אמא ברשת חוגגת שנה

ככה בלי שהרגשתי חלפה לה שנה, ואני מתרגשת – כמה נדוש – כמעט כמו ביום הולדת של ילד.

איך בכלל הכל התחיל?

לפני קצת יותר משנה שלחתי לחברה שלי סיפור קטן שכתבתי אחרי הלידה של איתמר.

והיא הגיבה.

והיא שלחה לחברות, ששלחו לחברות, ופתאום קיבלתי תגובות מנשים שלא הכרתי,

שהזדהו, שצחקו, שבכו, וגיליתי את האופוריה שבלכתוב לא רק למגירה.

בהיותי חולמת ידועה מייד התחלתי לפנטז על ספר סיפורי אימהות שיהפוך לרב מכר ויתורגם לעשרים שפות, ואז עצרתי ואמרתי לעצמי – טוב, אני לא ממש סופרת (אולי יום אחד), אבל מה הקטע הזה של הבלוגים? אולי אני אנסה את זה קצת?

וגם אז ראיתי בעיני רוחי בלוג שהוא מיני מגזין עם סיפורים מגוונים , והמון המלצות תרבותיות על פעילויות לאימהות ועוללים…

אבל לבלוגים יש חיים משלהם, ולאט לאט הבלוג שלי קיבל חיים וכיוון משלו, והוא הפך (כטבעם של בלוגים , מסתבר) לבלוג מאוד אישי, עם מעט המלצות (מאוד אישיות) והרבה סיפורים קטנים של החיים שלי.

אני פוגשת חברים ששואלים אותי למה אני חשה צורך לפרסם ואם לא מפריעה לי החשיפה והחדירה לפרטיות (כי הרי יש לי אלפי קוראים וכבר מזהים אותי ברחוב…),

וכשאני שואלת את עצמי התשובה מאוד ברורה לי –

אני אוהבת לכתוב.

תמיד אהבתי.

אני אוהבת – לפעמים תוך כדי סיטואציה- לשמוע את המילים המספרות מדברות באוזני,

כשאני מתארת בהומור חוויות כואבות , זה הופך את החיים למחוייכים וקלים יותר, וכשאני כותבת ובוכה ושומעת אחר כך שאחרים בכו יחד איתי מול מסך המחשב, יש בזה נחמה עצומה.

והכי כיף, זה שבתור בחורה לא מאוד מתמידה, אני סוגרת ככה בלי מאמץ שנה של כתיבה, וזה מעורר מחשבה על זה שכשדברים באים מהמקום הנכון (הבטן, הלב והנשמה) אז קל להתמיד בהם.

אז זה הזמן להגיד תודה

למיכל שהתגובה החמה שלה זרעה את הזרע,

לשרון שהסבירה לי איך להקים בלוג וגם עיצבה את הכותרת,

לאילן האהוב שלי שסובל בשקט את ההשתלטות העויינת שלי על המחשב,

ולכם – כל מי שקורא, כל מי שמגיב, אתם אחראים להרבה רגעי סיפוק ונחת שהיו לי בשנה הזו.

אני מצרפת לינק לפוסט ההוא הראשון שהתחיל את הכל – הוא עדיין הפוסט שאני הכי אוהבת: המחטב.

שתהיה שנה נפלאה,

ויאללה, תלחצו לי איזה "לייק" ותפיצו אותי הלאה, כל נרשם חדש עושה לי את היום 🙂

שלכם

אמא ברשת