מה בוער?

איפה שהוא בין גיל 20 ל – 30 אנחנו עוברים לחיות את החיים בקצב של ריצה. זה נע בין ריצה קלה לספרינט מטורף, אבל זה ריצה, אנחנו כבר לא זוכרים איך ללכת, שלא לדבר על לעצור.

(זה לגמרי מטאפורה , כן? אל תדאגו, אני לא רצה באמת, אני נאמנה להיותי בטטה.)

העבודה, הילדים, הזוגיות, הלימודים, המטלות האינסופיות, השפעות ודלקות האוזניים, החגים, החגיגות, החיים….

כל כך הרבה להספיק כל הזמן, שלפעמים נדמה שגם ברגעי ההנאה שלנו  קשה לנו להרפות לגמרי, לשחרר, לא להסתכל להביט בשעון, לא להיות מוטרדים מזה שהזמן עובר מהר מדי והופס יגמר לנו הבילוי.

אני רואה אנשים שמגיעים לפנסיה –  בהתחלה לא נעים להם להוריד הילוך, כאילו מדובר באיזו חולשה. לאט לאט הם נזכרים, נזכרים כמה שנים הם פנטזו על הרגע שבו יוכלו להאט את הקצב, מתמכרים לאט לאט לנינוחות, נ ה נ י ם…

***

פעם בשבוע אני לוקחת את איתמר לחוג,

וירדן ואני מבלות 45 דקות ברחוב – עד שהוא יסיים.

לפעמים זה מרגיש כמו "לשרוף זמן", לפעמים זה מרגיש כמו זמן איכות יקר.

בדרך כלל יש לנו סיבוב קבוע – גלידה (בקיץ) או סוכריה על מקל (בחורף) בפיצרייה הסמוכה, ואז טיול ללול תרנגולות בהמשך הרחוב, כשבדרך מגוון משחקים יצירתיים של תופסת/הליכת שיווי משקל על הגדר.

השבוע, בשלב שבין הסוכרייה לתרנגולות, ראינו משאית קוקה קולה פורקת סחורה.

ירדן היתה מהופנטת, וכך מצאתי את עצמי יושבת חצי שעה ובוהה בשני סבלים, פורקים ארגזי שתיה, מעמיסים אותם על עגלה, הולכים איתה על המדרכה המשובשת, מפילים ושוברים כמה בקבוקים, קוראים אחד לשני לעזרה וכן הלאה.

לכאורה – זה היה אחד מהדברים הכי לא יעילים וחסרי מטרה שעשיתי לאחרונה,

תכלס – היה מה זה כיף!

שום דבר לא בער, ולהתבונן באנשים – זה תמיד בילוי מהנה בעיני,

על הדרך ירדן ואני דיברנו על כמה טוב שאפשר לבקש עזרה

ושיותר קל הרבה פעמים לעשות דברים ביחד.

זהו.

סתם רגע של חסד בניוטרל, אמא וילדה עם סוכריה על מקל.