דילוג לתוכן

חזרתי למשקל שלי

ינואר 13, 2011

מרגע שירדן נולדה אני מתכננת את הפוסט הזה.

אני מפנטזת על איך אני אספר שאני שוב מצליחה להיכנס לכל הבגדים שלי, איך אני אחלוק איתכם את מסע הקניות המטורף שפרגנתי לעצמי, ואיך אולי אני אחרוג ממנהגי ואוסיף איזו תמונה 🙂

אז תרגעו.

לא היה מסע קניות מטורף. לא חזרתי למשקל שלי, ונמאס לי לחכות לפוסט המיוחל ולגמדים שיבואו באיזה לילה ויעשו לי שאיבת שומן קטנה.

הכותרת האמיתית של הפוסט הזה היא – אני, הבטן והראי

אפשר לומר שיחסינו עלו על שרטון.

אני חשה עוינות של ממש כלפי הבטן הזרה הזו שמתיימרת להיות שלי, וגם כלפי החבר שלה שתלוי על הקיר ולא מאפשר לי להדחיק את המצב.

אני מסתכלת עליה ואומרת לה – "סליחה? מי את? מי אישר לך כניסה לכאן? את לא מוכרת לי, ואת גם לא כל כך מוצאת חן בעיני".

היא מסתכלת עלי חזרה בעייפות ואומרת לראי – "תענה לה אתה, לי כבר נמאס"

והוא , ניטרלי להכעיס בויכוח וכן באופן כואב אומר לי – "תתבגרי. קחי אחריות, ותפסיקי לזיין לנו את המוח".

*************************************

תמיד היתה לי בטן.

בחיי.

כבר בגיל 4 יש לי תמונות עם כרס קטנה.

ותמיד הייתי מתוסבכת לגביה.

למעשה את גיל הנעורים ביליתי בהכנסת בטן תמידית

(רק מלהכניס כל הזמן את הבטן כבר הייתי מצפה שהשרירים שם יהיו בצורת קוביות).

עד שהגעתי ללימודי הרפואה הסינית, והבנתי שלהסתובב בעולם עם שריר מכווץ באופן תמידי זה טיפשי כמו שזה נשמע, התבגרתי והתחלתי להבין שנשים אמורות להיראות כמו נשים ולא כמו קרשים, ושחררתי…

למדתי לאהוב אותה את הבטן שלי, ולהפתעתי גיליתי עוד הרבה אנשים שאהבו אותה 🙂

היה לי ידיד שאפילו הסביר לי שבטן קטנה מעידה על נחת וממנו הגיע הכינוי "בטן בודהא".

 

ואז הגיע הריון ראשון ואיתו 30 ק"ג (אני פשוט דוגלת בדיאטת סוכרים מיוחדת בזמן הריון) , ולאחר דם , יזע, דמעות ושומרי משקל חזרתי לעצמי, ואז הגיע הריון שני ואיתו 20 ק"ג (אותה דיאטה…) ולאחר דם, יזע, דמעות ושומרי משקל גיליתי שנשים מבוגרות צודקות. יש שלב שבו הגוף הבוגדני מחליט על דעת עצמו לרזות בפנים ולשמור בקנאות על מאגרי שומן באזורים מטרידים כגון ישבן, ירכיים ובטן.

 

אנשים שרואים אותי היום מתחלקים לשניים – ובחיי שזו תופעה שראוי לחקור –

הסוג הראשון רואה אותי מהמותניים ומעלה ומזדעק שאני רזה מדי, שבחיים לא הייתי כל כך רזה , שזה כבר לא יפה לי בפנים ושאני אפסיק מייד לרזות.

והם צודקים.

הסוג השני, רואה אותי מהמותניים ומטה ושואל אם אני בהריון.

והם גם צודקים.

כלומר אני ממש לא בהריון!! אבל בקלות אפשר לייחס לבטן שלי איזה עובר קטן שצומח בתוכה.

עכשיו אני ממש יכולה לשמוע איך אתם אומרים לי –

יש רק פיתרון אחד – ספורט!!

 

מה אתם אומרים? איך לא חשבתי על זה לבד???

עכשיו שיבוא הגאון שיספר לי על ספורט שמחזק שרירי בטן בלי לגרום לכאבי צוואר וגב תחתון ורצוי בלי לקום מהכורסא – ובחיי שאני אהיה בעניין.

ואני מקווה שלגאון הזה יש גם אח תאום שיש לו פיתרון פלא לסימני המתיחה המטורפים שחרושים על הבטן שלי.

אני יודעת שהחיים ממשיכים, ואני משתנה ואין סיבה לרצות לחזור למה שהייתי – גם לא מבחינה חיצונית.

אני יודעת שהרווחתי ביושר ולמען מטרה דגולה , כל סימן מתיחה וגרם שומן,

ואני יודעת שזו לא פעם ראשונה שאני כותבת על ענייני דימוי גוף,

לא איכפת לי!!

לא איכפת לי אם זה נכון/טיפשי/שטחי/חסר טעם

יש את הרגעים שאני פשוט רוצה  להתבכיין בילדותיות , לרקוע ברגל ולהגיד לראי –" די! אתה משקר!

אני נותנת לך צ'אנס אחרון – אני אספור עד עשר ואפתח עיניים, ואז אני רוצה לראות שם את הגוף הישן שלי."

*************************************

אין לי שום דבר חכם להגיד לסיום.

אבל יש לי משהו משעשע –

אורלי – שותפתי לדירה לשעבר, חברתי בהווה ופסיכולוגית מפוספסת אמרה לי אחרי הלידה הראשונה:

בהתחלה את תנסי ללבוש את הג'ינס שלך – והוא לא יעבור את קו הירכיים

אחרי כמה זמן – הוא יעלה עלייך, אבל לא יסגר

אחרי כמה זמן – הוא יסגר, אבל את לא תוכלי לנשום

ואחרי כמה זמן – הוא יעלה, יסגר, את תנשמי ועדיין-

את לא תיראי כמו שנראית קודם.

 

 

7 תגובות leave one →
  1. ינואר 20, 2011 7:17 am

    יא, את כותבת יפה, איזה תענוג.

    גם אני כנראה לעולם לא אכתוב את הפוסט "איך חזרתי למשקל שלי מלפני הלידה" (טוב, השאלה איזה לידה? אם זה השלישית, אז אולי….).

  2. שרון עשת permalink
    ינואר 18, 2011 10:38 am

    אך, מראה מראה שעל הקיר- למי יש את הבטן הכי שטוחה בעיר?..
    בל נשכח שלגבינו האמהות המשפט "אני אחרי לידה" למעשה נכון תמיד. זה שהלידה הייתה לפני 3.5 שנים?.. פרט שולי…וכמאמר הפולניות- לספר רק חלק מהאמת זה לא באמת שקר…?
    תפרגני לעצמך אחותי עם המתניים הצרות והבטן- את אכן נראית נפלא וגם אם היית חוזרת לזה כמו שאמרו כאן חכמות לפני- מה עם השפיות?..שלא לדבר על הזכרון?..
    אז עצתי לך (כאחות בוגרת ומתוסבכת בעניין לא פחות 🙂 )- ברגע שהמחשבה מתגנבת לך לראש לחשוב מחשבה שמחה והפוכה- כמה טוב שיש יותר ממני לעולם!!!
    נשיקות.

  3. היועץ permalink
    ינואר 14, 2011 10:26 am

    את נראית נפלא ותפסיקי כבר לבזבז על זה אנרגיה. חלאס.

    • ינואר 14, 2011 11:26 am

      יש לי מלא מה להגיד, אבל אני אחנוק את הפולניה שבפנים ואסתפק בתודה 🙂

  4. נטע permalink
    ינואר 14, 2011 8:36 am

    אוי יקירתי
    החיים בנויים מלחכות למשהו לא?
    אחד היתרונות במשקל עודף זה שאני לגזרה שלי כבר חזרתי 🙂
    אבל אני עדיין מחכה ליום שבו אוכל להעלות פוסט של "חזרתי לשפיות של לפני הלידה".
    סימנים חיוביים-היום כשהאזנתי לזמזום החדגוני של המשאבה היא הפסיקה לשיר לי " לה לצ'ה, לה לצ'ה" והתחילה לשיר לי "אניטשה, אניטשה" כמיטב מסורת הויפסנה…
    חיבוק

    • ינואר 14, 2011 11:27 am

      אני לא מאמינה שאפשר לחזור לשפיות שלפני הלידה , זה יותר הזוי אפילו מלחזור לגזרה, ובינינו מי בדיוק היתה שפויה אי פעם??
      חיבוק גדול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: