דילוג לתוכן

כיווץ בבטן

אוגוסט 21, 2012

חזרה ללימודים

אתם כבר יודעים שאני סובלת מפיצול אישיות קל ומאכלסת מתחת לחזות הנורמלית שלי מספר דמויות משנה…

בכל מה שקשור לתחילת שנת הלימודים שלטה עד לא מזמן ה"מדחיקנית",

אבל עכשיו, 5 ימים לפני המפץ הגדול התעוררה ה"רגשנית" (שאפשר גם לקרוא לה חרדתית, מעט היסטרית, חופרת, מגוננת וגם קצת צודקת),

היא מציפה לה מחשבות נוגות ותסריטים מלחיצים על ילדיי שיפסעו שניהם עוד כמה ימים לגנים חדשים (ולא מוכרים), עם צוות חדש (וזר), עם ילדים חדשים (וזרים), במבנה חדש (תשלימו כבר לבד).

כמה אנחנו רוצים לעטוף את הילדים שלנו, לגונן עליהם, לתת להם תחושת ביטחון, יציבות, והנה, פעם בשנה – או בשנתיים – אנחנו זורקים אותם למים, די עמוקים בעיני, ולא עם מספיק מצופים.

אנחנו עושים ביחד איתם "תהליך הסתגלות" שאין בו שום התחשבות בקצב של כל ילד וילד, אלא הוא נגזר בעיקר מצרכים פרקטיים – אמא ואבא צריכים ללכת לעבוד/זה מה שנראה נכון לגננת או למשרד החינוך.

חלקינו הגדול נשאיר ילדים בוכים בגן בימים הראשונים, וכן, כשנתקשר אחרי חצי שעה לגן, הסייעת תרגיע אותנו שהוא הפסיק לבכות שתי דקות אחרי שהלכנו, אבל אנחנו לא נדע אם הוא הפסיק כי הוא נרגע, או שפשוט הוא הבין שאין טעם לבכי.

יעברו יומיים או שבוע או חודש עד שנגיע לרגע המיוחל שבו הילד שלנו יכנס שמח ובטוח אל הגן ונדע ש"עברנו את זה".

***

כקונטרה לרגשנית, מתעוררת גם ה"קולית" (שאפשר גם לקרוא לה רגועה, פרקטית, בת הברית של בעלי וגם קצת צודקת),

היא מנסה להסביר לרגשנית בסבלנות רבה שילדים הם סתגלנים,

שמה שנראה לה כל כך דרמטי, לא בהכרח משאיר חותם עז על ילד,

שהחיים מזמנים חוויות שונות ומוטב לילדים לחוות גם התנסויות פחות נעימות עם ליווי תומך של ההורים, זו בסך הכל הכנה להמשך חייהם, שההסתגלות היא קצרה, כי כשנמרחים איתה הילד רק עוד יותר נאחז ולא משחרר ואנחנו מקשים שלא לצורך.

***

אם זה לא מספיק, מצטרפת לה ה"אשמה" שכוססת ציפורניים בעצבנות וממלמלת לעבר הרגשנית – "זה לא טוב שאת לחוצה , את מקרינה להם את כל הלחץ הזה,

איך הם אמורים להסתגל לגן אם את לא משחררת??

את צריכה לשדר להם ביטחון, זה הכל בגללך ובגלל השריטות הלא ברורות שלך לגבי התחלות חדשות."

***

בסופו של דבר – אני יודעת שהם יהיו בסדר.

אני יודעת שצריך לשים דברים בפרופורציות ואני לא שולחת אותם לגוב אריות.

אני יודעת שהתחלות חדשות הן גם ואולי בעיקר דבר מרגש, מסקרן, משמח.

אבל.

האבל הוא שאני רוצה לבחור את הדרך בה הילדים שלי גדלים.

אם הייתי צריכה לשבת ולכתוב "חזון" לגבי איך ילדים יגדלו,

החזון הזה היה כולל גני ילדים של קבוצות יותר קטנות, עם יותר אנשי צוות ,עם בחירה קפדנית של כל איש צוות כך שכולם יהיו אנשים שרוצים לחנך ולטפח בכל ליבם.

החזון הזה היה שולח את הילדים בצהריים הביתה – כי לבלות עד 16/17 בגן עם עוד 20-30 ילדים לא נראה לי הדבר הנכון לאף אחד.

החזון הזה היה עושה הסתגלות ארוכה ונעימה בגן, כך שכשאמא תעזוב – הגן כבר יהיה מקום מוכר ונעים.

ומה שעצוב לי זה שאני בטוחה שרב האימהות שהיו כותבות חזון כזה – היו כותבות את אותם דברים,

אבל אנחנו זורמות עם הזרם.

אנחנו מנסות להסתדר על הצד הטוב ביותר בין כל שיקולי הקריירה /פרנסה/אפשרויות,

אנחנו אומרות לעצמינו שזה בסדר, שלא צריך להיות רגשניות מדי, שכולם גדלים ככה היום,

וזה נכון. זה לא נורא. זה בסדר.

אבל זה לא בדיוק מה שאנחנו רוצות בשבילם.

וזה עושה לי כיווץ קטן ולא נעים בבטן.

image

 

 

 

10 תגובות leave one →
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink
    אוגוסט 23, 2012 1:22 pm

    וואו, בדיוק מה שעובר עלי בימים אלה…:-(

  2. אוגוסט 23, 2012 5:37 am

    את כל כך צודקת, אין אמא שלא רואה לנגד עיניה את ה"חזון" הזה, ואחר כך זה ממשיך לבית הספר ולחטיבה ואני עומדת מהצד ורואה את כל הטעויות שעושים עם הילדים שלי וכל כך חבל לי.

    את כותבת מקסים, מזדהה עם כל מילה שלך.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink
    אוגוסט 23, 2012 3:42 am

    הפוסט שלך הביא נקודת ראות חדשה ומנחמת. אצלינו הבנות במערכת אנתרופוסופית , פרטית וקטנה שעונה פחות או יותר על כל הקריטריונים האוטופיים שכתבת כאן. 15 ילדים, כניסה איטית המותאמת לקצב של הילד (ולא חס וחלילה לצרכים של ההורה או לעבודתו) וכו. השנה נעם הולכת לשם שנה שנייה, ועדיין יש שבוע שלם של התאקלמות שמתחיל לאט לאט לאט. בהתחלה ממש התחרפנתי עליהם, על עוד שבוע של לא לעבוד לא לנשום בלי זמן אישי והייתי די צינית שבשנה השניה ההתאקלמות היא לצרכי הגננים ולא לצרכי הילדים. אבל אחרי שקראתי את הפוסט שלך, הבנתי שיש לי על מה להודות. אפילו שזה לא נוח לאללה.
    נטע

  4. ורד permalink
    אוגוסט 22, 2012 10:56 pm

    אני כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת. כל הקיץ הייתי עם הדילמה הזו, בסוף בחרתי להשאיר את רונה בגן הפרטי וגם עם זה אני לא לגמרי שלמה… אני בעיקר מרגישה שבחינוך הציבורי בישראל מזלזלים בחינוך, מזלזלים בילדים ומזלזלים במורים/ גננות שצריכות להתמודד עם 35 ילדים בני שלוש. נו, באמת! אני מאמינה שאפשר לעשות הרבה יותר עם המשאבים הקיימים אבל זה עניין עמוק של תרבות. צריך קודם כל להוציא את הזילזול מהמערכת ולאפשר לחשיבה צעירה ומאתגרת להיכנס. אני מרגישה שהאופציות הניצבות מולי לא מאפשרות לי אפילו מרחב התפשרות…
    לגבי הילדים, אני זוכרת את עצמי לכל שנות בית הספר, זוכרת כמה רציתי להיות בקבוצה קטנה ובגלל הזיכרון הזה אני לא מצליחה לשלוח את רונה לגן עם 35 ילדים, גננת ומטפלת.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink
    אוגוסט 22, 2012 11:58 am

    מקסים מקסים מקסים מה שאת כותבת
    קוראת אותך כבר הרבה זמן וכל כך נהנית
    את כותבת בצורה מושלמת את מה שאני מרגישה ולא תמיד יודעת איך להגיד
    תודה
    שרון

    • אוגוסט 23, 2012 12:37 am

      תודה 🙂 איזו תגובה מרגשת, כיף לשמוע שאני לא לבד

  6. ענבל permalink
    אוגוסט 22, 2012 6:28 am

    מעניין שזה רק אימהי מבחינתך.
    מעניין שגברים (לפחות אלה שאני מכירה) לא שותפים לתחושות וללבטים.
    מעניין…

    • אוגוסט 23, 2012 12:40 am

      זה באמת מעניין. בכלל לא חשבתי על זה שכתבתי רק מהק' מבט של אימהות, ודווקא יש לא מעט גברים שאני מכירה
      שכן מתעסקים ומתלבטים בנושאים האלה, אבל עדיין נראה לי שאנחנו (האימהות) יותר שם.
      לפעמים אני חושבת שזה טוב שהגברים מאזנים אותנו, ואנחנו אותם…אם היינו אותו דבר, אני לא בטוחה שזה היה הכי בריא לילדים 🙂

Trackbacks

  1. ספרי ילדים–לגן חדש ולכיתה א' | אמא ברשת
  2. חופש? גדול? למי? « אמא ברשת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: