דילוג לתוכן

מחשבות על מלחמה ושלום

נובמבר 18, 2012

Hand in hand

איתמר כבר כמעט בן 5, מגיע לו הסבר.

הוא מבין שמשהו קורה, הוא קולט את הלחץ, הוא שומע קטעי שיחה וחדשות,

הוא רוצה לדעת למה אנחנו לא ישנים בבית ולמה יש פתאום חופש מהגן.

אני מנסה להסביר לו. בלי להפחיד…ובלי לייצר דעות קדומות.

הכי קל זה לצייר לילד מציאות של שחור ולבן- הם הרעים, הטועים, המפחידים,

אנחנו הגיבורים, הצודקים , המסכנים.

אני מנסה לא לעשות את זה.

אני מספרת לו שליד מדינת ישראל יש "מדינת עזה", ושכמו שילדים רבים לפעמים , ככה גם מדינות.

וכמו שילדים שרבים מרביצים לפעמים (שזו התנהגות ממש לא יפה, ועדיף לדבר או לקרוא לגננת)

אז גם מדינות מרביצות לפעמים – אבל במקום להרביץ עם הידיים הן זורקות טילים ופצצות.

"אבל למה מדינת רזה ומדינת יזראל רבות?" הוא שואל בשיבוש אותיות תמים,

ואילן בין טלפון עם המ"פ לטלפון עם הסרס"פ אומר לו –

"כמו שילדים רבים על אותו צעצוע במקום לשחק בו ביחד, ככה עזה וישראל רבות כי כולם רוצים לגור באותו מקום ולא מסכימים לגור ביחד"

"מי גר בעזה?"

"אנשים"

"זה משעמם לי שהן רבות. מתי אני אלך לגן? ביום שני כבר נלך?"

"אנחנו לא יודעים" ובלב אני חושבת – נו מילא, אם זה שעמום, והוא עוד לא הבין שיש גם פחד, אז מילא…

***

רובינו חונכנו על שחור ולבן.

בינינו, קשה להיות עסוק בלהבין את הצד השני כשנופלים לך טילים ליד הבית, ועוד יותר קשה , כשבבית שלך יש ילדים, וכשהרבה אנשים שיקרים לך נקראים לדגל ולובשים מדים.

אני שומעת את התגובות של "לכסח אותם", ומזדהה.

אני משתפת בפייסבוק סרטונים שמסבירים את הצד של ישראל ,

אני שומעת את התגובות של "פעולה מוצדקת , אבל אחר כך חייבים למצוא את הדרך לשלום" ומזדהה.

אני שומעת את התגובות של "שוב המנהיגים של שני הצדדים משכנעים אותנו שאי אפשר אחרת" וחוששת שגם בהן יש הרבה אמת.

ועם כל המחשבות והדעות הסותרות שמתרוצצות לי בראש , אני חוזרת הביתה, אופה עוגה לבעל שיוצא למילואים, שומעת ברקע את הבומים של הנפילות באשדוד, אורזת מזוודה ומכינה לי מזרון בממ"ד,

מחר אני אצפין – מעדיפה שהילד שלי ימשיך לחשוב שמלחמה זה רק משעמם.

ומחשבה ישנה צצה – אנחנו חייבים ללמוד להכיר אותם, את ה"אויבים שלנו", את הערבים.

להכיר אותם כבני אדם. והם אותנו.

ואני מקווה שיום יבוא ואני אשנס מותניים ואיזום "בתי ספר תאומים" – כמו ערים תאומות בעולם, רק שבתי הספר האלה יהיו ערבים ויהודים,

אני באמת חושבת שאם ילדים יפגשו , ישחקו, ידברו אחד עם השני מגיל צעיר, אולי נצליח להזיז משהו בגלגל השנאה המעוות הזה.

בינתיים – שיגמר מהר, ושכולם יחזרו בשלום.

One Comment leave one →
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink
    נובמבר 19, 2012 6:19 pm

    מקסים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: