פרכוסים

יום שלישי סתמי ורגיל, ואני נכנסת לסטטיסטיקה של אימהות שהילדים שלהן סובלים מפרכוסי חום.

שמעתי על התופעה הזו לא מעט, ככה שבשניות הראשונות הייתי יחסית רגועה, ירדן מתעוותת לי בידיים ואני אומרת לעצמי  – או קי, שמעת על זה, זה באמת נראה מחריד כמו שמתארים, אבל זה אמור תיכף להסתיים,

אבל אז מתחילים גם קולות של חרחור והשפתיים מכחילות, ואת החלק הזה כבר לא זכרתי מהסיפורים, כמו בסרט אני רצה איתה , יד אחת מחייגת לאילן והשניה (אל תשאלו אותי איך תפעלתי את שתי הידיים והחזקתי אותה בו זמנית, באמת אין לי מושג) הולמת בדלת של השכנים,

לדקה שנמשכת נצח אני באמת חושבת שיכול להיות שהילדה שלי הולכת למות לי כאן בידיים, ואני לא יודעת מה לעשות, איך לעזור לה, איך למנוע את הנורא מכל.

והדקה הזו היא דלי מי קרח שנזרק בפנים, כאפה אדירה שהיקום מוריד עלי , כאילו כדי להזכיר לי, שהכל לא חשוב כמו שנדמה לי.

יש כסף, אין כסף, אני עייפה, עצבנו אותי בעבודה, אני רוצה חופש, נתקע לי האוטו,

לא חשוב.

העיקר שהילדים שלי והמשפחה שלי יהיו בריאים. כל כך קלישאתי. כל כך נכון.

אני שוכבת לידה במיטת בית החולים (מעקב שגרתי במקרים כאלו) , המהממת הקטנה כהרגלה מסרבת להירדם, הראש שלי כואב, אני מותשת, ואני אומרת תודה.

תודה שהיא בסדר, תודה שהשכן היה בבית, שאילן ענה לטלפון, שהאוטו כבר לא היה במוסך, תודה לאל שכולנו בריאים.

המוח שלנו, הופך כל כך מהר זיכרונות חיים לסיפורים , אני מתבוננת בעצמי מהצד , מספרת שוב ושוב לעצמי ולאנשים על הרגעים האלו, אבל התחושות לא שם, נשאר רק הסיפור.

ואז ברגעים שונים לשברירי שניה צפה מהקרביים התחושה האיומה  הזו של פחד וחוסר אונים ממשהו נורא ובלתי הפיך שעלול לקרות, מאובדן. עוד טראומה נוספה למגירה.

תהיו בריאים, תיהנו מהכוס המלאה שלכם ותחבקו הרבה את כל האהובים שלכם.

ולטובת כל מי שיש לו ילדים מתחת לגיל 5, שווה לקרוא בלינק הבא – כדי שאם חס וחלילה תגיעו לרגע, תדעו במה מדובר.