חלומות

אני מדברת עם חבר שמספר לי על חלום שמתבשל אצלו

לפתוח חומוסיה.

זה מדגדג לי במגירה הסגורה של החלומות.

יש את השלב שבו כמעט כולם מרשים לעצמם לחלום,

(כמובן שיש את שלב הילדות שבו כולם חולמים בלי לחשוב שצריך רשות…)

ואז…מתבגרים, הופכים להורים, וה"אני צריך" הופך ליותר ויותר דומיננטי ודוחק את ה"אני רוצה".

אני צריך להרוויח מספיק כסף – זו המנטרה הראשית

אני צריך לפנות זמן לילדים,

אני צריך להספיק לדואר ולטיפת חלב ולוטרינר ולקנות תחפושות ולחדש את הרישיון

אני צריך לספק את הבוס בעבודה

ואז…במעט חלל שנותר אנחנו מרשים לרצונות קטנים להתבטא (גם זה הרבה פעמים מלווה ברגשות אשם), אני רוצה לקרוא ספר, לפגוש חברים, לצאת להצגה, לנסוע לצימר,

אבל מה עם הרצונות הגדולים? הלא בהכרח הגיוניים ושקולים?

מה עם אני רוצה לכתוב ספר, אני רוצה לנסוע לחודשיים לדרום אמריקה, אני רוצה ללכת ללמוד פילוסופיה, אני רוצה להתמקצע בניווט ספורטיבי, אני רוצה להקים להקה, אני רוצה לפתוח חומוסיה…

מה עם בכלל לעצור ולהקשיב האם יש איזה רצון חדש, משוגע , בוער שמנסה לצאת מהמגירה?

ברור לי שכרגע זו תקופה שבה אני לא במרכז, הבאתי ילדים לעולם ואני לגמרי מחוברת לאחריות שיש לי בראש ובראשונה אליהם, רק שלפעמים אני קצת מפחדת לאבד את הניצוץ הפנימי הזה,

מפחדת שיום אחד אני אעצור ואגיד – הנה עכשיו, יש יותר זמן , יותר רווחה כלכלית, אבל רגע…מי אני? מה אני בכלל רוצה?

להגשים חלומות זה כיף. ולגלות חלומות חדשים זה עוד יותר כיף.

אני מלקטת לי סיפורי חלומות שיהיו מזון לדרך ומקור השראה,

אני מאושרת כשחבר בוחר להתחיל ללמוד אייקידו ומגיע לחגורה שחורה, כשחבר אחר בוחר להתאמן ולרוץ את מרתון ניו יורק, כשאני מגלה שהבלוג שלי – שהיה חלום קטן ומפתיע , חוגג אוטוטו שנה 🙂

ברשימת הצריך – צריך להוסיף את הסעיף:

אני צריך לתת מקום לחלומות שלי – לאו דווקא להגשים אותם כרגע, אבל לחשוב עליהם, להתעסק בהם, לטפח אותם כדי שישמרו לנו אמונים ויחכו לרגע המתאים