אמא ספורטיבית

מסתבר שככה בלי להתכוון התחלתי לעשות פעילות ספורטיבית,

אחרי שזנחתי את הפילאטיס ואת הזומבה, אחרי שסירבתי בתוקף לעשות הליכות (הכי משעמם בעולם) או ריצות,

אחרי שכבר התחלתי להשלים עם היותי בטטת כורסאות, פתאום התברר שהיקום מצא דרך מקורית לגרום לי להזיז את הישבן.

שימו לב – אני משתתפת בחוג ספורט טיפולי לבני 4-5.

מסתבר שלאיתמר יש קשיים במוטוריקה, ומסתבר שיש ממש בגדרה מכון מדהים של חוגי ספורט טיפולי (מי אמר  שגדרה זה חור?), ומסתבר שאיתמר מסרב בתוקף להשתתף בחוג לבד…

בהתחלה המנחה אמרה בביטחון שנשב איתו בצד, ונראה איך כבר בסוף השיעור הראשון הוא יקום ויצטרף…ושמאוד חשוב שלא נקרין לו לחץ,

ואז היא אמרה שזה יקרה בשיעור השני… ואז בשיעור השלישי היא התחילה להתייאש , ואני כבר הייתי על סף התמוטטות עצבים מלשבת על הספסל כשאני מנסה להראות לא לחוצה, לא חושבת על איזה בזבוז כסף ועל איך בחיים הילד שלי לא יהיה ספורטיבי, לא מפנקת ומשתפת פעולה עם ההימרחויות המאוהבות של איתמר עלי, אבל מצד שני לא נותנת לו תחושה שהוא דחוי או מאכזב או…ואולי…ואוף!!

תאמינו לי , זה היה יותר מתיש נפשית ממשחקי התחלה בזוגיות (אתם זוכרים, או אולי זוכרות, פעם מזמן , לפני שמצאנו את בחיר ליבנו, ופגשנו כל מיני תל אביביים שרוטים וניסינו להיראות מעוניינות אבל אדישות וזורמות וסבבה…),

ואז ישבנו אני והמנחה לשיחת מריטת שערות משותפת (מטאפורה, כאילו?), והסכמנו שאיתמר יכול לשבת גם חצי שנה על הספסל בעודי מאבדת את מעט השפיות שנותרה לי ומבזבזת את כספי כך שאפילו כסף לטיפול נפשי טוב לא ישאר, ולכן הוחלט פה אחד שאמא – כלומר אני – תשתתף בחוג.

עכשיו תארו לעצמיכם, 3 גמדים קטנים ושמחים,  ואמא אחת שחזרה מיום עבודה ומשוועת לקפה טוב מנסים כמיטב יכולתם לבצע למלא אחר הוראות של מורה ספורטיבית וחטובה,

לשמחתי, לאף אחד מהילדים לא נראה מוזר שאני שם, אף אחד לא דרש שגם אמא שלו תיכנס, הם קיבלו אותי לקבוצה בתמימות מקסימה של ילדים, ואני מצאתי את עצמי הולכת על קורה, מקפצת על טרמפולינה וקופצת מחישוק לחישוק כשאם הסיטואציה לא הזויה ומפדחת מספיק, הרי שמדי פעם המורה גם מעירה לי בחביבות שאני צריכה לקפוץ ברגליים צמודות (מה שחשבתי שעשיתי, אבל החטובה טענה בתוקף שדילגתי…) ושאני צריכה ללכת על הקורה עקב בצד אגודל (מה שחשבתי שעשיתי אבל החטובה הסבה את תשומת ליבי לזה שיש מרווחים בצעדים שלי), אם היה ספק כלשהוא ממי הילד קיבל את הצרה הזו – עכשיו כבר אין. (בהתחשב בזה שעד היום אם אילן זורק לי צרור מפתחות ואני תופסת , כולם מסביב מריעים בתדהמה, אתם יכולים להבין שלא באמת היה ספק מלכתחילה).

אחרי שליש שיעור, אזרתי אומץ והתחלתי לחפף עד שלבסוף נשענתי על הקיר בנונשלנט ולשמחתי איתמר כבר היה כל כך עסוק שהוא לא התנגד.

החטובה טענה שאיתמר השתתף מדהים ושלדעתה בשיעור הבא הוא כבר יגיד לי לצאת, אני אישית מכינה את עצמי לעוד כמה שיעורים ,

האמת שלקפוץ על הטרמפולינה היה די כיף…..