זה הסוף

אין מה להגיד. להיות חולה בסוף אוגוסט זה קצת פתטי ואפילו לא אחראי.

אולי זה הסטרס המצטבר של המלחמה?, אולי זו התשישות של החופש הגדול?

אולי זו ההתרגשות לקראת כיתה א' של הבכור וגן מועצה של הקטנה? (יא אללה איך נהיו לי כאלה ילדים גדולים?)

אולי זה פשוט כי הפולניה קיטרה שתמיד כשהיא חולה, זו מן "מחלת בערך" –

מה שאומר שהיא ממשיכה לתפקד, ולא נחה, ואז המחלה – במקרה הזה שיעולים

שחפתיים – נגררת שבועיים, ואף אחד לא מרחם עליה חוץ מעצמה,

והילדים כבר אפילו מתחילים לצחוק על השיעול הטורדני שלה….

אז כנראה בגלל הקיטורים האלה ,

היקום החליט להראות לה מה זה ודפק לה וירוס קטלני של בחילות עם כאבי ראש

וחולשה שלא מאפשרים לעשות שום דבר חוץ מלשכב במיטה

ולהיאנח אנחות קורעות לב.

אני אחזור לדבר על עצמי בגוף ראשון,

אילן כמובן נשף בבוז לגבי התיאוריה שלי, כי מבחינתו כל הדיבורים שלי על מה אני משדרת ליקום ומה הוא משדר לי חזרה הם לא הגיוניים בעליל.

זה אחרי שהוא נאלץ ללכת עם הילדים במקומי לפעילות במרכז "מהותי"– פעילות עמוסה במסרים רוחניים ומעצימים לילדים – הוא טען שהיה טיפשי ומשעמם, הילדים אגב מאוד נהנו.

שפחתכם הנאמנה (תכלס לא כל כך נאמנה כי לא כתבתי כבר שנה…) שכבה במיטת חוליה וריחמה על עצמה קשות, וכיוון שיש גבול לכמה אני מסוגלת לישון – מה שמצער לכשעצמו– הרי שחלק מהזמן בהיתי בחלל והגיגים שונים התגנבו למוחי,

וכיוון שהיום אני עדיין מרגישה זוועות ,

אבל כבר מסוגלת לשבת על הספה ולכתוב – אני אחלוק אותם אתכם:

• כל החברות ששמעו שיש לי וירוס בטן עודדו אותי במשפט – "נו לפחות בטח תרדי 2 קילו…" מה זה אומר עלינו הנשים? ומה זה אומר עלי? כולם חושבים שאני צריכה לרזות ,הא?
• האיחולים הללו גרמו לי לזחול בשארית כוחותיי אל המשקל ולראות שלא ירדתי אפילו גרם!!
• כששוכבים במיטה ורק מקשיבים למתרחש בבית , בלי לקחת חלק פעיל, מגלים שיש לי ילדים מהממים וחמודים ואני לא מבינה למה לפעמים אין לי סבלנות אליהם
• כשאי אפשר לחבק את הילדים – כי לא רוצים להדביק אותם – זה נורא מבאס.

     כאילו לילדים אנחנו מספרים שהנשיקה זו התרופה הכי טובה, אבל כשאמא חולה ,

     אז היא צריכה להיות אחראית ולהסתפק בזה שמנפנפים לה מהדלת.

• "אם אישה חולה נאנחת ואף אחד לא שומע, האם היא באמת סובלת?" –

      התשובה היא  – ברור שכן, אמנם אילן ממש התפלא לשמוע שאני נאנחת גם    

      כשאין אף אחד בבית (הכוונה לאנחות סטייל "אוי וייז מיר, זה הסוף", כן? שלא יהיו  

      לכם רעיונות מגונים), אבל להיאנח בקול רם – באמת עוזר כשמרגישים רע, תאמינו

      לי, למדתי את זה ממסורת של נשים פולניות מרשימות.

• להניח כוס שתיה קרה על פתק ורוד על שידת עץ – זה לא חכם, זה מוריד צבע ורוד על העץ, ואם מישהו יודע איך לעזאזל להוריד את זה שיגיד לי

ותודה לבעלי המהמם שמטפל בילדים, ממלא לי כוסות קרח ומחבק אותי על אף הסכנות האורבות.

שתהיו בריאים. וגם אני.