דילוג לתוכן

זה הסוף

אוגוסט 27, 2014

אין מה להגיד. להיות חולה בסוף אוגוסט זה קצת פתטי ואפילו לא אחראי.

אולי זה הסטרס המצטבר של המלחמה?, אולי זו התשישות של החופש הגדול?

אולי זו ההתרגשות לקראת כיתה א' של הבכור וגן מועצה של הקטנה? (יא אללה איך נהיו לי כאלה ילדים גדולים?)

אולי זה פשוט כי הפולניה קיטרה שתמיד כשהיא חולה, זו מן "מחלת בערך" –

מה שאומר שהיא ממשיכה לתפקד, ולא נחה, ואז המחלה – במקרה הזה שיעולים

שחפתיים – נגררת שבועיים, ואף אחד לא מרחם עליה חוץ מעצמה,

והילדים כבר אפילו מתחילים לצחוק על השיעול הטורדני שלה….

אז כנראה בגלל הקיטורים האלה ,

היקום החליט להראות לה מה זה ודפק לה וירוס קטלני של בחילות עם כאבי ראש

וחולשה שלא מאפשרים לעשות שום דבר חוץ מלשכב במיטה

ולהיאנח אנחות קורעות לב.

אני אחזור לדבר על עצמי בגוף ראשון,

אילן כמובן נשף בבוז לגבי התיאוריה שלי, כי מבחינתו כל הדיבורים שלי על מה אני משדרת ליקום ומה הוא משדר לי חזרה הם לא הגיוניים בעליל.

זה אחרי שהוא נאלץ ללכת עם הילדים במקומי לפעילות במרכז "מהותי"– פעילות עמוסה במסרים רוחניים ומעצימים לילדים – הוא טען שהיה טיפשי ומשעמם, הילדים אגב מאוד נהנו.

שפחתכם הנאמנה (תכלס לא כל כך נאמנה כי לא כתבתי כבר שנה…) שכבה במיטת חוליה וריחמה על עצמה קשות, וכיוון שיש גבול לכמה אני מסוגלת לישון – מה שמצער לכשעצמו– הרי שחלק מהזמן בהיתי בחלל והגיגים שונים התגנבו למוחי,

וכיוון שהיום אני עדיין מרגישה זוועות ,

אבל כבר מסוגלת לשבת על הספה ולכתוב – אני אחלוק אותם אתכם:

  • כל החברות ששמעו שיש לי וירוס בטן עודדו אותי במשפט – "נו לפחות בטח תרדי 2 קילו…" מה זה אומר עלינו הנשים? ומה זה אומר עלי? כולם חושבים שאני צריכה לרזות ,הא? חיוך עוקצני
  • האיחולים הללו גרמו לי לזחול בשארית כוחותיי אל המשקל ולראות שלא ירדתי אפילו גרם!!
  • כששוכבים במיטה ורק מקשיבים למתרחש בבית , בלי לקחת חלק פעיל, מגלים שיש לי ילדים מהממים וחמודים ואני לא מבינה למה לפעמים אין לי סבלנות אליהם
  • כשאי אפשר לחבק את הילדים – כי לא רוצים להדביק אותם – זה נורא מבאס.

     כאילו לילדים אנחנו מספרים שהנשיקה זו התרופה הכי טובה, אבל כשאמא חולה ,

     אז היא צריכה להיות אחראית ולהסתפק בזה שמנפנפים לה מהדלת.

  • "אם אישה חולה נאנחת ואף אחד לא שומע, האם היא באמת סובלת?" –

      התשובה היא  – ברור שכן, אמנם אילן ממש התפלא לשמוע שאני נאנחת גם    

      כשאין אף אחד בבית (הכוונה לאנחות סטייל "אוי וייז מיר, זה הסוף", כן? שלא יהיו  

      לכם רעיונות מגונים), אבל להיאנח בקול רם – באמת עוזר כשמרגישים רע, תאמינו

      לי, למדתי את זה ממסורת של נשים פולניות מרשימות.

  • להניח כוס שתיה קרה על פתק ורוד על שידת עץ – זה לא חכם, זה מוריד צבע ורוד על העץ, ואם מישהו יודע איך לעזאזל להוריד את זה שיגיד לי חיוך עצוב

ותודה לבעלי המהמם שמטפל בילדים, ממלא לי כוסות קרח ומחבק אותי על אף הסכנות האורבות.

שתהיו בריאים. וגם אני.

 

3 תגובות leave one →
  1. אוגוסט 30, 2014 7:17 pm

    אחותי האהובה, את גדולה כרגיל! בתור מי שנכנסה למצב הוירוס הקטלני יום אחריך {כולל הגניחות בקול – זה אכן עוזר :)} כל שיש לי לומר זה שהצלחת לנסח כאן כמה וכמה משפטים נפלאים למגנטים של הפולניה!!! 🙂
    לגבי הצבע הורוד – מתפלאה איך אמא לא הציעה לך לנסות עם קצת רם, ואם זה לא עוזר אז אולי לשייף עם נייר עדין קצת באזור?.. מצד שני מה רע בקצת ורוד אופטימי ליד המיטה ❤

  2. אוגוסט 28, 2014 8:22 am

    תודה אמאלה 🙂 אני מקווה יחד איתך.

  3. שוש permalink
    אוגוסט 28, 2014 8:13 am

    מקווה שכל הסימפטומים שציינת,ייעלמו ושתחזרי למיטבך במהרה.
    כמו כן מקווה שתתפני להקדיש קצת יותר תשומת לב ורצינות לכשרון הכתיבה שלך!!!
    אוהבת
    אמא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: