ציפורניים

אני לא יודעת מתי התחלתי לכסוס ציפורניים.

מסתבר שגם אבא ואמא שלי לא ממש זוכרים , וכמובן שכל אחד מהם המליץ לשאול את השני…כך שמבחינתי זה כנראה התחיל עוד בעוברות.
זה מנהג מגונה, כמו שנוהגים לומר, ואני באמת מסכימה.

זה לא אסתטי, האצבעות נעות בין מראה נוראי ללא משהו (תלוי בתקופה), המעשה עצמו משדר עצבנות וחוסר מנוחה ולפעמים זה אפילו כואב.
מה שאני יודעת ככוססת מנוסה, זה ששום דבר שניסיתי לא עזר. כבר בילדות מיהרו הורי וניסו כמו רבים אחרים לאמץ את ההמצאה המזעזעת "מרה" שזה בעצם לק בטעם של רעל שהיו מורחים על הציפורניים.
זה היה מחריד, אבל זה לא גרם לי להפסיק.
הפעם היחידה שבה הפסקתי – לגמרי בלי להתכוון – היתה אחרי הלידה של ירדן. שינויים הורמונליים? מצב נפשי? הלוואי שידעתי.
ועכשיו.
עכשיו איתמר התחיל לכסוס ציפורניים.
אני לא יודעת אם זה ברמה של גנטיקה, או שסתם הוא דומה לי , או שאולי הוא ראה את אמא לועסת ציפורניים והחליט לנסות גם.
וזה מטריף אותי!!!
כמובן שעשיתי את הטעות הקלאסית ולא הסתרתי כמה שזה מטריף אותי.
כמובן שהזאטוט קלט אותי בשניות והתחיל לכסוס ביתר עזוז…למזלי גם אני כבר מאומנת בלקלוט שהוא קולט – תאמינו לי החיים עם ילד הם כמו משחק שח מט לפעמים – ולכן קצת מאוחר מדי – אבל הי מוטב מאשר לעולם לא , עברתי להתעלמות.
וזה מטריף אותי!!! כבר אמרתי?
ואני מנסה להבין למה זה עד כדי כך מטריף אותי, ואני יודעת למה, כי זה משדר מתח ולחץ. ואני לא רוצה שהילד שלי יהיה מתוח ולחוץ, ואני גם לא רוצה שבנוסף לכך כל העולם ידע את זה.
התובנה הקטנה שמתחילה לבצבץ לה בנסיון לחשוב בהגיון ולהירגע היא זאת:
כשאני מתבוננת סביבי , אני רואה שאני במקום טוב באמצע בין שאר האנשים הלחוצים, אלו שמקפיצים את הרגל, אלו עם הטיק בעין, אלו שאוכלים יותר מדי כפיצוי (טוב אני גם קצת שם…), אלו שמפתחים בשקט אולקוס (ערמומיים שכמותם….בחרו בסימפטום שאינו חשוף לעיני כל), אלו שיש להם חלומות רעים….בינינו, אנחנו בני אדם, ועוד ישראלים, לכולנו יש מתחים, זה נורמלי.
כוססי הציפורניים שאני מכירה, הם לאו דווקא אנשים לחוצים במיוחד יחסית לאחרים, ואני – מחזיקה מעצמי בן אדם די שמח עם ילדות מאושרת.
יש בי את החלק שאומר – אבל זה מנהג כל כך מעצבן וממכר, עדיף איכשהוא לעצור את זה עכשיו לפני שהוא ממש מתרגל….
וזה נכון – אם רק הייתי יודעת איך, אבל מצד שני, אני לא אצליח "לקצר תהליכים" לילדים שלי.
כל אחד, באשר הוא, יפתח איזה הרגל גרוע או שניים, במהלך חייו, אולי זה יפריע לו מספיק כדי לעשות שינוי, ואולי לא.
אנחנו ההורים – כמו תמיד, צריכים לראות אותם נופלים, קמים, קצת נשברים, עושים לעצמם דברים לא כל כך בריאים , ולהכיל, ולתמוך, ולשמור שהם לא חורגים מהגבולות.
ולמה לעזאזל הוא מאמץ דווקא את ההרגל הרע שלי? הוא לא יכול למצוא אחד משלו? למה להוסיף לי רגשות אשם + מראה קטלנית למה שאני עושה לעצמי? כנראה בדיוק בגלל זה.

ההורות היא חתיכת מראה. גיליתי על עצמי המון דברים טובים בתור אמא, היצירתיות שלי פורחת, הסבלנות שלי מתגייסת, אני מרגישה שיש לי מה ללמד, מה לחנך, וזה כנראה לא יכול לבוא בלי לשקף לי באופן מאוד ברור את כל הדברים שיש לי לתקן – ובינינו, אין תמריץ יותר גדול לתיקון מאשר ההבנה שאתה עלול לעשות נזק לילד שלך.
ואחרי כל התובנות האלו אתם חושבים שאני מרגישה טוב לגבי העניין?

לא ממש, אני בעיקר כוססת ציפורניים.