לא לצאת מהקווים

אני יושבת עם איתמר אצל המטפלת בריפוי בעיסוק , הוא והמטפלת יושבים ליד שולחן קטן , ואני מאחור.

אחרי הדקה הראשונה שבה איתמר לא הסכים להישאר בלעדי, נראה שהוא שכח ממני וכך אני בעמדת תצפית נוחה, כאילו לא נוכחת, זוכה להיות זבוב על הקיר ולהציץ עליו.

היא באמת עושה איתו דברים מקסימים, מלמדת אותו להשחיל ולגזור, משחקת איתו במשחקים שגורמים לו להתאמץ ולחזק את שרירי הגוף וגם את "שרירי הריכוז והרצון" וגם…וגם לצבוע בתוך הקווים.

הם צובעים יחד ציור , איתמר בוחר צבע אפור והמטפלת שואלת אותו  "מה נצבע עכשיו?"

"את המדורה" בוחר איתמר, "איזה צבע יש למדורה?" היא שואלת , "צהוב" עונה איתמר,

"אז אולי כדאי שתצבע בצהוב"

ואז קצת נצבט לי הלב.

הוא יודע שהמדורה במציאות היא בצבע צהוב, אבל למה לא לצבוע אותה באפור אם זה מה שמתחשק לו?

ולמה כל כך חשוב שבגיל 3 וחצי הוא לא יצא מהמסגרת? שיקשקש על כל הדף, ציור צריך להיות כיף.

אני רואה איך המערכות מלמדות את הילדים שלנו להיכנס למסגרת – תרתי משמע, לא לצאת מהקווים, לצבוע בצבע הנכון, להתאים לכללים, לקבוצה, לזרם, זה באמת חשוב כל הדברים האלה, אבל מה עם החופש, הדמיון, היצירתיות , ומה עם הסבלנות והסובלנות לזה שכל אחד הוא גם אחר, וחלק אחרים קצת יותר.

הרבה פעמים יש לי את החשש שמערכת החינוך שלנו עסוקה בלטפח את הילדים שלנו כך שיתאימו.

יתאימו למערכת, לחברה, לחיים, ופחות מתעסקת בללמד אותם להקשיב לעצמם,  בלהמתין קצת ולהתבונן מהצד לאן הם מתפתחים בעצמם, בללמד אותם שיש גם אנשים שגורמים למערכת ולחיים להתאים את עצמם אליהם.

בינינו זו לא חוכמה להאשים רק את מערכת החינוך, אנחנו יודעים להעריץ אנשים כמו סטיב ג'ובס וביל גייטס שלא הסתדרו במערכות, אבל כמה הורים באמת תומכים בילד שלהם ומאמינים בו כשהוא הולך ראש בראש מול המערכת?

אחר כך בגיל 40 אנחנו הולכים לקורסים של ציור אינטואיטיבי ועושים מדיטציות כדי להתחבר אל הילד שבנו,

אולי היה פשוט יותר אם היו אומרים לנו בגן שזה בסדר לצייר בלי מסגרת ובאיזה צבע שאנחנו רוצים.