דילוג לתוכן

לטיול יצאנו

ספטמבר 18, 2011

אנחנו אוהבים לטייל. אנחנו אוהבים שטח – אוהלים , מדורות, מסלולים, זה אנחנו.

כשהפכנו להורים, היה לנו ברור שנהיה משפחה מטיילת,

בשנה בראשונה, נאיביים שכמונו, היינו מאוד גאים בעצמנו , איתמר בגיל 3 שבועות כבר ישן במאהל בדואים, בגיל חצי שנה כבר אכלו אותו יתושים, בגיל 10 חודשים אילן סחב אותו במכתש הגדול במנשא למסלול אימתני (הסנפיר הגדול – לא להתקרב עם ילדים…)

לאט אבל בטוח הילד גדל, ואנחנו גילינו, שהורה מרוצה, הוא הורה שהילד שלו מרוצה.

זה אומר שאם הילד צריך לישון צהריים – אז ממש כדאי שהוא יישן צהריים , ואם נתקעת במסלול והגעת לזמן ארוחת הערב ללא ארוחת ערב – חבל לך על הזמן,

המשכנו לטייל, אבל בינינו, מלא מעט טיולים וחופשות חזרנו מרוטים ועצבניים.

כל חופשה שכזו היתה מתוחקרת אצלינו ברמת מבצע של חיל האויר, ולאט לאט אנחנו משתכללים וכותבים את הספר הוירטואלי של "עשה ואל תעשה בטיול עם ילדים " של משפחת דרור.

נכון, בתור סיפורי קאלט זה משעשע להיזכר איך לא ביררנו מספיק על המסלול ומצאנו את עצמינו באמצע עליה אימתנית כשאני בחודש שמיני – כמעט יולדת מהמאמץ ואיתמר – רעב כמו פליט סודני צורח לאילן במנשא היישר לתוך האוזן,

אבל בזמן אמת….זה פשוט מבאס מהתחת. אני מתנצלת – שום ביטוי ספרותי לא יתאר את זה טוב יותר.

חלק מהבעיה היא שאני לוקחת מאוד ללב את מצבי הקיצון בהם אני רוצה לשגר את ילדי לאי בודד או לפחות לחסום את פיותיהם בפלסטר לפרק זמן כלשהוא, ואני ממש מתקשה לחשוב על טיול או חופשה שלא כללו כמה רגעים כאלו.

אמנם – כשאני מביטה סביב, אני נתקלת בהמוני הורים זעופים שצורחים על הילד שלהם משפטים בסגנון "מה אתה עושה?" ,"זו הפעם האחרונה שאני לוקח אתכם לכינרת", "בפעם הבאה אתה נשאר בבית", "נוווווו, זוז כבר" וכדומה,

וגם בהמוני ילדים מקטרים שהוא קיבל ארטיק יותר גדול, והם לא רוצים להתקלח / לנסוע הביתה/להיכנס לאוטו, או לחילופין כאלו שסתם מייבבים/צורחים – כי הם עוד לא יודעים לדבר או שהם בשלב של מעבר למילים (שלב שמצריך אטמי אוזניים, שכדאי אגב להכלילם ברשימת ציוד טיולים להורים)

ועדיין. כשזה קורה לי אני מתוסכלת קשות.

שבת האחרונה – אנחנו בסופ"ש אוהלים בחוף הבונים. קסום.

הים היה רגוע ורדוד, הנוף מקסים, כולנו באופוריה, שורצים במים עם הילדים כמו תנינים מאושרים, בונים בחול (אני מתה על הרגעים שבהם אתם קולטים מבוגר שהילד שלו כבר מזמן חתך לפעילות אחרת והוא עדיין משחק עם הדלי והכף בשיא הריכוז. שיהיה ברור שזה קורה גם לי…)

ואז מגיע שלב הקיפול, שהוא תמיד ארוך מהמצופה, ובאורח פלא הוא בדיוק השלב שבו הילדים עייפים, משועממים, רעבים ובלתי נסבלים. ואז הגדול מתחיל לכפכף את הקטנה כשיטה להוצאת אגרסיות, (הוא רק לא לוקח בחשבון שהאגרסיות שהוא מוציא נכנסות ישר אל אמא) והקטנה כל כך עייפה שהיא מועדת כל רגע שני על החול מה שגורר צרחות אימה כאילו היא רואה כריש, ואמא מתחילה להתחרפן וצועקת על אבא למה לוקח כל כך הרבה זמן, והוא מצידו היה אורז רק חצי מהציוד, אז הוא לא מבין מה היא מתלוננת.

ואחרי שלב הקיפול מגיע שלב המקלחות – שגם הוא כשכולם כבר עצבניים ועייפים, ותמיד איכשהוא שוכחים משהו חיוני כמו מגבת, ואז צריך לתמרן עם ילדה רטובה וצורחת, שלידה אח שצורח כי הוא מבין שתיכף יגיע תורו, ובעל שעצבני כי הוא סחב מלא דברים לאוטו ועכשיו הוא צריך להוציא חצי מהם חזרה כדי לשלוף את המגבת, ואמא שמקללת כי היא יודעת שהחמש דקות שבהן הפעוטה לא מנוגבת יגררו אחריהן דלקת אוזניים וימי חופשה שלא נשארו לה מהעבודה.

לבסוף , איכשהוא , לאחר שכולם צרחו, בכו, צעקו, איימו ונזפו, מצליחה המשפחה הממוצעת להידחק לאוטו, סביר להניח שאז אחרי 10 דקות באמצע הכביש המהיר הילד ייזכר שהוא צריך פיפי, או שהם יעצרו לקנות חומוס ויגלו שהחומוס נגמר וייקח 20 דקות עד שיהיה חדש (רבאק, חומוסיה בפוראדיס ביום שבת, מה נגמר החומוס?), או שיהיה פקק נוראי בכביש החוף, או שלל מטרדים וסמי אסונות אחרים עד שבסוווווף הם יגיעו הביתה.

אם יש להם טיפת מזל – הילדים כבר ישנים. אבל לא תמיד יש טיפת מזל…

ומזל או לא, עכשיו צריך להתמודד עם כל החול והכביסה שהגיעו הביתה.

ואחרי כל זה , רגעי הקסם על החוף, נראים כאילו הם קרו לפני חודש, והתשישות כל כך גדולה, שמיד חייבים להתחיל את החופש הבא….

אבל אחרי חודש, כשמפתחים את התמונות (או אחרי יומיים כשעושים אלבום בפיקאסה) זוכרים בעיקר את הכיף….

ואחרי שנה, הטרגדיות הופכות לסיפורי קאלט משפחתיים,

והשאלה הגדולה היא מה הילדים זוכרים מכל זה, אם להתחשב במה שהם מספרים ביום ראשון בגן, הם זוכרים בעיקר את הארטיק.

5 תגובות leave one →
  1. ספטמבר 27, 2011 9:33 pm

    אחותי כבר כתבו שאת מצחיקה ושאין עליך…מה נותר לי להוסיף?..
    רק להזכיר לך שגם לך יש את הרגעים היפים {והם רבים} כמו בסופ"ש שלנו אתכם בים
    שבו הכל תוקתק {או שזה שלב הזכרון המטעה?..}, היה אחלה אוכל- בזמן, משחקים על החול, כמה דקות גנובות שלי ושלך במים {אשליית תאילנד…} והשוס כזכור היה ה"רפטינג" של הילדים על הגלגלים במורד הזרם.
    אז אני אומרת- כן ירבו החופשים המשפחתיים! כשהילדים יגדלו הם יזכרו את האוהל והביחד ולא רק את הארטיק…:) תראי אותנו?..

  2. ספטמבר 19, 2011 8:06 am

    אוי, כמה מוכר, וכמה נכון, וכמה זה מצחיק כשקוראים את זה אצל מישהו אחר…
    ובגלל כל הסיבות האלה העדפתי בשבת האחרונה להמשיך לרבוץ על הספה בסלון…

  3. shosh permalink
    ספטמבר 18, 2011 9:56 pm

    דושקה,
    אין עליך!!! צחקתי מהבטן. את מיםיבה לתאר הכל בצורה כל- כך אמיתית,ציורית ומלאת הומור ישראלי-גזעי.תענוג צרוף.אוהבת אתכםהמוןןןןןןןןןןןןןןןןןןן. אמא

  4. ספטמבר 18, 2011 8:56 pm

    את מצחיקה!!! טוב!
    אז ככה… כזוג שצריך להוות לנו מורה נבוכים אני מבקשת לשקלל את כלל המסקנות עד שניסע יחד 🙂

  5. rinat permalink
    ספטמבר 18, 2011 8:33 pm

    אחותי את מקסימה ונהדרת, וכתמיד גורמת לי לצחוק בחביבות!
    אוהבת אתכם המון המונים עד האינסוף ומעבר לו 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: