כשתהפכי להיות חמות

 

יום שלישי.  אני מנסה להבין מאיפה הגיע הכאב הטרי לעיני המטופלת שלי.

 יש לה נכדה חדשה, כאבי הגב שלה משתפרים, אז מה לא בסדר?

הבן שלה.

היא רק שאלה משהו, בעדינות , והוא התפוצץ עליה שלא תתערב.

" ככה מתנהגים לאמא? אני שנקרעתי בשבילו, כל השנים, הכל אני נותנת,

ומאז שהתחתן, מילה אני לא אומרת, אז זאת התודה?

מכיר בחורה שנתיים וזה גורם לו להתייחס לאמא שלו כמו לאפס?

אני לא מכירה את הבן שלי."

 

**                     **                        **

כל כמה זמן, נוחתת עלי ההכרה בעוד כאב או התנסות לא פשוטה

שאיתמר יצטרך לעבור, ואני אצטרך לראות אותו עובר…

 

אולי זה נשמע קצת מוטרף,

אבל כבר עכשיו אני שונאת את הבחורה שתשבור לו את הלב,

את הבוס שישפיל אותו בפני אחרים, את הילד מהכיתה שלא ירצה לשתף אותו במשחק.

 

אני יודעת.

אלו החיים.

לא הבאתי אותו אל העולם כדי שיהנה מכל רגע….הבאתי אותו כדי שיחיה.

ולחיות, משמע לחוות הכל, את האושר בצד הצער, העונג עם הכאב,

ההצלחה כנראה לא תהיה מתוקה כל כך, אם לא נכיר גם את הכישלון.

ועדיין.

קלישאות כמו –

 "אם רק הייתי יכולה לעבור את זה בשבילו, להגן עליו בפני כל העולם" –

מרגישות לי אמת צרופה.

אני יודעת שזה הולך להיות אחד השיעורים המתמשכים והקשים של חיי – ל ש ח ר ר .

לשחרר את הילד להיות מי שהוא, ללכת בעצמו בשביל, לחוות את חוויותיו ולצמוח.

 

הופס. הנה הכרה נוספת.

גם כשהוא יהיה מאושר עד הגג, לא יהיה לי קל לשחרר.

אני רוצה להיות שם . לחלוק איתו את האושר וההתרגשות.

כבר עכשיו בגיל שנתיים, אני מבינה שאני  לא יכולה לקבל (או לתת) חיבוק מתי שאני רוצה,

כי איתמר למד להגיד את מילות הקסם "לא רוצה".

ולפעמים (לאחרונה די הרבה….) כשאני רוצה רק לנשנש אותו,

 ולרחרח לו את הצוואר ולעשות לו נעים בגב,

 הוא ממש מעדיף לבנות מגדל בקוביות ושאני לא אפריע לו.

ואני מבינה שהחיים יהיו רצופים בפרידות קטנות.

יום אחד הוא לא ירצה שאני אכנס כשהוא מתקלח

יום אחד הוא לא יספר לי הכל

יום אחד הוא בטח יתפדח ולא ירצה שאני אנשק אותו ליד אנשים (או בכלל ?)

ואני אשמח שהוא עצמאי, ונורמלי, ואתנחם שכולם ככה,

 ואסתכל בקינאה באימהות צעירות שמחזיקות את התינוק שלהן קרוב קרוב

 ואין שום דבר אחר שהן או הוא רוצים יותר מהקירבה והחיבור הזה שבין אמא וילד.

 

ואז.

ואז אני מתחילה להבין את הקושי שבלהיות חמות.

כי פתאום, ולא חשוב כמה התאמנת על ה"לשחרר", ולא חשוב כמה מקסימה תהיה כלתך,

 ולא חשוב שאת כל כך שמחה שהבן שלך מצא את בחירת ליבו והוא באמת מאושר,

פתאום יש שם מישהי אחרת. ואת  צריכה לפסוע על בהונות, לא להידחף, ולא להתערב, ולא לאיים.

ורצוי לא להיעלב כשהוא עושה דברים שהמלצת לו אלפי פעמים לעשות,

והוא לא הקשיב לך, אבל עכשיו כשהיא אמרה את זה …זה נשמע לו אחרת.

 

**                     **                        **

 

אני נמצאת בשנים האחרונות בצומת מעניינת,

יוצא לי לפגוש הרבה נשים סביב המפגש הזה של חמות-כלה,

 אני שומעת חוויות ממטופלות, מחברות, מקולגות,

אני מזדהה ונותנת יד ומנגבת דמעות, ובאמת שאני כל כך מבינה, את כולן.

יש כל כך הרבה עלבון, וכל כך הרבה השתדלות, וכולן, אבל ממש כולן, בטוחות שהן כל כך בסדר.

ונדמה לי שאיכשהוא הנשים בצד של החמות לא זוכרות איך זה להיות כלה,

 והכלות…בטוחות שהן יום אחד יתנהגו אחרת.

והעולם ממשיך להסתובב לו, ומישהו שמביט מהצד יכול לחייך בסלחנות ולחשוב

"אח, בני האדם, כולם מגלמים את אותם תפקידים באותו סרט ובטוחים שרק אצלם זה ככה".

(זה נכון אגב לגבי רב ה"סרטים" שיש לנו בחיים…)

 

אז מה?

אז אני אתאמן  ואלמד כל חיי לשחרר את איתמר.

ומה עוד?

כשאנחנו מחבקות את הבעל שלנו, בואו נזכור שזה הילד של אמא שלו,

 היא הכי אוהבת אותו בעולם.

היא ילדה אותו והחליפה לו חיתולים, וניגבה לו נזלת, היא היתה שם בצעד הראשון,

 היא לא נרדמה בלילות מדאגה,

היא עדיין מרגישה את הכאבים שלו והגעגוע אליו הוא עדיין פיזי.

אנחנו מחבקות את הדבר שהכי יקר לה. בואו ניתן לה מקום בחיבוק הזה.

היא היתה בתפקיד שלנו.

אנחנו עוד נהיה בתפקיד שלה.