כיווץ בבטן

אתם כבר יודעים שאני סובלת מפיצול אישיות קל ומאכלסת מתחת לחזות הנורמלית שלי מספר דמויות משנה…

בכל מה שקשור לתחילת שנת הלימודים שלטה עד לא מזמן ה"מדחיקנית",

אבל עכשיו, 5 ימים לפני המפץ הגדול התעוררה ה"רגשנית" (שאפשר גם לקרוא לה חרדתית, מעט היסטרית, חופרת, מגוננת וגם קצת צודקת),

היא מציפה לה מחשבות נוגות ותסריטים מלחיצים על ילדיי שיפסעו שניהם עוד כמה ימים לגנים חדשים (ולא מוכרים), עם צוות חדש (וזר), עם ילדים חדשים (וזרים), במבנה חדש (תשלימו כבר לבד).

כמה אנחנו רוצים לעטוף את הילדים שלנו, לגונן עליהם, לתת להם תחושת ביטחון, יציבות, והנה, פעם בשנה – או בשנתיים – אנחנו זורקים אותם למים, די עמוקים בעיני, ולא עם מספיק מצופים.

אנחנו עושים ביחד איתם "תהליך הסתגלות" שאין בו שום התחשבות בקצב של כל ילד וילד, אלא הוא נגזר בעיקר מצרכים פרקטיים – אמא ואבא צריכים ללכת לעבוד/זה מה שנראה נכון לגננת או למשרד החינוך.

חלקינו הגדול נשאיר ילדים בוכים בגן בימים הראשונים, וכן, כשנתקשר אחרי חצי שעה לגן, הסייעת תרגיע אותנו שהוא הפסיק לבכות שתי דקות אחרי שהלכנו, אבל אנחנו לא נדע אם הוא הפסיק כי הוא נרגע, או שפשוט הוא הבין שאין טעם לבכי.

יעברו יומיים או שבוע או חודש עד שנגיע לרגע המיוחל שבו הילד שלנו יכנס שמח ובטוח אל הגן ונדע ש"עברנו את זה".

***

כקונטרה לרגשנית, מתעוררת גם ה"קולית" (שאפשר גם לקרוא לה רגועה, פרקטית, בת הברית של בעלי וגם קצת צודקת),

היא מנסה להסביר לרגשנית בסבלנות רבה שילדים הם סתגלנים,

שמה שנראה לה כל כך דרמטי, לא בהכרח משאיר חותם עז על ילד,

שהחיים מזמנים חוויות שונות ומוטב לילדים לחוות גם התנסויות פחות נעימות עם ליווי תומך של ההורים, זו בסך הכל הכנה להמשך חייהם, שההסתגלות היא קצרה, כי כשנמרחים איתה הילד רק עוד יותר נאחז ולא משחרר ואנחנו מקשים שלא לצורך.

***

אם זה לא מספיק, מצטרפת לה ה"אשמה" שכוססת ציפורניים בעצבנות וממלמלת לעבר הרגשנית – "זה לא טוב שאת לחוצה , את מקרינה להם את כל הלחץ הזה,

איך הם אמורים להסתגל לגן אם את לא משחררת??

את צריכה לשדר להם ביטחון, זה הכל בגללך ובגלל השריטות הלא ברורות שלך לגבי התחלות חדשות."

***

בסופו של דבר – אני יודעת שהם יהיו בסדר.

אני יודעת שצריך לשים דברים בפרופורציות ואני לא שולחת אותם לגוב אריות.

אני יודעת שהתחלות חדשות הן גם ואולי בעיקר דבר מרגש, מסקרן, משמח.

אבל.

האבל הוא שאני רוצה לבחור את הדרך בה הילדים שלי גדלים.

אם הייתי צריכה לשבת ולכתוב "חזון" לגבי איך ילדים יגדלו,

החזון הזה היה כולל גני ילדים של קבוצות יותר קטנות, עם יותר אנשי צוות ,עם בחירה קפדנית של כל איש צוות כך שכולם יהיו אנשים שרוצים לחנך ולטפח בכל ליבם.

החזון הזה היה שולח את הילדים בצהריים הביתה – כי לבלות עד 16/17 בגן עם עוד 20-30 ילדים לא נראה לי הדבר הנכון לאף אחד.

החזון הזה היה עושה הסתגלות ארוכה ונעימה בגן, כך שכשאמא תעזוב – הגן כבר יהיה מקום מוכר ונעים.

ומה שעצוב לי זה שאני בטוחה שרב האימהות שהיו כותבות חזון כזה – היו כותבות את אותם דברים,

אבל אנחנו זורמות עם הזרם.

אנחנו מנסות להסתדר על הצד הטוב ביותר בין כל שיקולי הקריירה /פרנסה/אפשרויות,

אנחנו אומרות לעצמינו שזה בסדר, שלא צריך להיות רגשניות מדי, שכולם גדלים ככה היום,

וזה נכון. זה לא נורא. זה בסדר.

אבל זה לא בדיוק מה שאנחנו רוצות בשבילם.

וזה עושה לי כיווץ קטן ולא נעים בבטן.