תאונה

08:15  – סתם ככה באמצע החיים , בזמן נהיגה במהירות 90 קמ"ש , בן אדם

מחליט לדפוק את הברקס של החיים.

ולא סתם, אלא דווקא בחלק של הכביש שבו אין שוליים!!!

ממש אותו חלק שבו כבר חצי שנה אני צועקת על אילן לשמור יותר מרחק!!!

טוב, כנראה שזה לא היה סתם ככה, אולי הוא נרדם, אולי הוא חטף התקף לב,

אולי היה לו פלאשבק מהפטריות בהודו,

אני לא יודעת, כי פינו אותו לפני שהספקתי לשאול,

אבל באפקט כנפי פרפר (אלק פרפר, לי זה הרגיש יותר כמו אפקט כנפי יען)

מה שקרה זה ככה:

הרכב שאחריו דפק גם הוא את הברקס של החיים.

הרכב שאחרי הרכב שאחריו היה הרכב שלי,

שבריר השניה הבא בתוך הראש שלי היה ככה:

הממ…זה שלפני מאט, אני אלחץ על דוושת הברקס

הופס, הוא בולם בטירוף – אני אסחט את הדוושה עד הסוף

אוי…אני אצליח לא להיתקע בו? אוי…אוי…אוי…

מעולה – אני לא נתקעת בו!!

אוי…אני מקווה שזה שמאחורי יספיק ל….בום!!

אוי, אני עפה קדימה, אחורה, קדימה? זה יגמר? אני אחיה?

נגמר.

אותו שבריר שניה  ממש בראש של כל אחד אחר בסביבה היה ככה:

בום.

זה די מדהים כמה מחשבות המוח שלנו מריץ בכל כך מעט זמן…

בכל אופן אחרי ששבריר השניה נגמר, מגיע שלב הבלבול הטוטאלי –

4 נהגים מאוד מבולבלים זחלו החוצה מהמכוניות שלהם, למזלנו היה שם בחור מאוד סמכותי שעצר בצד, הזמין אמבולנסים, משטרה ועבר בינינו ואמר כל מיני דברים בטון סמכותי – זה היה מרגיע.

במצב כזה – אתה ממש מנסה לחשוב  – "מה אני אמור לעשות עכשיו?" אבל אף מחשבה יעילה לא מופיעה (אז ככה פו הדב מרגיש כשהוא דופק לעצמו על הראש ואומר – חשוב!חשוב!),

אני התמקדתי בלמצוא את הפלאפון שלי, להתקשר לבכות לאילן ולהמתין שהסמכותי יעשה איתי משהו – הוא העלה אותי על אמבולנס – מה שנראה לי הגיוני לחלוטין – כי הרכב שלי לא יכל לזוז והיה פקק נוראי בגלל התאונה – כך שאמבולנס היה דרך מעולה להיחלץ משם (מה גם שהצוואר כאב לי….),

אני רוצה לציין שגם במצבי המבולבל לא שכחתי את היותי אמא והמחשבה שאוכל לספר לילדים שנסעתי באמבולנס אמיתי רוממה את רוחי, ולכן טרחתי לצלם את החובש הנבוך.

לתשומת לב מד"א – לחובש באמבולנס – לא היה טישו לתת לי – כאילו מה? אנשים פצועים לא בוכים? מה הם אמורים לעשות, הפצועים? לנגב את הנזלת בשרוול? לא מקצועי!

ביקור בבי"ח (אילן מגיע)….ביקור להעיד במשטרה – השוטרת אומרת לנו שצריך לצלם מסמכים, איפה? בחנות כלי הכתיבה מעבר לכביש – איפה שאין מעבר חציה….

מסתבר שמדי יום מפנים שוטרי משטרת רחובות אזרחים שומרי חוק אל עבר החנות שמעבר לכביש….ואז מסיטים מבטם בנימוס כדי לא לראות את אותם אזרחים עוברים כביש ראשי ללא מעבר חציה מול אפם…לתשומת לב משטרת ישראל – למה לא תשימו בתחנה מכונת צילום או לחילופין תצבעו מעבר חציה מול התחנה??? לא מקצועי!

14:00 – אמנם צוואר כואב, הלם כללי ועיניים נפוחות , אבל הי, אני הולכת בצהרי היום שלובת זרוע עם בעלי ברחוב הרצל, דופקת פלאפל ושוב לא שוכחת שאני אמא – ולכן עוצרת לקנות בד לתחפושת של פורים – החנות היתה ממש קרובה למשטרה…שלא תגידו שאני לא רואה את חצי הכוס המלאה

15:00 – רגע של נחת – מגיעים לאוטו כדי לאסוף את חפצינו (לפני שהשמאי שולח אותו למנוחת עולמים), הבעל מסתכל בהלם קל ואומר לי "וואו, חתיכת תאונה", כן, כן , פולניות צריכות אישור לסבל שלהן, עכשיו הוא יספר לכולם באיזה נס זה נגמר ככה ואני אוכל להתרכז בלהיאנח אנחות קורעות לב.

16:00 – אוספים את הילדים מהגן, אני מספרת להם על התאונה, מראה להם בגאווה את תמונתו של החובש מהאמבולנס, איתמר מברר איתי שאלות חשובות (שאלות של בנים):

איפה האוטו התנגש בך – מאחורה או מקדימה? (גם וגם במקרה שפספסתם)

איך קוראים לחובש?

באיזה צבע היה האמבולנס?

מה עם הכיסאות שלנו?

אה, ואמא – למה האיש ההוא עצר כל כך חזק?

גם אני שואלת….

סעו בזהירות