אמפתיה

שבת אחר הצהריים,

איתמר במצב רוח מעוך במיוחד, הוא כפכף את ירדן וננזף ע"י אמא ומאז הוא שרוי בתחושת דכדוך ורחמים עצמיים.

אני מגייסת את מיקי מאוס – האמת, לא מתוך מחשבה מעמיקה אלא סתם כי הוא היה שם על הרצפה לידינו…

ואז מתקבל הדיאלוג הבא (כשאני המדובבת של מיקי מן הסתם)

מיקי – איתמר , אתה עצוב?

איתמר – כן!

מיקי – למה?

איתמר – כי הרבצתי לירדן

מיקי – אתה עצוב שהרבצת או אתה עצוב כי אבא ואמא כעסו?

איתמר – כי אבא ואמא כעסו

מיקי – זה באמת לא כל כך נעים כשכועסים עליך, גם עלי לפעמים כועסים וזה בכלל לא נעים לי

איתמר – נכון, גופי לפעמים כועס עליך

מיקי – וגם מינימאוס

איתמר – וגם דונלדאק (חיוך ראשון מזה שעה)

מיקי – כן, וגם פלוטו, וזה ממש לא נעים. אבל אתה יודע? לפעמים גם אני כועס. אתה כועס לפעמים?

איתמר – כן. אני כועס על זאבים

מיקי – ואם איזה ילד בגן חוטף לך אז אתה בטח כועס עליו , לא?

איתמר – כן

מיקי – ועל ירדן?

איתמר – כן

מיקי – מתי אתה כועס על ירדן?

איתמר – כשהיא צועקת עלי ומרביצה לי (מה שבדרך כלל קורה אחרי שאני מציק לה – אבל את זה הוא לא אמר…)

מיקי – אז אולי כדאי פשוט להגיד לה שאתה כועס ולא להרביץ

איתמר – אני לא יודע…

מיקי – אבל אני אף פעם לא כועס עליך וגם אתה לא עלי, נכון?

איתמר- נכון !!!

וכאן קרתה סצנה מסרטי קיטש, איתמר חטף ממני את מיקימאוס וחיבק אותו חיבוק מועך, ואז תוך התעלמות מוחלטת ממני יצא איתו מהחדר כשהוא ממשיך בעליצות את השיחה –

איתמר – מיקימאוס, אני רעב, אתה גם? בוא נלך למטבח.

זה היה מדהים, שעה של מצב רוח עכור במיוחד התפוגגה לה בן רגע. אני בטוחה שלפסיכולוגים יהיו תובנות יותר עמוקות משלי, ועדיין, נראה לי שבמציאות של איתמר באותו רגע – אחות מרגיזה ושני הורים כעוסים, מיקימאוס היה בדיוק מה שהוא צריך, למעשה מה שכולנו בדרך כלל צריכים,

אמפתיה נטולת ביקורת.

חומר למחשבה.