דילוג לתוכן

מי יהיה חבר שלי?

אוגוסט 29, 2012

חזרה ללימודים

כחובבת ספרים מילדות (כן, כן, הייתי מהחנאנות עם המשקפיים שתמיד קוראות משהו סמיילי)

אני גם חובבת ספרים כאמא, ומאמינה גדולה בכוחה הטיפולי של המילה הכתובה.

איתמר למשל בוחר בקפידה כבר יומיים שיר שאומר "אני כועס עלייך אמא, כי איחרת לקחת אותי מהגן", המממ…..

כבר לפני שבועיים ביקשתי מליאור גרנות – ביבליותרפיסטית, להתארח ב"אמא ברשת" עם פוסט על סיפר ילדים שקשור לתחילת השנה.

היה לי די ברור שהיא תביא סיפור על גן חדש, אגב, לא הצלחתי עדיין למצוא סיפור מוצלח על הנושא – אשמח להמלצות,

אבל ליאור שאלה אותי אם היא יכולה לכתוב על סיפור שעוסק ברכישת חברים.

דוגרי? ברגע הראשון עיקמתי את האף בקצת אכזבה, אבל אחרי אותו רגע, אמרתי לעצמי – מה? צריך לתת לילדים הכל לעוס לפה? הרי עבודה דרך התת מודע  יכולה הרבה פעמים להיות אפילו יותר עוצמתית, ואני באמת סומכת על ילדים שידעו "לקחת" מהסיפור את מה שנכון להם.

בינתיים התחילה השנה, ועכשיו אני חושבת לעצמי איזה מזל שליאור קלעה בדיוק למה שאני ואיתמר צריכים.

אז אחרי כל ההקדמה הארוכה הזו – הנה הפוסט של ליאור – תיהנו!!

***

"אני צריך למצוא לי חברים ולהכיר הרבה דברים" – על התחלות חדשות ועל חברוּת

מאת ליאור גרנות

תחילתה של שנה חדשה מעוררת, מטבעה, התרגשות. ההתרגשות מורכבת מציפיות ותקוות אך גם מחששות שונים. הפחדים המלווים ילדים בראשיתה של שנה חדשה הם פחדים הקשורים באי הודאות ובעצם ההתאקלמות במקום חדש: מהם הכללים במקום הזה? האם אצליח להשתלב בתוכם ולהתאים את עצמי? מה יקרה אם לא יהיו לי חברים? מה יקרה אם לא אהיה מספיק מוצלח או מספיק "טוב"? אצל ילדים צעירים החרדות האלו אינן עוברות בהכרח דרך הערוץ המילולי ואינן נחשבות בהכרח באופן מודע, אלא מורגשות באמצעות תחושות שונות ובלתי מוגדרות.

אני רוצה – בשורות אלו – להתמקד בחשש החברתי: מה יקרה אם לא יהיו לי חברים? השאלה הזאת נוגעת בצורך ראשוני מאד של כולנו: הצורך להיות נאהבים ולחוש שייכים.

זכור לי מילדותי שיר של תרצה אתר, שנכלל באסופה הנוסטלגית "מה אספר לילד"; "ידידוּת" קוראים לו:

"לא תמיד מוצאים מיד/ חבר או חֲבֵרָה./ לחצר יורדים לבד,/

יושבים מחוץ לחבורה…// הבנות קופצות על חֶבֶל,/ משחקות ב"גוּמִי"/

הבנים רצים בלי הֶרֶף; וככה דֵי עגום לי…/

/זה יקח כמה ימים,/ אמא לי אומרת,/ לא מיד מתידדים, /

חברה אינה מַחְבֶּרֶת.// זו מונחת בילקוט,/ כתוב בה שמי והיא שלי,/ שונה מאד הידידוּת, /

מבארת אמא לי./ אמא ברשת

/ זה קורה לאט/ בלי להרגיש כמעט./

מוצאים חן, אומרים דבר,/ מושיטים היד… /

/ מְטַיְּלִים זמן מה ביחד,/ בחצר, בהפסקה./

אחרי הלִּמּוּדִים/ ממשיכים את השיחה…//

ולפתע – מזמינים הביתה/ האחת את חברתה –

/ מכאן הכל קורה מהר – – – / נורא קשה פתאם לְהִפָּרֵד//

ואמא, יש לי חברה,/ אבא, יש לי חבר!".

חברות נוצרת לאט, בתהליך של התקרבות. כמו השועל והנסיך הקטן, שכל יום ישבו קצת יותר קרוב זה לזה. כשהשועל ביקש מהנסיך הקטן לאלף אותו – כלומר לקשור עמו קשר – אמר הנסיך הקטן: "ברצון הייתי מאלף אותךָ, אבל אין לי הרבה זמן. אני צריך למצוא לי חברים ולהכיר הרבה דברים"; והשועל ענה: "רק את הדברים שאתה מאלף אתה יכול להכיר".

אבל מה קורה כאשר אני רוצה לקשור קשר עם מישהי, להתחבר, והיא לא רוצה להתחבר אתי? זה מה שקרה למפלצת שקראו לה בהההה (המפלצת שקראו לה בהההה, מאת יורם עבר-הדני, איורים: שרון אלפרט, ספרית פועלים, 2007).

574175

בההה יורדת לתומה לחצר ומנסה להתיידד.

היא פוגשת עכבר ושואלת אותו לשמו והעכבר משיב, אבל כאשר הוא שומע את שמה – הוא נבהל ובורח ומפניה (על אף שהיא מחייכת…).

כך, נבהלים ובורחים מבהההה חתול, נמלה, חרגולה, סוס יאור, פיל וג'ירפה.

בההה בסך הכל מציגה את עצמה מתוך רצון להתחבר, אבל לחיות יש, כנראה, פרשנות אחרת; אולי הן חושבות שבהההה רוצה להבהיל אותן. לעתים יש ילדים (ומבוגרים) שמתקרבים מהר מדי או לאט מדי או פשוט בדרך שלא מתאימה למי שמולם, ולפעמים מחווה של ניסיון התקרבות יכולה להיתפש כדבר מבהיל. לעתים קורה שילדים (ומבוגרים) עדיין לא מכירים את הזולת שמנסה ליצור עמם קשר אבל הם ממהרים לשפוט אותו לפי מראֶה או מוצא או מבטא וכיוצא באלו, ומתרחקים.

בסיפור שלנו המפלצת בההה החליטה ש"מהיום לא תספר לאף אחד איך קוראים לה", ואין זה פלא. המרכיב הראשוני ביותר בזהות שלה – שמה – עורר כזאת בהלה ודחייה בסביבתה, ולכן בהההה מסתגרת ומתכנסת לתוך עצמה, כמו שקורה בדרך כלל כאשר מישהו נדחה על-ידי סביבתו.

לפתע בהההה שומעת קול ורואה מפלצת ירוקה שמזמינה אותה למשחק. "מזל שהיא לא שאלה אותי איך קוראים לי", חשבה בהההה לעצמה, ובדיוק אז… המפלצת הירוקה שאלה אותה לשמה. בההה מסרבת לענות אלא שאז עוברת שם זיקית ושואלת את המפלצת הירוקה: "איך קוראים לךְ?". "בּוווווו! " עונה המפלצת הירוקה; הזיקית כמובן בורחת, אבל בהההה אומרת: "באמת? קוראים לך בּוווו? ולי קוראים בּהההה!". ברגע שבהההה ראתה שיש בסביבתה מפלצת שאינה מתביישת בשמה, על אף שגם הוא מעורר בהלה ודחייה בסביבתה – היא קיבלה לגיטימציה לומר את שמה ללא חשש. בהההה ובווווו צוחקות וצוחקות… – בהקלה גדולה, אני משערת… – ונעשות חברוֹת. שאר החיות באות לשמוע את הצחוק והן מפסיקות להיבהל מבּוווו ומבּהההה שהלכו תמיד יחד וקראו להן "בובה", ו"בובה זה ממש לא מפחיד".

הספר הזה מעלה באופן אמיץ ובלתי מטייח את החשש האמיתי של ילדים מפני דחייה, את החשש לא להתקבל, את החשש להיות בלתי אהובים ולא שייכים. ולא רק את החששות האלו מעלה הספר אלא הוא מציף חוויה שלעתים היא אכן המציאות עמה ילדים מתמודדים בתוך חברת בני גילם. אבל גם בתוך מציאות לא נעימה שכזאת יש תקווה ויש כוחות – מלמד אותנו הספר החכם הזה; הכוחות בסיפור מגולמים באמצעות דמותה של המפלצת בּוווו, אשר ממשיכה להיות בטוחה בעצמה ולומר את שמה בעולם, על אף שיש כאלו שנבהלים ממנו. ההתמדה, האומץ והשלמות העצמית משתלמים לה: בזכותם נוצר קשר אמיתי של קרבה בינה ובין המפלצת בהההה.

הספר מתאים לילדים מגיל 4, והוא נוגע בנושאים של חברוּת והתקרבות, של התקבלות בחברה ושייכות. כאשר קוראים לילדים את הספר הזה אפשר לבקש מהם לדבר בקולה של המפלצת בהההה: כיצד היא מרגישה? מה היתה רוצה לומר לחיות שברחו ממנה? . אפשר גם לבקש מהם לדבר בקולן של החיות הנבהלות: מה היו רוצות לומר לבההה? באמצעות הבעת קולן של החיות אפשר לגעת בשאלות של עם מי קל לנו יותר להתחבר ועם מי לא, מי ארצה שאהיה חבר שלי, מה חשוב לי בחֲברה, מה גורם לי להתקרב למישהו ומתי אני מתרחקת ממישהו. הדמות השלישית בסיפור שאפשר לדבר בקולה היא כמובן המפלצת בּוווו: מה רוצה בוווו לומר לבהההה? – ובאמצעות כך להעצים את הכוח הקיים ממילא בדמותה של המפלצת בוווו.

יצירת קשרים חדשים והשתלבות בחברה חדשה אינן דבר של מה בכך, וחששות לגבי השתלבות חברתית בתחילתה של שנה הם טבעיים. מתן לגיטימציה לחששות האלו הוא חשוב, שכן הוא מאפשר לילדים לחוש שאינם לבד בפחדיהם ושהפחדים שלהם טבעיים ומלווים כל התחלה חדשה במקום חדש. עבודה עם הספר "המפלצת שקראו לה בהההה" עשויה לאפשר לילדים לגעת בתכנים של החששות והפחדים, אך יחד עם זה לזהות את הכוחות הקיימים בהם ולהעצים את האמונה והביטחון בעצמם ובמי שהם.

בברכת חברויות חדשות משמעותיות והתחלות חדשות נושאות ברכה!

***

ליאור גרנות – מטפלת רגשית בהבעה ויצירה – ביבליותרפיסטית; מטפלת בילדים בגיל הרך ואילך ומדריכה הורים בקליניקה פרטית באבן-יהודה.

לקריאה נוספת על הספר "המפלצת שקראו לה בהההה!" ועל אפשרויות לעבודה רגשית באמצעותו – אתם מוזמנים לבקר באתר של ליאור: www.liorgranot.com ולקרא בקטגוריה של "עבודה רגשית עם סיפורי ילדים".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: