הי דרומה

אחרי שבוע קסום במיוחד במדבר בפסח, נשארתי עם טעם של עוד, וכך כששמענו שהולך להיות סופ"ש סוער, מיד החלטנו בספונטניות ראויה לציון להדרים בסופ"ש.

החלטנו לנסוע למצפה רמון….כשבחלומי, אנחנו והילדים יושבים שעות בחולות הצבעוניים, ממלאים בקבוקים , מתחרדנים בשמש וסופגים שאנטי מדברי.

בפועל, בילינו סופ"ש הזוי ורצוף תקלות , שלמרות ואולי בזכותן – הגענו לאחלה מקומות.

אז זו העסקה – קודם אני אקטר ואחר כך אני אמליץ    

הקיטורים:

ברור, ברור שכשאנחנו מגיעים מלאי התלהבות למצפה,

דווקא אז יהיה סופ"ש עם רוחות זוועתיות שתושבי המקום

הבטיחו לנו שהן ממש לא אופייניות.

ברור שעל אף הרוחות הזוועתיות אנחנו נתעקש לטפס אל הר הגמל

לתצפית על המכתש….

ברור שירדן במחאה נמרצת על כל המתואר לעיל, תעלה חום ב – 1:00 בלילה.

ברור – שבמקום לבכות או לישון  – שזה מה שהגיוני לעשות כשיש חום,

הבת שלי תתמחה בתופעה של היפר אקטיביות נוירוטית,

זה אומר שכשעולה לה החום, היא מקבלת דיבור והתנהגות של מסוממת שלקחה כדורי אקסטה, וזה אומר שבין 1-3 בלילה, היינו ערים ושאת שארית הלילה ביליתי איתה במיטת יחיד לא נוחה כמו ניצולת ספינה טרופה.

ברור, שבגלל שישנתי ככה נתפס לי הצוואר.

ברור שאילן ואני התעוררנו מאוד עצבניים ועייפים,

ואז גם גילינו שהמקרר הקפיא לנו את הגבינות והחלב.

אבל….(מתקרבת לשלב ההמלצות)

כיוון שלא יכולנו לטייל בחוץ ,

מצאנו את עצמינו מבקרים במקומות שבדרך כלל היינו פוסחים עליהם,

בנוסף קיבלנו בונוס של משפחת יעלים באמצע הרחוב

וקשת מהממת ברקע שדות החיטה בנסיעה הביתה.

 

אז בפעם הבאה שאתם באזור – להלן –

המלצות משפחת דרור – למשפחות עם ילדים אבל לא רק –

1. מצפה רמון – תצפית הר גמל – קלאסי לילדים , למבוגרים עצלים ולרומנטיקנים – טיפוס קליל של 3 דקות ואתם בתצפית מהממת על המכתש.

2. מכתש רמון – חולות צבעוניים – על הכביש שחוצה את המכתש, ממש אחרי השילוט למנסרה , יש מחצבה שבה יש גבעות חול צבעוני , כשאין רוח מטורפת…נראה לי שאפשר לבלות כאן שעה רגועה של משחק בארגז חול ייחודי. לא לשכוח להביא בקבוקי זכוכית כדי למלא, להשוויץ, להביא לגן, להחזיר הביתה ואז להיתקע עם זה לשנתיים כי לא נעים לזרוק.

מהחולות יש מסלול קצרצר למנסרה – שאנחנו לא עשינו     

3. חי רמון – מעין פינת חי של חיות מדבריות – יש שם בעיקר צבים, נחשים, דורבנים וכד', לבעלי כרטיס מטמון של רשות הטבע והגנים כניסה חינם, המדריכים מתלווים ונותנים הסבר, איתמר התלהב קשות וגם אמר שמזה הוא הכי נהנה בכל הטיול (יותר מהחולות הצבעוניים?? נורא מוזר הילד שלי , לא?) , ירדן ישנה על אילן, מאוד נהנתה….

4. מרכז המבקרים של מצפה רמון – 2 דקות מחי רמון – שוב כניסה חינם לבעלי מטמון, מרכז המבקרים אוחד עם מוזיאון לזכרו של אילן רמון (אילן טוען שזו קונספירציה ושעוד 20 שנה הם יטענו שהמכתש קרוי על שמו…),

יש מעין תערוכה קטנה וסרט על אילן רמון, למבוגרים – זה מרגש ומעניין, ולילדים יש הזדמנות לראות חליפת אסטרונאוט, שיגור חללית, אנשים מרחפים בחלל וכד' (לילדים בני 5 עם עניין רב במוות זה גם מספק עילה לחפירות קשות של – "למה האסטרונאוטים מתו? למה החללית התפוצצה? ולמה..ולמה…), משם ממשיכים לתערוכה על המכתש עם פעילויות נחמדות לילדים בכל הגילאים ועם מיצג מ ה מ ם  שמדגים את תהליך היווצרות המכתש, מתאים יותר לילדים בני 8 ומעלה, אבל מדהים גם למבוגרים – אפילו לכאלו שכבר טחנו את היווצרות מכתשים בכל טיול לאזור במשך 30 שנה.

(אני לא מתכוונת לעצמי, אני הרי בת 22 )

לסיום יש סרט יפה על חיות המדבר.

אני חייבת לציין שהשילוב של אילן רמון והמכתש היה קצת מוגזם בעיני – המוזיאון פותח במיצג של החלל – כך שאין אפשרות לבוא ולראות רק את נושא המכתש, וגם בנושא החלל – הייתי שמחה אם הם היו מרחיבים קצת ולא מתמקדים רק בחללית ובמשלחת הספציפית,

אבל עדיין – הופתעתי מכמה נהניתי, ועוד יותר מכמה איתמר נהנה וגילה ענין – מומלץ בחום!!! (ירדן המשיכה לישון על אילן, אמרה אחר כך שהיה ממש כיף).

5. הדסער ורובע הבשמים –

אזור התעשייה הישן של מצפה הוסב לרובע תיירות ואומנים, שם יש את האנגר אדמה המפורסם, יש שם אומנים שונים ויש שם את "הדסער" – חנות/בית קפה מקסימים, נעימים, עם חפצי אומנות, ירקות ומוצרים אורגניים, בית קפה,

חשיבה עד לפרטים הכי קטנים – סתם לדוגמה – בשירותים יש חיתולים ומטליות לחות בנוסף לסתם נייר טואלט, בפינות הישיבה יש גם משחקים לילדים, מוסיקה נעימה, פריטים יפים , הילדים שתו שוקו ואני התרוצצתי מפריט לפריט וחשבתי לעצמי כמה שהייתי רוצה להישאר לגור שם מתחת למכונת קפה.

6. אחרון חביב – הצריף של בן גוריון – תכלס – בחיים לא הייתי חושבת לעצור שם, ועוד עם הילדים. אבל את איתמר לימדו בגן על ראש הממשלה הראשון (לא יודעת אם זה בגלל יום העצמאות? הבחירות שהיו?) והוא דרש שנעצור שם.

נחמד.

פיסת היסטוריה , למרות שהסיפור כל כך מוכר, עדיין מפתיע ומעורר השראה לחשוב על ראש ממשלה שבגיל לא צעיר הולך בעקבות חלומו להפריח את השממה.

אני חושדת אגב, שמעבר לכל האידיאלים, בן גוריון פשוט היה קצת מאוהב במדבר…

בכל אופן כיף לראות את הריהוט הישן שמזכיר את הבית של סבא וסבתא שלי,

נחמד לקרוא הקדשות רומנטיות שכתב לאשתו.

כניסה עולה 15 ש"ח לאדם מעל גיל 3, הילדים יכולים לקבל בכניסה מעין משחקון של אביזרים בצריף שהם צריכים לאתר – לא היה רלוונטי לנו, אבל ראיתי ילדים גדולים יותר שנהנו.

יש עוד לא מעט אטרקציות באזור המכתש – מסלולים, חוות האלפקות,

גן לאומי עובדת ועוד,

בכל אופן – למעט סופי שבוע הזויים ומלאי רוח – זו דווקא עונה מעולה לטייל במדבר – רגע לפני שנהיה חם מדי  

צאו לדרך!

ארבה

הגננת של ירדן מספרת לי בגאווה שארבעה חגבי ארבה ביקרו בגן, והן הצליחו לתפוס שניים, לשים בצנצנת ולהראות לילדים.

(מאוד מרשים בעיני, כי אני במקומן הייתי נסה על נפשי ומפקירה את הילדים לבד בגן).

אמא: "ירדני, היו לכם חגבים בגן?"

ירדן:"כן"

אמא: "וואו, ראיתם ארבה!"

ירדן: "לא אמא, לא ארבה, שניים."

אמא: "כן ממי, אבל קוראים לזה ארבה"

ירדן: (באינטונציה של – יו, מה אני אעשה עם האמא המפגרת הזאת?) לא אמא, קוראים לזה שניים!!

***

דבר הפולניה הסובלת

כל שנה אני מתכננת להספיק את ההכנות לחג מראש ולא להילחץ.

זה תמיד איכשהוא מתפקשש.

אבל השנה – שימו לב –

סיימתי. כן, כן, סיימתי.

המתנות נקנו, הבגדים הוכנו, הקניות בסופר נעשו

ואני יכולה להתרווח , ליהנות מהשפעת שבאה לבקר, ככה בלי לחץ. תענוג.

איחולים מהפולניה הסובלת

מה אאחל לכם, קוראי היקרים?

שתגיעו מהר לליל הסדר – ולא תבלו שעות בפקקים

שתיהנו בליל הסדר, או לפחות שלא תסבלו, או שלפחות אם תסבלו, אל תוציאו את זה על הבעל שלכן – הוא לא אשם שפולניות לא אוהבות חגים.

שתיהנו מחופשה עם הילדים המהממים שלכם, או שלפחות לא תסבלו, או שלפחות אם תסבלו –שזה יגמר מהר.

אני אישית, ברגע שהשפעת תיגמר, מתכננת להיות צוהלת ושמחה ויהי מה,

תחזיקו לי אצבעות שזה ילך לי  

חג שמח.

פוסטים נוספים על פסח:

הגיגים על פסח

 

מה בוער?

איפה שהוא בין גיל 20 ל – 30 אנחנו עוברים לחיות את החיים בקצב של ריצה. זה נע בין ריצה קלה לספרינט מטורף, אבל זה ריצה, אנחנו כבר לא זוכרים איך ללכת, שלא לדבר על לעצור.

(זה לגמרי מטאפורה , כן? אל תדאגו, אני לא רצה באמת, אני נאמנה להיותי בטטה.)

העבודה, הילדים, הזוגיות, הלימודים, המטלות האינסופיות, השפעות ודלקות האוזניים, החגים, החגיגות, החיים….

כל כך הרבה להספיק כל הזמן, שלפעמים נדמה שגם ברגעי ההנאה שלנו  קשה לנו להרפות לגמרי, לשחרר, לא להסתכל להביט בשעון, לא להיות מוטרדים מזה שהזמן עובר מהר מדי והופס יגמר לנו הבילוי.

אני רואה אנשים שמגיעים לפנסיה –  בהתחלה לא נעים להם להוריד הילוך, כאילו מדובר באיזו חולשה. לאט לאט הם נזכרים, נזכרים כמה שנים הם פנטזו על הרגע שבו יוכלו להאט את הקצב, מתמכרים לאט לאט לנינוחות, נ ה נ י ם…

***

פעם בשבוע אני לוקחת את איתמר לחוג,

וירדן ואני מבלות 45 דקות ברחוב – עד שהוא יסיים.

לפעמים זה מרגיש כמו "לשרוף זמן", לפעמים זה מרגיש כמו זמן איכות יקר.

בדרך כלל יש לנו סיבוב קבוע – גלידה (בקיץ) או סוכריה על מקל (בחורף) בפיצרייה הסמוכה, ואז טיול ללול תרנגולות בהמשך הרחוב, כשבדרך מגוון משחקים יצירתיים של תופסת/הליכת שיווי משקל על הגדר.

השבוע, בשלב שבין הסוכרייה לתרנגולות, ראינו משאית קוקה קולה פורקת סחורה.

ירדן היתה מהופנטת, וכך מצאתי את עצמי יושבת חצי שעה ובוהה בשני סבלים, פורקים ארגזי שתיה, מעמיסים אותם על עגלה, הולכים איתה על המדרכה המשובשת, מפילים ושוברים כמה בקבוקים, קוראים אחד לשני לעזרה וכן הלאה.

לכאורה – זה היה אחד מהדברים הכי לא יעילים וחסרי מטרה שעשיתי לאחרונה,

תכלס – היה מה זה כיף!

שום דבר לא בער, ולהתבונן באנשים – זה תמיד בילוי מהנה בעיני,

על הדרך ירדן ואני דיברנו על כמה טוב שאפשר לבקש עזרה

ושיותר קל הרבה פעמים לעשות דברים ביחד.

זהו.

סתם רגע של חסד בניוטרל, אמא וילדה עם סוכריה על מקל.

 

תאונה

08:15  – סתם ככה באמצע החיים , בזמן נהיגה במהירות 90 קמ"ש , בן אדם

מחליט לדפוק את הברקס של החיים.

ולא סתם, אלא דווקא בחלק של הכביש שבו אין שוליים!!!

ממש אותו חלק שבו כבר חצי שנה אני צועקת על אילן לשמור יותר מרחק!!!

טוב, כנראה שזה לא היה סתם ככה, אולי הוא נרדם, אולי הוא חטף התקף לב,

אולי היה לו פלאשבק מהפטריות בהודו,

אני לא יודעת, כי פינו אותו לפני שהספקתי לשאול,

אבל באפקט כנפי פרפר (אלק פרפר, לי זה הרגיש יותר כמו אפקט כנפי יען)

מה שקרה זה ככה:

הרכב שאחריו דפק גם הוא את הברקס של החיים.

הרכב שאחרי הרכב שאחריו היה הרכב שלי,

שבריר השניה הבא בתוך הראש שלי היה ככה:

הממ…זה שלפני מאט, אני אלחץ על דוושת הברקס

הופס, הוא בולם בטירוף – אני אסחט את הדוושה עד הסוף

אוי…אני אצליח לא להיתקע בו? אוי…אוי…אוי…

מעולה – אני לא נתקעת בו!!

אוי…אני מקווה שזה שמאחורי יספיק ל….בום!!

אוי, אני עפה קדימה, אחורה, קדימה? זה יגמר? אני אחיה?

נגמר.

אותו שבריר שניה  ממש בראש של כל אחד אחר בסביבה היה ככה:

בום.

זה די מדהים כמה מחשבות המוח שלנו מריץ בכל כך מעט זמן…

בכל אופן אחרי ששבריר השניה נגמר, מגיע שלב הבלבול הטוטאלי –

4 נהגים מאוד מבולבלים זחלו החוצה מהמכוניות שלהם, למזלנו היה שם בחור מאוד סמכותי שעצר בצד, הזמין אמבולנסים, משטרה ועבר בינינו ואמר כל מיני דברים בטון סמכותי – זה היה מרגיע.

במצב כזה – אתה ממש מנסה לחשוב  – "מה אני אמור לעשות עכשיו?" אבל אף מחשבה יעילה לא מופיעה (אז ככה פו הדב מרגיש כשהוא דופק לעצמו על הראש ואומר – חשוב!חשוב!),

אני התמקדתי בלמצוא את הפלאפון שלי, להתקשר לבכות לאילן ולהמתין שהסמכותי יעשה איתי משהו – הוא העלה אותי על אמבולנס – מה שנראה לי הגיוני לחלוטין – כי הרכב שלי לא יכל לזוז והיה פקק נוראי בגלל התאונה – כך שאמבולנס היה דרך מעולה להיחלץ משם (מה גם שהצוואר כאב לי….),

אני רוצה לציין שגם במצבי המבולבל לא שכחתי את היותי אמא והמחשבה שאוכל לספר לילדים שנסעתי באמבולנס אמיתי רוממה את רוחי, ולכן טרחתי לצלם את החובש הנבוך.

לתשומת לב מד"א – לחובש באמבולנס – לא היה טישו לתת לי – כאילו מה? אנשים פצועים לא בוכים? מה הם אמורים לעשות, הפצועים? לנגב את הנזלת בשרוול? לא מקצועי!

ביקור בבי"ח (אילן מגיע)….ביקור להעיד במשטרה – השוטרת אומרת לנו שצריך לצלם מסמכים, איפה? בחנות כלי הכתיבה מעבר לכביש – איפה שאין מעבר חציה….

מסתבר שמדי יום מפנים שוטרי משטרת רחובות אזרחים שומרי חוק אל עבר החנות שמעבר לכביש….ואז מסיטים מבטם בנימוס כדי לא לראות את אותם אזרחים עוברים כביש ראשי ללא מעבר חציה מול אפם…לתשומת לב משטרת ישראל – למה לא תשימו בתחנה מכונת צילום או לחילופין תצבעו מעבר חציה מול התחנה??? לא מקצועי!

14:00 – אמנם צוואר כואב, הלם כללי ועיניים נפוחות , אבל הי, אני הולכת בצהרי היום שלובת זרוע עם בעלי ברחוב הרצל, דופקת פלאפל ושוב לא שוכחת שאני אמא – ולכן עוצרת לקנות בד לתחפושת של פורים – החנות היתה ממש קרובה למשטרה…שלא תגידו שאני לא רואה את חצי הכוס המלאה

15:00 – רגע של נחת – מגיעים לאוטו כדי לאסוף את חפצינו (לפני שהשמאי שולח אותו למנוחת עולמים), הבעל מסתכל בהלם קל ואומר לי "וואו, חתיכת תאונה", כן, כן , פולניות צריכות אישור לסבל שלהן, עכשיו הוא יספר לכולם באיזה נס זה נגמר ככה ואני אוכל להתרכז בלהיאנח אנחות קורעות לב.

16:00 – אוספים את הילדים מהגן, אני מספרת להם על התאונה, מראה להם בגאווה את תמונתו של החובש מהאמבולנס, איתמר מברר איתי שאלות חשובות (שאלות של בנים):

איפה האוטו התנגש בך – מאחורה או מקדימה? (גם וגם במקרה שפספסתם)

איך קוראים לחובש?

באיזה צבע היה האמבולנס?

מה עם הכיסאות שלנו?

אה, ואמא – למה האיש ההוא עצר כל כך חזק?

גם אני שואלת….

סעו בזהירות    

דמוקרטיה (או איך לחלק את העוגה)

לקחנו איתנו את הילדים להצביע,

מחוץ לקלפי – שמוקם בבית הספר היסודי, הציבו כיתות ו' דוכן של שתיה ועוגות על מנת להרוויח כסף למימון מסיבת הסיום שלהם,

איתמר וירדן היו צריכים לבחור דבר אחד בלבד – איתמר הלך על שוקו וירדן על עוגת שוקולד. (אני אישית הלכתי על שלי).

יום לאחר מכן , אנחנו נוסעים באוטו ומאחור מתנהלת השיחה הבאה:

איתמר: ראש הממשלה זה ימין בתניהו

ירדן: איתמר, מה זה אמין מתתהו?

איתמר: לא!! אמרתי ימין בתניהו, זה ראש הממשלה.

ירדן: איתמר, אנחנו הלכנו פעם אל ראש הממשלה , נכון?

איתמר: נכון, זה היה אתמול.

ירדן: ואני בחרתי עוגת שוקולד

איתמר: ואת לא כיבדת אותי וזה היה ממש מעשה לא יפה.

ירדן: נכון, אני אכלתי הכוווול לבד.

איתמר: וזה לא יפה.

ירדן: כי רציתי לאכול הכוווול לבד.

מסקנות ביניים –

• כמו תמיד במשפחת דרור- מה שנצרב בזיכרון זה האוכל…
• זה שילד בן 5 יודע בערך איך קוראים לראש הממשלה זה מאוד מרשים בעיני
• זה שירדן ואיתמר מסוגלים לנהל שיחות במקום לכפכף אחד את השני או לשמוע את יובל המבולבל מעודד אותי לפחות כמו תוצאות הבחירות.

כמו שיאיר אומר – יש עתיד

 

שימו שמן

בתוך ההתמוטטות הכללית, רגע קטן של התמקדות באורות וניסים,

אני מתארחת אצל אחותי בפוסט יצירה עם ילדים לחנוכה.

אתם מוזמנים.

חג שמח    

העורף מתמוטטת

לראש הממשלה, שר הביטחון , הרמטכ"ל

וכל שאר הגברים המעצבנים שמנהלים את העניינים.

מה שלומכם?

האמת, לא מאוד אכפת לי מה שלומכם, אבל לימדו אותי בבית להיות נימוסית…

כאן העורף כותבת אליכם.

אתם יודעים, כל פעם שאתם מצהירים שהעורף חזק, עדיף שתגידו שהעורף חזקה,

ואתם יודעים, העורף לא באמת כל כך חזקה כמו שהיא נראית,

היא פשוט בוחרת מאוד בקפידה את זמני ההתמוטטות שלה,

למשל כשבעלה לא בבית או כשמערכת החינוך מושבתת ,

אז העורף פשוט מחזיקה מעמד ודוחה את ההתמוטטות שלה לזמן לא ידוע,

ככה זה, למזלכם העורף מאוד אחראית.

עכשיו למשל, בעלה של העורף בחודש מילואים.

כן,אני יודעת שזה לא חודש שלם רק 26 יום,

אבל זה מרגיש כמו חודשיים אז אל תהיו קטנוניים.

הפעם, החודש הזה כולל שבוע של אזעקות וטילים ועוד שבוע של ילדה חולה.

העורף לא ישנה כל כך טוב כי אזעקות וילדה חולה די מפריעים לשינה רציפה.

העורף גם די מודאגת ולא רגועה, כי אזעקות וילדה חולה מפריעים גם לשלוות נפש.

כן, אני יודעת שאני חוזרת על עצמי, אבל בינינו אם נעשה תחרות מי חוזר יותר פעמים על שטויות – נראה לי שאתם מנצחים את העורף בהליכה.

העורף נהיית מיום ליום אמא יותר עצבנית ופחות נחמדה, ויש מצב גם שהיא נדבקה מהילדה כי לעורף יש דגדוג ממש לא נעים בגרון.

פתאום חשבתי לעצמי (העורף חושבת הרבה, כדאי לכם לנסות את זה) שאם נשים היו עושות מילואים חודש בשנה ואתם הייתם נשארים בבית עם הילדים,

בטח כבר הייתם מוצאים מזמן את הדרך לעשות שלום.

אז יאללה…

 

מחשבות על מלחמה ושלום

איתמר כבר כמעט בן 5, מגיע לו הסבר.

הוא מבין שמשהו קורה, הוא קולט את הלחץ, הוא שומע קטעי שיחה וחדשות,

הוא רוצה לדעת למה אנחנו לא ישנים בבית ולמה יש פתאום חופש מהגן.

אני מנסה להסביר לו. בלי להפחיד…ובלי לייצר דעות קדומות.

הכי קל זה לצייר לילד מציאות של שחור ולבן- הם הרעים, הטועים, המפחידים,

אנחנו הגיבורים, הצודקים , המסכנים.

אני מנסה לא לעשות את זה.

אני מספרת לו שליד מדינת ישראל יש "מדינת עזה", ושכמו שילדים רבים לפעמים , ככה גם מדינות.

וכמו שילדים שרבים מרביצים לפעמים (שזו התנהגות ממש לא יפה, ועדיף לדבר או לקרוא לגננת)

אז גם מדינות מרביצות לפעמים – אבל במקום להרביץ עם הידיים הן זורקות טילים ופצצות.

"אבל למה מדינת רזה ומדינת יזראל רבות?" הוא שואל בשיבוש אותיות תמים,

ואילן בין טלפון עם המ"פ לטלפון עם הסרס"פ אומר לו –

"כמו שילדים רבים על אותו צעצוע במקום לשחק בו ביחד, ככה עזה וישראל רבות כי כולם רוצים לגור באותו מקום ולא מסכימים לגור ביחד"

"מי גר בעזה?"

"אנשים"

"זה משעמם לי שהן רבות. מתי אני אלך לגן? ביום שני כבר נלך?"

"אנחנו לא יודעים" ובלב אני חושבת – נו מילא, אם זה שעמום, והוא עוד לא הבין שיש גם פחד, אז מילא…

***

רובינו חונכנו על שחור ולבן.

בינינו, קשה להיות עסוק בלהבין את הצד השני כשנופלים לך טילים ליד הבית, ועוד יותר קשה , כשבבית שלך יש ילדים, וכשהרבה אנשים שיקרים לך נקראים לדגל ולובשים מדים.

אני שומעת את התגובות של "לכסח אותם", ומזדהה.

אני משתפת בפייסבוק סרטונים שמסבירים את הצד של ישראל ,

אני שומעת את התגובות של "פעולה מוצדקת , אבל אחר כך חייבים למצוא את הדרך לשלום" ומזדהה.

אני שומעת את התגובות של "שוב המנהיגים של שני הצדדים משכנעים אותנו שאי אפשר אחרת" וחוששת שגם בהן יש הרבה אמת.

ועם כל המחשבות והדעות הסותרות שמתרוצצות לי בראש , אני חוזרת הביתה, אופה עוגה לבעל שיוצא למילואים, שומעת ברקע את הבומים של הנפילות באשדוד, אורזת מזוודה ומכינה לי מזרון בממ"ד,

מחר אני אצפין – מעדיפה שהילד שלי ימשיך לחשוב שמלחמה זה רק משעמם.

ומחשבה ישנה צצה – אנחנו חייבים ללמוד להכיר אותם, את ה"אויבים שלנו", את הערבים.

להכיר אותם כבני אדם. והם אותנו.

ואני מקווה שיום יבוא ואני אשנס מותניים ואיזום "בתי ספר תאומים" – כמו ערים תאומות בעולם, רק שבתי הספר האלה יהיו ערבים ויהודים,

אני באמת חושבת שאם ילדים יפגשו , ישחקו, ידברו אחד עם השני מגיל צעיר, אולי נצליח להזיז משהו בגלגל השנאה המעוות הזה.

בינתיים – שיגמר מהר, ושכולם יחזרו בשלום.

רגעים קטנים ומתוקים

 

6:00 בבוקר.

אני מכינה באנופי

(שזה – למי שלא יודע – קינוח מעולה של ביסקוויטים, בננות , ריבת חלב וקוקוס).

כן. 6:00, מה יש?

ככה זה כשבחורה שמחזיקה מעצמה כזאת שיודעת לתכנן מראש,

מזמינה חברים לערב חמישי ולא שמה לב שאין לה שעה פנויה אחת

כדי לבשל במשך כל השבוע….

אז כאמור , אני מכינה באנופי,

איתמר מתעורר , מגיע למטבח שמח וסקרן ורוצה לעזור.

אני שולחת אותו לאבא לקלף ולחתוך בננות לעיגולים.

בעודי מורחת במרץ את ריבת החלב על תחתית הביסקוויטים, (קצת גונבת טעימות,ברור…)

אני שומעת ברקע את אילן מדריך את איתמר איך לחתוך, באיזה עובי, ואולי כדאי לנסות להעביר את הסכין ליד השניה, ובאמת מסתבר שביד ימין יותר קל,

ככה לגמרי במקרה, מתחילים את היום בזמן איכות של אבא ובן עם אימון במוטוריקה עדינה על הדרך…

ואז אני מקבלת קופסת בננות חתוכות מה"סו שפים" שלי,

אני מסדרת את הבננות מעל שכבת ריבת החלב,

אני יכולה לדעת לפי עובי וצורת העיגול מי חתך כל פרוסת בננה

אני מלאת אהבה לילד הלומד, ולאבא המלמד.

מתוק לי בפה

ומתוק לי בלב.

נחת (והמלצות על בלוגים שווים)

 

מן שבוע של פרגון נחת עלי,

לא פשוט לפולניה להתרווח בשקט ולקבל מחמאות, אבל לפעמים אין ברירה.

גם התגלגל אלי משחק הפרגונים של פייסבוק – בו אתה מפרגן בפומבי ל – 3 חברי פייסבוק שלך, והם מפרגנים הלאה עד שכל הפייסבוק יהיה מוצף באנשים נרגשים (וזו לא ציניות – באמת התרגשתי),

גם רוצים לספר על הבלוג שלי באיזה מגזין (זה יהיה רק בנובמבר, אז אני משחקת אותה קולית בינתיים),

וגם קיבלתי את ה – One lovely blog award

ומה זה אומר?

זה אומר שמישהי חושבת שהבלוג שלי מקסים…(גילוי נאות המישהי הזו היא אחותי)

וזה אומר שעכשיו עלי  – להודות לה, לספר לכם 7 דברים שלא ידעתם עלי ולשתף אתכם ב – 15 בלוגים חביבים עלי – להם אני למעשה מעבירה את מטה ה – lovely.

אז קודם כל – תודה לאחותי , מהבלוג – http://gonnabe40.wordpress.com

את מקור תמיכה תמידי, בענייני בלוגים ובעיקר בחיים בכלל

7 דברים שלא ידעתם עלי…זה לא פשוט – כיוון שחלק לא מבוטל מהקוראים מכיר אותי ממש טוב…

אז מי שלא חידשתי לו –שיעמיד פני מופתע.

1. אני אוהבת לאכול קרח. בטירוף.

בחדר לידה – שלחתי את אילן להביא לי קרח,

לצבא באו לבקר אותי עם שקית של Mr. Ice, ואגב – זה קשור לאנמיה – אז אם במקרה הילד שלכם אוכל קרח כמו משוגע, תעשו לו בדיקות דם.

2. כשאני ישנה –כלום לא מעיר אותי – לא אזעקות ולא ילדים צורחים, ואם במקרה אני מתעוררת, זה בכאילו ולמעשה אני ממש לא מודעת למה אני עושה. ככה למשל צעקתי על אילן למה הוא הרשה לירדן לעבור אלינו למיטה כשלדבריו אני הבאתי אותה במו ידי –אני מאמינה לו.

3. אני מספרת את אותו סיפור המון פעמים בלי לזכור שכבר סיפרתי.

מהבחינה הזו אגב, הבלוג הוא ממש ירייה ברגל, כי אז יש חברים שאפילו פעם אחת אני לא יכולה לספר להם – הם כבר קראו את זה בבלוג.

4. כל מה שאופסן בזיכרון שלי עד לכניסת הפלאפונים לחיינו יהיה שם לעד – ימי הולדת של חברות מהיסודי, טלפונים של הורים של אותן חברות, מרגע שנכנס הפלאפון, בסיוען של הלידות שמחקו לי סופית את היכולת לעבד נתונים – אני לא זוכרת כלום – גם לא את הנייד של בעלי.

5. פעם מכרתי שואבי אבק.

6. ובאמצע תצוגה בבית לקוחות פוטנציאליים, נקרע לי כל התפר של הישבן במכנסיים…

7. כשאני אהיה גדולה, אני אוציא ספר.

הבלוגים המומלצים שלי – (רק הרשימה הזו מספרת עלי לא מעט)

אימהות:

הבלוג של לימור לוי אוסמי – לימור היא מקימת האתר הנפלא – "מדברות אימהות", ובתוכו יש לה בלוג עם הרבה דברי טעם.

הבלוג של מקופלת – ללא ספק האמא הכי מצחיקה באזור.

אמא מקצועית – החיים הפשוטים של כולנו בהתבוננות מקסימה.

אסתי רוז'נסקי – אלופת הטיפים והפרקטיות.

http://beafunmum.com/

 

אימון:

http://www.eranstern.co.il/ – הבלוג של ערן שטרן – אחד המאמנים המובילים בארץ, הרבה תובנות והשראה.

פמיניזם/מגדר:

http://kotzim.wordpress.com

טיולים:

http://yomanmasa.blogspot.co.il/

אוכל:

http://www.dvarimbealma.com/2012/09/3415 – בישול פשוט, ביתי וצמחוני.

http://bissim.com/ – אין צורך להציג , נכון?

קולנוע והגיגים לחיים:

הדף הלבן – גלית כותבת על קולנוע – אבל בעצם על החיים – בלוג מקסים עם תדירות שצריכה לעלות…לא שאני רומזת משהו גלית…

דברים יפים:

מיס פטל

פיטוטי

http://colourfulway.blogspot.co.il/

 

צילום:

אוצרת רגעים

 

תהנו, ותפרגנו.