להרגיש בבית

מכירים את זה שלכל שבת יש מוצאי שבת? (מהצבא…למי שהספיק לשכוח או זכה לא להכיר),

אז לכל יום ראשון בגן חדש, יש יום שני שאורב מיד אחריו, והוא בכלל לא יותר קל.

איתמר התחיל גן חדש, חדש לגמרי. טרום חובה. הוא לא מכיר שם אף לא ילד אחד.

במקום 3 נשות צוות על 25 ילדים, יש שם 2 על 35,

במקום שיקבלו אותו בחיבוק מוחץ עצמות, מקבלים אותו בחיוך מלווה במשפט וחצי ועוברים לילד הבא,

הוא כבר לא הכי גדול וגבוה, יש שם 15 ילדי גן חובה שנראים ומתנהגים כמו אחים גדולים.

והוא לא מכיר אף אחד. בכלל. אה, כבר אמרתי את זה…

עשינו הכנה , קניתי לו בעצת אחותי הגדולה "בובת עוצמה" שהגיעה עם מכתב שמסביר שהיא הגיעה במיוחד לעזור לו בגן החדש, ובכל פעם שהוא ירצה/יפחד/יהיה עצוב/– מספיק שייגש למגירה וימשש אותה והיא תיתן לו הרבה כוח,

אני עשיתי לעצמי כמיטב יכולתי שטיפת מוח של מחשבות חיוביות מגוונות , החל ב – "יהיה לו מעולה, זה ילך בקלות"

דרך – "אני סומכת עליו שיסתדר", ועד – "לחוות שינויים וקשיים זה חלק מהחיים וגם את זה צריך לעבור" (בולשיט, אני מצטערת, גם ככה יש להם תמיד קשיים בחיים, בגיל 4.5 אפשר להמשיך לרפד)

עשינו שיקול הגיוני והחלטנו שאילן ייקח אותו, כדי לחסוך ממנו את הלחץ שלי (מדהים אגב מכמה הורים אני שומעת את זה בשבוע האחרון – "כן, ברור שבעלי עושה את ההסתגלות בגן…", כמה אימהות נשארות מאחור, מרגישות חרא שהן נוטשות את הילד בשעתו הקשה, למרות שבהיגיון הן יודעות שהן עושות את הדבר הבריא עבורו ועם אבא זה יהיה יותר קל, אבל הלב…אח הלב…)

ואחרי כל זה התחלנו את הגן.

שום משבר מטורף לא קרה, איתמר מתמודד באופן מעורר כבוד, פתאום אני קולטת שהילד שלי גדל ומתבגר.

אין סצנות, אין כמעט בכי, וזה כמעט יותר קורע לב,

אני רואה שקשה לו, גם הגננת מספרת לי בעדינות ש"לא קל לו", הוא משחק הרבה לבד, הוא נעלב שילד צבט אותו בלחי, הוא לא רוצה עדיין לצאת לחצר,

עם כל זה הוא בסך הכל "בסדר" , יש רגעים שהוא משחק עם ילדים אחרים, בבית הוא נראה שמח וטוב לב, ובסך הכל עברו 3 ימים,

אני מתבוננת בו, ויודעת שהוא בהתמודדות , אני חושבת על הרגעים הרבים שבהם הוא נמצא בגן ומרגיש לא שייך, מרגיש לבד, וחונק לי בגרון,

זה לא עוזר לי לדעת שזה נורמלי, ושכולם עוברים את זה , ושכל החיים יהיו לו חוויות כאלו,

כרגע זה הילד שלי, והוא בן 4.5, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לחזק אותו בעדינות כשהוא חוזר לבסיס האם,

להראות לו שאני רואה כמה הוא מתנהג בבגרות , להגיד לו שהוא יכול להתגאות בעצמו ולספר לו – ולקוות שהוא מאמין – שמיום ליום יהיה לו קל יותר, עד שיום אחד יהיה אפילו נעים.

***

כיוון שאני מתה לדעת ולהבין ממנו מה קורה בגן – אבל בלי לחפור,

הכנתי לו מעין דפי סיפור/משחק,

בדפים יש גם מלל שמספר על הקושי בהתחלה חדשה (לעזור לילד לתת שם לרגשות ולחוויות)

וגם משפטים שהוא אמור להשלים.

לשמחתי, הוא ממש נהנה, ואני למדתי שהוא שיחק עם רעות, ששי קרא לו תינוק, שהוא נהנה לשחק במשחק הצינורות (אל תשאלו אותי מה זה), הוא בחר "קלפי רגשות" של עצב – כשאבא הולך, פחד, אבל גם שמחה ואהבה,

ועל הדרך גם קיבל שטיפת מוח קטנה ותזכורת של כמה הוא נהדר ואהוב.

אפשר לחזור על המשחק הזה כל כמה ימים – וככה לעזור לילד לראות את השיפור.

לטובת כל מי שמעוניין אני מצרפת את הדפים בגרסת הדפסה ללא הפרטים הספציפיים שלנו – אפשר כמובן להוסיף בפנים את שמות הגננות, המשפחה וכו':

 הסתגלות לגן חדש