.

    ודרך אגב,
    מעניין האם נוכחותה הבלתי מורגשת של אימו מאחוריו גרמה לו לרצות את המטפלת? או שמה נסכה בו ביטחון לממש את רצונותיו לצבוע באפור? 😉

    • נובמבר 17, 2011 10:20 am

      טוב קודם כל ברור שאני שמחה שיש לי חברים כמוך שמאזנים את הרגשנות האימהית שלי….
      אבל…נראה לי שילדים קולטים את הסאב טקסט ממש טוב. היא יכלה למשל , אחרי שוידאה שהוא יודע שהצבע האמיתי הוא צהוב
      להגיד לו – ובאיזה צבע תצבע את המדורה שלך? או – אתה רוצה להישאר עם האפור או לעבור לצהוב?"
      איכשהוא מצורת השאלה שלה היה ברור שמצופה ממנו לבחור בצבע ה"נכון", לגבי נוכחותי …בדרך כלל אני אבא הולך איתו,
      ואז באמת יש פחות רגשנות ולרב הוא נשאר לבד עם המטפלת, אבל יש מילואים…
      ואם המטפלת הזו היתה ממש מבינה עניין היא היתה אומרת לו – עזוב אותך מצהוב, במדורה יש גם אדום וזה גם הצבע של הפועל;)
      יאללה תחזור כבר לארץ שנוכל לדבר כמו שצריך!!

  10. rinat permalink
    נובמבר 16, 2011 10:27 pm

    🙂 Love you sis

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: