בציר ענבים

כשאתה לוקח את הילדים לבציר ענבים במושב, יש לך פנטזיה על אוטנטיות.

בעיני רוחי ראיתי סצנה מסרט איטלקי, בה כולנו דורכים על ענבים בתוך גיגית עץ גדולה,

שולחנות עץ כפריים מסביב עם קנקני שתייה וסוכות גפנים מצלות מסביב, אולי גם כמה תרנגולות או כבשים שיסתובבו להן חופשי….

ובעל החווה, שמנמן, משופם וחייכן מנחה אותנו מה לעשות ומספר בדיחות תוך כדי.

הסצנה המציאותית אליה נקלעתי היתה של סככה ומתחתיה פיילות פלסטיק די מגעילות,

בעל החווה היה רזה ומגולח עם אוזניית מדונה, הוא צייד אותנו בכלי פלסטיק קטנים (ומגעילים) ומזמרות ושלח אותנו לבצור בכרם,

"או קי, " אמרתי לעצמי, "לא בדיוק מה שתיארתי, אבל סה"כ נחמד, הנה אני וילדי, בוצרים ענבים בשמש הקופחת בתוך כרם אמיתית, אמנם בפנטזיות שלי לא ידעתי שיש לענבים בשלים ריח רקבובי מתקתק….שהולך ומתגבר? אה אופס, מישהו חשב שהגיוני לשים באמצע הכרם הפסטורלית מכולת אשפה…נו טוב, ילדים, בואו נבצור בכיוון השני…ירדן אל תאכלי ענבים רקובים מהרצפה, איתמר אל תבצור את ירדן עם המזמרה….הכל סבבה, פסטורלי, אותנטי, מצוין."

חזרנו עם שללינו הדל אל פיילות הפלסטיק, שטפנו את הרגליים והענבים במים (מה שאילן מכנה – לשטוף את המצפון),

דרכנו עליהם – מה שכצפוי הילדים מיצו די מהר,

ואז עבדתכם הנאמנה היתה צריכה להעביר את העיסה אל שק יוטה ולסחוט אותו יחד עם הילדים אל תוך פיילה מגעילה נוספת כשבגדי זוכים גם הם לטעום ,

משם שפכנו את המיץ לכד זכוכית ענק – שהכיל עוד הרבה מיץ שנדרך בידי הרבה רגליים שנשטפו שטיפה מצפונית בלבד….ומהכד הענק קיבל כל ילד בקבוקון קטן ו"אותנטי".

איתמר היה מאושר ועל אף תחנוני הרבים וניסיונות השכנוע שלי – הוא התעקש לשתות את מיץ הרגליים – סליחה, מיץ הענבים.

ומה עכשיו?

לאחר שהתעוררתי מפנטזיות השווא שלי והבנתי שהגעתי למושב ישראלי ולא לכפר באיטליה, התעוררה בי תרעומת לא קלה ויצר ה"אותנו לא דופקים" התחיל לקנן בי וגרם לי לשטף ביקורת (מוצדקת) על המקום שסוחט את כספך ונותן לך בתמורה לסחוט ענבים,

אז מסתבר שהג'ימבורי הוא מתקן אחד מתנפח בחום הלוהט ובלי אפילו מזרון שיקלוט אליו ילד שנופל (אולי ככה זה אצל המושבניקים?), ההצגה שהובטחה היא בעצם איזה בחור מחופש שאומר שנה טובה ומחלק תפוחים,

אם אתה רוצה ללכת לפינת חי – תשלם עוד ,

ואם אתה רוצה לעשות פיתות – תשלם עוד ,

ואני אומרת – הלללללווווו, הבנתי שהייתי תמימה, והרעיון הוא לא אותנטיות אלא העברת הזמן עם הילדים והעיקר שהם ייהנו ולי יהיה קצת שקט, אבל 10 ₪ בשביל לרדד גוש בצק שעלה 15 אגורות?

אני ממש מעדיפה מקום שבו הכול כלול במחיר, ולא משתמש בנודניקיות צרכניו וצרחניו הקטנים כדי לסחוט מההורים עוד, (ושוב המקום המנצח הוא פינת החי של גבעת ברנר, שחפה מכל מסחריות וסחטנות!!!)

לאחר שקיטרנו וביקרנו, נזכרנו שיש טיול בטרקטור, והוא דווקא כלול במחיר.

טיפסנו לקרונות רתומים לטרקטור ויצאנו לסיבוב בשדות שבמהלכו חולפים ליד שבעת המינים כשברמקול מחרוזת שירי חגי תשרי, בספסל מולינו ישבו שלוש ילדות שנדמה היה שהפקה כלשהיא שתלה אותן שם, הן שרו בפאתוס את כל השירים תוך מחיאת כפיים, נענוע גופן מצד אל צד ועצימת עיניים, מסביבן הורים ששרים גם הם בהתלהבות פתטית ומצביעים על כל אחד משבעת המינים בהתרגשות , שיאה של הנסיעה היה כשחלפנו ליד פסי רכבת בדיוק כשהרכבת עברה מה שגרם לכולנו לצעוק בהתרגשות "יו, ילדים, תראו את הרכבת", בין לבין – כמו ישראלים טובים, טרחנו לעדכן הורה את חברו במיקום המדויק של גלעד שליט (זה היה יום השחרור שלו ).

אבל מה?

המרחק בין האדם הביקורתי שנושף בבוז וחושב לעצמו – איזה מחזה נלעג, חבורת עירוניים מגוחכים בטרקטור הזוי שרים שירי ארץ ישראל, לבין האדם שנהנה מכל רגע בחוויה הדביקה הזו, הוא מרחק די פעוט, ובשביל לעבור אותו צריך רק להשתיק לרגע את הביקורתיות והמודעות, רגע אחד בלבד – זה כל מה שצריך כדי לגלוש להנאה ילדותית, וככה מצאתי את עצמי, נותנת לטלטול הקרונות לערסל אותי, מסתכלת על השדות שמסביב, ואפילו שרה בעיניים עצומות עם מחיאות כפיים את "שלומית בונה סוכה" וקצת מתרגשת מכל השירים האלו שלא שרתי מאז שהייתי ילדה מתלהבת שעוד לא יודעת שקיימות מילים כמו "פתטיות" בעולם.

לא נעים להודות אבל בסוף הנסיעה (שהסתיימה אגב בשיר "הבאנו שלום עליכם" כאילו הרגע נחתנו מאוסטרליה), שכנעתי את הילדים להישאר לנסיעה נוספת….

כנראה שאני לא אחזור על החוויה הזו וגם לא אמליץ עליה, אבל כמו שענת – שהתנדנדה לצידי בטרקטור – אמרה לי, כנראה שאני אזכור את הכרם המסרוחה הזו טוב טוב, כי השחרור הכל כך משמח, של גלעד שליט, הוא מסוג האירועים שגורמים לך לזכור בדיוק איפה היית ומה עשית כשהם קרו.