הישרדות

 

   

חודש בעייתי, אוגוסט.

יש כמובן את החום והלחות מטשטשי החושים,

בחיי שאני מרגישה איך מדי יום נמסים לי עוד כמה תאים במוח, ואין לי מושג אם זה הפיך.

בנוסף – אחרי שנים כתלמידה / סטודנטית, כבר התקבעה אצלי (ואצל רב עם ישראל) התחושה – המוטעית לצערי – שאוגוסט משמעו חופש.

יש מן אווירת סוף קורס כזאת שמחלחלת כבר מיולי, וגורמת למחשבות בסגנון :

"הי, מגיע לי חופש , לא? הבוס שלי לא באמת חושב שאני אצליח לתפקד באוגוסט, נכון? אני למעשה אמורה לשכב עכשיו על איזה חוף אקזוטי ולאכול אננס, אתם יודעים מה , עזבו אקזוטי, מוכנה גם בחוף אשדוד (אה, אופס, כמה נבון מצד החמאס להפציץ באוגוסט),

עזבו אשדוד, עזבו בכלל חוף ים, גם לרבוץ במזגן ולראות סדרות זבל יכול לספק אותי…"

אבל אז מגיעה בעיית הבעיות וטופחת על פניך המיוזעות, ולא , זה לא מרגיש כמו משב רוח נעים שטופח על פניך, אלא יותר כמו צליפת מדוזה, שאומרת לך :" סליחה, גברת, יש לך ילדים , לא? על איזה חופש ומזגן את מדברת? רוצה לראות סדרות זבל? מה דעתך להשתתף באחת?

ברוכה הבאה ל –

הישרדות גדרה 2011

קבוצת ההורים – המשימה שלכם היא להעביר 3 שבועות בחום לוהט ולחות איומה, בתקציב מינימאלי, תוך שמירה על שפיות ביחד עם קבוצת הילדים, שתפקידה הוא להתחרפן ולחרפן.

בשבועות אלו תתפקדו כמפיקים, יחצ"נים, מפעילים, גזברים, טבחים, פסיכולוגים ואנשי חינוך,

כל שעומד לרשותכם הם היצירתיות והחוסן הנפשי שלכם.

וגם הסבתות (תודה לאל).

דרך אגב – כאן אין מודחים ואי אפשר לפרוש!!

צאו לדרך!

אז אחרי שקמב"צתי לוח תיאומים מפואר והוחלט איזו סבתא משובצת מתי, ומתי אילן בחופש ומתי אני, ואחרי שהסתכלנו לחשבון הבנק בעיניים והחלטנו בגבורה שהחופשה המשפחתית תחכה, ואחרי ששברתי את הראש על מגוון פעילויות הולמות , שזה אומר זולות, במקום לא חם מדי ושמאפשרות בילוי עם איתמר וירדן בלי עריפת ראשים הגענו לרגע האמת.

החופש התחיל ואני חייבת להודות במבוכה שגל חרדות קטן שטף אותי מעצם הרעיון של לתפעל את הזאטוטים שלי כל כך הרבה זמן.

נשמע פתטי, בסך הכל 3 שבועות לבלות עם ילדי האהובים, מה כבר כל כך מפחיד בזה?

פשוט פחדתי שיהיה סיוט, וההתחלה אכן לא נראתה מבטיחה,

איתמר היה בהלם מזה שהוא צריך לסבול את אחותו כל יום כל היום, ירדן החליטה להוציא 3 שיניים טוחנות במקביל, שניהם הראו סימנים מובהקים של "חרפניית אוגוסט" – תסמונת מוכרת שתוקפת זאטוטים שהשגרה שלהם מופרת,

אבל אחרי יומיים של הלם כלל משפחתי, אפשר לומר שהתאוששנו.

אפשר להגיד בזהירות שאנחנו אפילו מצליחים ליהנות. (שששש…שהפולניה שבי לא תתעורר).

אני מופתעת מכמה פשוט לשווק לילדים בילויים פשוטים ,

לינה אצל סבא וסבתא היא קמפינג מטורף, גלידה במרכז המסחרי היא חצי יום כיף,

אני עוד יותר מופתעת מזה שאפשר פשוט לשבת 3 שעות בחורשה וסתם לשחק משחקים דמיוניים.

אני קולטת איך כולנו חשים צורך למלא את החופש באטרקציות מפוצצות, כשבעצם סתם לבלות מלא זמן ביחד, זה כיף לא קטן (אם מתעלמים מהקטעים בהם איתמר רוצה לערוף לירדן את הראש),

אז הלכנו להפגנות עגלות, ישנו בים, ליטפנו עיזים והיינו בקציר תירס, עשינו ימי כיף עם סבים וסבתות ונזכרנו איך זה להיות הורים לא רק בין 16:00 ל – 20:00.

יאללה. עוד 6 ימים ואנחנו בגמר 🙂