מכתב לעוברית

הי מתוקה.

שומעת?

חשבתי אולי נשב ככה את ואני לשוחח.

אמם אני מדברת אלייך לא מעט, מהמהמת ושרה ,

אבל נראה לי שעכשיו זה זמן טוב

לשיחה רצינית.

את כבר קיימת בבטן שלי 8 חודשים.

היה לי לא פשוט בחודשים האלו,

בטח הרגשת את זה לפעמים.

הרבה פחדים ומועקות הצטופפו יחד איתך בבטן,

היתה לי תחושה הרבה פעמים שהגוף שלי פשוט לא יכול להכיל אותך, ודברים מפחידים עלולים לקרות לו.

פחדתי שהגוף פשוט יקרע, שהשרירים לא יצליחו להימתח מספיק.

גם עכשיו אני די מוטרדת מאיך בדיוק את הולכת לצאת, ואיך הגוף שלי יחלים לאחר מכן,

אם יהיו לי חתכים וקרעים?

אם הפופיק שלי אי פעם יחזור להיות

שקע חמוד במרכז הבטן,

אם לא תהיה לי איזו הרניה…

אני גם קצת מודאגת מההתמודדות המשפחתית,

איך נסתדר עם הכסף, איך נסתדר עם שעות השינה, ואיך איתמר – שהולך להיות אחיך הבכור,

יסתגל לשינוי העצום הזה.

אני חייבת לך וידוי,

בתחילת ההריון – שאגב גם אבא וגם אני מאוד שמחנו עליו , הרגשתי ממש אשמה,

על זה שאיתמר יצטרך להתמודד עם החוויה של "איבוד הבכורה".

היה בי חלק ילדותי שהבטיח לי ולו בלב, שהוא ישאר מספר אחד.

לאורך החודשים, הבנתי שילדות בלי אחים נראית לי דבר איום ושבעצם את הולכת להיות מתנה עצומה בשבילו לכל החיים, ושכמובן, מגיע לשניכם להיות מספר אחד וכמו שכולם מספרים לי – יש בלב מקום לכל הילדים שיגיעו ואין סיבה לחשוש.

את מבינה? אני אמא כבר שנתיים

ועדיין אני מרגישה שלא פיצחתי את הנוסחה.

אני כל הזמן לומדת וכל הזמן קצת טועה וקצת מצליחה,

קצת מאושרת וקצת מתוסכלת,

והופ, את תיכף תגיעי,

ואני עדיין מרגישה בהתלמדות…

המון דברים לא פתורים צפו ועלו להם בזמן ההריון , לגבי האימהות שלי ולגבי החיים שלי בכלל.

ומצד שני , היו תהליכים שנעצרו, הוקפאו, דברים שתכננתי לעשות, לשנות, לפתח,ללמוד, ופתאום לא היה זמן בשבילם,

כי גם הגוף נכנס למין הילוך איטי משלו וגם הנפש והראש היו עסוקים פתאום בהריון.

גם את זה היה לי קצת קשה לקבל,

שפתאום פעולות לוקחות לי פי שתיים זמן, ופתאום אני פשוט חייבת לישון המון וגם כשאני ערה, המחשבות צפות לפעמים בענן ערפל והיעילות והריכוז של פעם הופכים לשמיכה ישנה עם חורים…

ומה עוד?

לקח לי הרבה זמן עד שהרגשתי תחילתו של קשר בינינו.

לא נעים להגיד, אבל הייתי מאוד מרוכזת בעצמי בהריון הזה,

ואת פשוט צמחת לך שם, בינתיים.

אני קצת מרגישה אשמה, שאולי לא נתתי לך מספיק תשומת לב ומספיק תחושה שאת אהובה ורצויה.

יש לי קצת תחושה, כאילו , כל עוד את בפנים – את בעצם לא תינוקת, יש בך ישות עתיקה וחכמה שבחרה להגיע אלי, וכרגע את יותר עוזרת לי מאשר אני לך.

בזכותך, עשיתי בהריון הזה הרבה עבודה עצמית, טיפול עומק שחשף שכבות , אני מתמודדת עם פחדים, עם צורך בשליטה, אני לומדת לבקש עזרה.

והנה עכשיו אנחנו מתחילות חודש תשיעי.

רואות כבר את קו הסיום…

את זזה המון, וזה כיף, נראה לי שאת ארוכה, אני מרגישה רגל שלך נדחקת בתוכי אל מותן ימין, ובצד הנגדי , הראש שלך לוחץ על עצם האגן, מדי פעם את משהקת…וכשאבא שם יד את מייד נרגעת 🙂

אתמול הייתי אצל הרופא, הוא אומר שאת כבר די גדולה, זה אמור להפחיד אותי,

אבל איכשהוא אני יחסית רגועה.

בכל אופן רציתי להגיד לך, שעל מנת שלשתינו יהיה קל יותר, כדאי שנתכנן את היציאה שלך ככה לשבועיים הקרובים.

ככה תצאי בקלות ותמשיכי לגדול בחוץ.

יש לך דרך לעבור, אבל אנחנו נעזור לך, אני ואבא, והדולה והמיילדת.

תדעי שאנחנו מחכים לך, כבר שבועיים שאני בהכנות, ניקיתי את העגלה, וכיבסתי בובות ובגדים, קניתי לך מוצצים וחיתולים,

אני קוראת לאיתמר כמעט כל יום סיפורים על אחות תינוקת שמגיעה, ולונה הולכת להסתפר ביום שני כדי שלא יהיו בבית שערות…

אני מחכה ללידה שלך, בחשש אבל גם בהרבה התרגשות.

המסע שלך החוצה אל העולם ,

יהיה משולב במסע של האישה החזקה שבי.

אני אגיע ללידה ויחד איתי תגענה הפחדנית, השתלטנית, ההגיונית, הילדותית וגם האישה העוצמתית, החייתית,

שתחבק את כולן ולבסוף תחבק גם אותך.

להתראות בקרוב, ילדה שלי,

דרך צלחה.

אמא.