דילוג לתוכן

מסיבת גן

יולי 4, 2012

שוב מגיע סוף השנה, שוב אני שומעת מאיתמר במשך שבועיים איך הם רוקדים סמבה בגן, עושים חזרות, ולומדים לשיר את "אני והגיטרה",

שוב אנחנו מגיעים והילד קופא, נצמד אלי ומסרב להשתתף.

באמת שאין לי בעיה אם זה שהוא לא משתתף. יש לי בעיה עם זה שהוא סובל.

אני רואה אותו נקרע בין הרצון להשתתף עם כולם, להיות כמו כולם, לעשות את מה שמצופה ממנו, לבין המחסום הזה שפשוט לא מאפשר לו.

משהו בהמולה, בקהל ,בעודף ההתרגשות פשוט מכניס אותו לפאניקה מוחלטת,

אני מנסה לתת לו (ולעצמי ,ולכל ההורים שמסתכלים עלי במבטי רחמים אוהדים) תחושה שהכל בסדר, שמה שהוא בוחר לעשות מקובל עלי לחלוטין,

אני כל כך מתאמצת לתת לו את התחושה הזו שאני קולטת איך אני מחייכת יותר מההורה הכי מאושר וגאה שם,

אחרי שעה וחצי אני מוצאת את עצמי עם לסתות כואבות מרב חיוכים ,רגליים הרוסות מ – 26 ק"ג שמתעקשים לשבת על אמא אבל להתפתל באי נוחות בו זמנית, ולב גועש מעצבות על המצב האומלל הזה.

אני זוכרת סיטואציות שבהן הרגשתי שכולם נהנים ממשהו שלי לא נראה מהנה בכלל ואני צריכה לבחור אם להעמיד פנים או להיות מחוץ לקבוצה,

אני עוד יותר זוכרת סיטואציות שבהן כולם נהנו ממשהו שנראה גם לי מהנה, אבל משהו לא ברור הקשה עלי להשתלב,

אני יודעת כמה זה לא נעים, הבטן שלי מתכווצת בשבילו וכל מה שאני יכולה לעשות זה להיות איתו שם ולהשתדל לא להעיק עליו עוד יותר.

בסך הכל מסיבת סיום מחורבנת של ילדים בני 4, זהו רק כאב קטן מני רבים שאני עתידה לחוות איתו, אני חושבת על היצור המוזר הזה שנקרא "אמא", יצור שהלב שלו משכפל את המגירות שלו עם כל ילד שנולד, וכל האכזבות, השמחות, הכאבים, העלבונות, הפחדים של כל ילד , חרוטים כמו העתק., אני תוהה אם מתחשלים עם השנים כי כרגע אני מרגישה כמו גוש רגשות שמנסה להתמודד עם חיים של אדם בוגר ועוד שני ילדים וזה לא פשוט לי בכלל.

*************

ובנימה פחות דרמטית,

מכיוון שאני לא עסוקה בלהסתכל ובלצלם באובססיביות את הילד שלי במסיבה, הרי שאני פנויה לחלוטין לצפות במתרחש.

צוות הגן (המקסים יש לומר) נראה על סף התמוטטות עצבים מהמאמץ לגרום לילדים לא לצאת לחלוטין מאיפוס כשבמקביל הן צריכות לשיר שירים  ולעשות בהתלהבות תנועות טיפשיות יחד עם הילדים (כשתוך כדי הן בטח מתפללות שעדת ההורים המצלמים לא ינציחו במקרה גם אותן ועוד רחמנא ליצלן יעלו את זה בטעות לפייסבוק),

בנות הגן – ברובן נראות נהנות, אחרי הכל יש להן שמלה חדשה מתנפנפת, קהל שסוף סוף צופה בהן בסבלנות ואבא שמצלם אותן – אני חושדת שההנאה מלהיות כוכבת היא  ענין גנטי של נשים.

לעומתן רב בני הגן – "לא באמת שם" כמו שמגדירה חברה טובה שלי, הם עושים את התנועות בפרצופים שנעים בין אפאטיות, שעמום, הלם, תמיהה או סבל.

המוסיקה תמיד חזקה מדי, המקום תמיד צפוף מדי והמזגן אף פעם לא פועל כמו שצריך, ההורים רואים את רב המסיבה מבעד למסך הסמארטפון/מצלמה (וכמו שסיפרה אותה חברה טובה, אצלה בגן כמעט ולא מחאו כפיים כי הידיים היו עסוקות בלצלם)

באופן כללי, אם היו עושים שאלון דיסקרטי, אני די בטוחה שרב הנוגעים בדבר קצת שמחו שזה נגמר…

אז למה לא לעשות מסיבה שבה תהיה תערוכת ציורים של הילדים, אולי שיר אחד ופעילות משותפת עם ההורים?

למה לא לשבת ולחשוב מה יהיה כיף ולא מה יראה מרשים? 

כשאני הייתי בת 5, מסיבת סוף השנה נערכה בפארק וההורים המחיזו לנו את "אליעזר והגזר" (אמא שלי היתה הגזר סמיילי)

לא הייתי צריכה להילחץ מלזכור תנועות , או מזה שמסתכלים עלי, לא אמרו לי לא להביא אחים,ולא הושיבו אותי בנפרד מההורים שלי.  היה לי כיף. אני יודעת שלהתרפק על "בזמני היה יותר טוב" זה סימן מובהק לגיל מתקדם, אבל נראה לי שבמסיבת סיום שלי איתמר היה יותר נהנה…

 

6 תגובות leave one →
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink
    יולי 6, 2012 9:15 am

    עדי, ממש עשית לי פלשבק למסיבות של נעם בקיבוץ.
    אמנם היא מהבנות עם השמלות שאוהבות לרקוד
    אבל הסבל המשותף של כולם, והניסיון להעמיד הופעה בפני ההורים היה ככ מגוחך ומיותר.
    בגן האנתרופוסופי שלנו עכשיו לעומת זאת נטו לצד השני. מלהיות ממוקדי הורים הם הפכו להיות ככ ממוקדי ילד שלא ברור אם ירשו להורים לבוא למסיבה 🙂
    נטע

  2. Ofer permalink
    יולי 5, 2012 1:39 pm

    אחד הטובים, אם לא הא.. רגיש ומרגש, מדוייק בצורה מופלאה וחודר ללב באותה כנות בה הוא נכתב. תענוג

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink
    יולי 5, 2012 1:17 pm

    למה לא לשבת ולחשוב מה יהיה כיף ולא מה יראה מרשים? ההערה הזאת נכונה כנראה גם לרוב החתונות של ההורים של ילדי הגן…

  4. יולי 5, 2012 10:21 am

    אוי, זה כל כך נכון וכל כך מוכר, שנים אני יושבת עם ילדים על ברכיי (לרוב מייללים) כשילדים אחרים מקפצים כאילו אין מחר, אבל אני אפילו לא משתדלת לחייך, סליחה, זה ברור שאני סובלת….
    ופעם מישהו אמר לי שהילדים האלה שרוקדים מול כולם הם ילדים שלא מודעים לעצמם בכלל…הכי טבעי לשבת על הברכיים של אמא בהמולה הזאת, לא?

  5. יולי 5, 2012 7:46 am

    אחותי כתבת מאוד מרגש ומהלב. אכן תמונות קשות…..:)
    אני לגמרי איתך בענין הפומפוזיות, למזלי בקיבוץ זה מראש פחות פוזה- לא שהילדים לא שרים/ רוקדים איזה משהו אבל יש לרוב פעילות שמשתפת את ההורים כמו שציינת, ובד"כ נגמר בארוחה מעולה מעשה ידי כולם ומשחקים בחצר- שמזה הילדים הרי הכי נהנים.
    בתור אמא לילדה בת 8 שבגיל הזה ימי ההולדת נהיים הפקות על בד"כ, אני יכולה לומר שהרעיון של ורד מעולה וגם תראי שאת לא לבד במערכה! אנחנו (ההורים) סכמנו עוד בתחילת כיתה א' (וזה עבד נהדר גם השנה) שאין ימי הולדת פרטניים אלא בקבוצות של 3-4 ושבמקום לאסוף כסף למתנות/ להוציא כל אחד מה שפחות ולקנות מתנות שמתפרקות אחרי רגע- כל הורה נותן לילד שלו 150ש"ח מתנה מכל הכיתה וזהו.
    כולם נהנים מזה- גם הילדים וגם אנחנו וגם מבזבזים הרבה פחות…
    בקיצור- להורים יש כוח ולאור ה"סבל" של הגננות אני בטוחה שגם הן ישמחו לעשות משהו אחר אם ידעו שלכך אתם מצפים ועוד יותר ישמחו שאתם ההורים תקחו יוזמה ותופיעו לפני הילדים.

  6. ורד permalink
    יולי 5, 2012 12:18 am

    מה יפה כתבת…
    ולגבי מסיבות הסיום, זה לא קשור לזמנך, זה קשור לגישה חינוכית. אני חושבת שלקראת השנה הבאה שווה לדבר עם ההורים ואם יש רוב, לבקש להקטין את הפומפוזיות. ואפשר גם היום לעשות מסיבות כיפיות (אנחנו עושים פיקניק בחורשה ליד ירושלים וממחיזים את מיץ פטל מול הילדים (אני הבימאית אבל עוד לא התחלנו חזרות :). אולי בסוף גם נעשה איתם איזו פעילות של תנועה אבל זהו.)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: