חזרתי למשקל שלי

מרגע שירדן נולדה אני מתכננת את הפוסט הזה.

אני מפנטזת על איך אני אספר שאני שוב מצליחה להיכנס לכל הבגדים שלי, איך אני אחלוק איתכם את מסע הקניות המטורף שפרגנתי לעצמי, ואיך אולי אני אחרוג ממנהגי ואוסיף איזו תמונה 🙂

אז תרגעו.

לא היה מסע קניות מטורף. לא חזרתי למשקל שלי, ונמאס לי לחכות לפוסט המיוחל ולגמדים שיבואו באיזה לילה ויעשו לי שאיבת שומן קטנה.

הכותרת האמיתית של הפוסט הזה היא – אני, הבטן והראי –

אפשר לומר שיחסינו עלו על שרטון.

אני חשה עוינות של ממש כלפי הבטן הזרה הזו שמתיימרת להיות שלי, וגם כלפי החבר שלה שתלוי על הקיר ולא מאפשר לי להדחיק את המצב.

אני מסתכלת עליה ואומרת לה – "סליחה? מי את? מי אישר לך כניסה לכאן? את לא מוכרת לי, ואת גם לא כל כך מוצאת חן בעיני".

היא מסתכלת עלי חזרה בעייפות ואומרת לראי – "תענה לה אתה, לי כבר נמאס"

והוא , ניטרלי להכעיס בויכוח וכן באופן כואב אומר לי – "תתבגרי. קחי אחריות, ותפסיקי לזיין לנו את המוח".

*************************************

תמיד היתה לי בטן.

בחיי.

כבר בגיל 4 יש לי תמונות עם כרס קטנה.

ותמיד הייתי מתוסבכת לגביה.

למעשה את גיל הנעורים ביליתי בהכנסת בטן תמידית

(רק מלהכניס כל הזמן את הבטן כבר הייתי מצפה שהשרירים שם יהיו בצורת קוביות).

עד שהגעתי ללימודי הרפואה הסינית, והבנתי שלהסתובב בעולם עם שריר מכווץ באופן תמידי זה טיפשי כמו שזה נשמע, התבגרתי והתחלתי להבין שנשים אמורות להיראות כמו נשים ולא כמו קרשים, ושחררתי…

למדתי לאהוב אותה את הבטן שלי, ולהפתעתי גיליתי עוד הרבה אנשים שאהבו אותה 🙂

היה לי ידיד שאפילו הסביר לי שבטן קטנה מעידה על נחת וממנו הגיע הכינוי "בטן בודהא".

 

ואז הגיע הריון ראשון ואיתו 30 ק"ג (אני פשוט דוגלת בדיאטת סוכרים מיוחדת בזמן הריון) , ולאחר דם , יזע, דמעות ושומרי משקל חזרתי לעצמי, ואז הגיע הריון שני ואיתו 20 ק"ג (אותה דיאטה…) ולאחר דם, יזע, דמעות ושומרי משקל גיליתי שנשים מבוגרות צודקות. יש שלב שבו הגוף הבוגדני מחליט על דעת עצמו לרזות בפנים ולשמור בקנאות על מאגרי שומן באזורים מטרידים כגון ישבן, ירכיים ובטן.

 

אנשים שרואים אותי היום מתחלקים לשניים – ובחיי שזו תופעה שראוי לחקור –

הסוג הראשון רואה אותי מהמותניים ומעלה ומזדעק שאני רזה מדי, שבחיים לא הייתי כל כך רזה , שזה כבר לא יפה לי בפנים ושאני אפסיק מייד לרזות.

והם צודקים.

הסוג השני, רואה אותי מהמותניים ומטה ושואל אם אני בהריון.

והם גם צודקים.

כלומר אני ממש לא בהריון!! אבל בקלות אפשר לייחס לבטן שלי איזה עובר קטן שצומח בתוכה.

עכשיו אני ממש יכולה לשמוע איך אתם אומרים לי –

יש רק פיתרון אחד – ספורט!!

 

מה אתם אומרים? איך לא חשבתי על זה לבד???

עכשיו שיבוא הגאון שיספר לי על ספורט שמחזק שרירי בטן בלי לגרום לכאבי צוואר וגב תחתון ורצוי בלי לקום מהכורסא – ובחיי שאני אהיה בעניין.

ואני מקווה שלגאון הזה יש גם אח תאום שיש לו פיתרון פלא לסימני המתיחה המטורפים שחרושים על הבטן שלי.

אני יודעת שהחיים ממשיכים, ואני משתנה ואין סיבה לרצות לחזור למה שהייתי – גם לא מבחינה חיצונית.

אני יודעת שהרווחתי ביושר ולמען מטרה דגולה , כל סימן מתיחה וגרם שומן,

ואני יודעת שזו לא פעם ראשונה שאני כותבת על ענייני דימוי גוף,

לא איכפת לי!!

לא איכפת לי אם זה נכון/טיפשי/שטחי/חסר טעם

יש את הרגעים שאני פשוט רוצה  להתבכיין בילדותיות , לרקוע ברגל ולהגיד לראי –" די! אתה משקר!

אני נותנת לך צ'אנס אחרון – אני אספור עד עשר ואפתח עיניים, ואז אני רוצה לראות שם את הגוף הישן שלי."

*************************************

אין לי שום דבר חכם להגיד לסיום.

אבל יש לי משהו משעשע –

אורלי – שותפתי לדירה לשעבר, חברתי בהווה ופסיכולוגית מפוספסת אמרה לי אחרי הלידה הראשונה:

בהתחלה את תנסי ללבוש את הג'ינס שלך – והוא לא יעבור את קו הירכיים

אחרי כמה זמן – הוא יעלה עלייך, אבל לא יסגר

אחרי כמה זמן – הוא יסגר, אבל את לא תוכלי לנשום

ואחרי כמה זמן – הוא יעלה, יסגר, את תנשמי ועדיין-

את לא תיראי כמו שנראית קודם.