עונת הרחצה

 

חוף הים בהרצליה, 9 בנות עשרה, (9!!!) מגיעות יחד אל החוף,

עכשיו, בינינו, גיל העשרה הוא גיל בלתי נסבל בעיני, הדבר היחיד שאני מתחבטת לגביו הוא האם הגיל הזה יותר בלתי נסבל לבני העשרה עצמם, או לאלו הסובבים אותם בעל כורחם – כלומר ההורים שלהם.

אפשר להגיד שהחיים מתחלקים ככה –

1. אתה ילד – אתה די מבסוט מעצמך, מודע בעיקר למעלות שלך, לא מודע להרבה דברים אחרים, ההורים שלך חושבים שאתה נהדר וזה מספק המון ביטחון

2. אתה בן עשרה, אתה עסוק רב היום בלהשוות את עצמך לאחרים, להתבאס מזה שלאחרים יש יותר שרירים, או בגדים יותר יפים, או אבא יותר מגניב, או כל דבר אחר, אתה חש די חסר ביטחון, הקול שלך נשמע כמו קרקור, הגוף שלך עובר מלא שינויים מוזרים ואתה עסוק בלעשות הצגות כדי שכולם יחשבו שלך יש יותר שרירים, בגדים יותר יפים, אבא יותר מגניב או כל דבר אחר ושבאופן כללי אתה נורא קול ומקובל. ההורים שלך לא חושבים שאתה נהדר, ואם הם במקרה חושבים אחרת זה לא ממש עוזר לך כשהכוסית של הכיתה לא שמה עליך קצוץ.

3. אתה יוצא מגיל העשרה ופוצח במשימה מפרכת של התבגרות, אתה מבין אחרי הרבה עבודה עצמית, כמה סדנאות ואולי איזה טיפול פסיכולוגי קטן שלא צריך לעשות כל כך הרבה הצגות ושכל אלה מסביבך הם לא כאלו מוצלחים, הם פשוט גם עושים הצגות, שיש אנשים שאוהבים אותך כמו שאתה, שאתה לא חייב להיות כמו כולם ושמספיק שתהיה מקובל בעיני הכמה חברים שלך, ששרירים ובגדים ואבא מגניב לא באמת משפיעים על האושר שלך ושזה שההורים שלך חושבים שאתה נהדר זה דווקא מאוד מנחם.

4. אתה מגלה שהילד המתוק והנהדר שלך הגיע לגיל הטיפש עשרה, אתה מרחם עליו אבל עוד יותר על עצמך ואתה תוהה אם יש דרך לחסוך לו את השנים המפרכות האלו שעברת, כמובן שאתה מבין די מהר שלא.

אז כאמור אני מתבוננת על עדת הנערות שהגיעו יחד אל הים, כיוון שהן גם בנות עשרה וגם בחבורה (שזה המצב הכי בלתי נסבל של בני עשרה) הכל לוקח להן הרבה מאוד זמן,

הן מתלבטות איפה לשבת וכשלבסוף הן מחליטות – כלומר הדומיננטית מחליטה והאחרות משמיעות קולות התלהבות כאילו זו היתה הבחירה שלהן וזה הן בעצם הדומיננטיות – הן מתחילות ל ה ת מ ק ם.

הן פורשות מגבות על החול, מורחות קרם הגנה ופושטות את הבגדים, מותחות את בגד הים כדי לוודא שלא רואים להן שום דבר, מנפנפות את השיער בנונשלנט ואוספות אותו לקוקו – כפי שהן התאמנו בבית מול המראה (כן, בנות מתאמנות בבית מול המראה), שוב מותחות את בגד הים ובין לבין כל זה מלווה בצחקוקים, דאווינים, צעקות ופזילה לא ברורה,

לאחר כמה דקות יתברר שהפזילה נובעת מהידיעה שיש כמה בנים מהכיתה שאמורים להגיע, הם אכן מגיעים, הם לא פורשים מגבות (כי הם גברים, כאילו?) , לא מורחים קרם הגנה (כי הם גברים כאילו?), הם מצויידים בכדור והם עושים הרבה רעש והרבה פוזות של "אנחנו גברים, כאילו?"

ואז כל הלהקה הצווחנית מתחילה להתקדם אל המים, יש את אלו שנכנסות עם מכנסיים, ויש את השמנה שנכנסת גם עם חולצה, יש את אלו שממשיכות בכל 2 שניות למתוח ולסדר את בגד הים, כולן מאוד מנסות להיראות משוחררות ונהנות כשכל שפת הגוף שלהן זועקת – שיוווו , כל כך לא נוח לי עם עצמי, רואים לי את השומן בירכיים והמחשוף של הביקיני גדול מדי.

ואני מסתכלת עליהן, וזה מתיש, ומכמיר לב, וכל כך לא מעורר געגועים (למרות שיש לי הרבה זיכרונות מאושרים מגיל העשרה), ואני רוצה להגיד להן כמה הן יפות ושיפסיקו לדאוג כל כך הרבה.

אני חושבת כמה נוח לי עם עצמי,

נכון, אני מקטרת לא מעט על אותות הגיל, והבטן, והחזה שכבר לא מאפשר ביקיני משולשים, ועדיין, כשאני הולכת לים אני לובשת בגד ים – כי זה נוח והגיוני, אני לא רצה להתכסות ולהתלבש ברגע שאני יוצאת מהמים, אני חובשת כובע בלי לעשות חזרות בבית, אני לא מתרגשת אם ירדן מושכת לי את הבגד ים והופכת אותי לנודיסטית בעל כורחי, לא באתי להיות כוסית, באתי ליהנות, ובעלי שיחיה אוהב אותי כמו שאני – לפחות ככה הוא אומר, ואני בוחרת להאמין לו   

תודה לאל שיש לי עוד כמה שנים עד שאיתמר יגיע לגיל העשרה, בינתיים הדבר העיקרי שמטריד אותי בים זה אם יש מדוזות במים.