העם רוצה צדק חברתי
בתזמון קוסמי מושלם – בדיוק בשעה שישבנו , בוהים בייאוש קל בדפי הבנק שלנו, התחילו לזרום ההודעות על צעדות העגלות.
ברור שהלכנו.
בדרך לעבודה עוד שמעתי ברדיו ארגונים מזהירים הורים לא להביא ילדים למקומות שעלולים להיות סוערים ומסוכנים, וחשבתי לעצמי – הפגנת עגלות, הרי ברור שנדאג להפוך את זה להפנינג נחמד מבחינת הילדים, אף הורה מעמד ביניימי שפוי לא ישכב על הכביש עם הילד או יאבק עם שוטרים.
אז הלכנו.
ירדן בעגלה, איתמר על הכתפיים, בלונים צהובים, ומסביבנו הרבה אנשים וילדים – כמונו.
אם אני צריכה לאפיין את הקהל – זה קהל נורא בנאלי, סתם אנשים, רגילים, מנומסים, חלק גדול מהם קצת נבוך.
הרבה יותר קל לנו לצאת להפגין בעד השלום, או נגד גירוש ילדי עובדים זרים, אבל לצאת לרחוב ולצעוק שאין לנו כסף….יש בזה משהו לא נעים.
קודם כל אנחנו לא מהאנשים הצועקים, הרי זו תמיד הבעיה, זה תמיד מה שאומרים על הרוב הדומם. הוא דומם, וכשהוא יוצא כבר לרחוב, ממש משונה לו להתחיל להפעיל את מיתרי הקול ועוד בווליום רציני.
וחוץ מזה, אנחנו לא משפחות מצוקה, אנחנו מעמד ביניים, הי , לחלקנו יש הורים שמצבם בכלל לא רע, ולימדו אותנו שיש ילדים רעבים, אז מי אנחנו שנצעק? וזו בעצם הפואנטה של המחאה הזו.
פתאום מתברר שציבור אדיר חי לו בשקט עם רגשות התסכול, המפסידנות והאשם – איך זה שאני לא מסתדר? איך זה שאני צריך בגיל 35 עזרה מההורים שלי? איך זה שאני מקטר על כסף? אולי אני מפונק, אולי אני רק צריך קורס מזורז אצל אלון גל…
איך זה שהמסעדות והמטוסים מלאים? כנראה שזה רק אני…
מישהי סיפרה איך בגינה הציבורית אימהות מדברות על הכל – קשיי הנקה, וגמילה, ובעיות עם הבעל אבל כסף – זה טאבו.
אף אחת לא מספרת איך המינוס גדל מדי חודש.
ואז פתאום הקיטורים השקטים, האשמים, הנבוכים והכל כך פרטיים שלנו מרוחים על דפי כל העיתונים והחישוב הכלכלי הבלתי אפשרי שאנחנו מתמודדים איתו כל חודש – מפורט ברהיטות במוספים השונים, רק שהשמות הם לא אילן ועדי אלא רם ונגה, ואתי וסער מאילת ומקריית שמונה ומרמת גן.
ולכל אלו שמנסים להשמיע את קולם ולהגיד שאנחנו מפונקים, ושבתי הקולנוע עדיין מפוצצים ואנשים במאהלי מחאה מרשים לעצמם לאכול סושי ב – 40 ש"ח – לכל אלו אני רוצה להזכיר –
אנחנו מעמד ביניים!
לא מעמד מצוקה.
ואם מעמד ביניים שמשתכר מעל הממוצע – ועובד קשה לשם כך – לא יכול ללכת לסרט בקולנוע או לפנק את עצמו מדי פעם בסושי – אז משהו במדינה הזו לא הגיוני.
המאהלים לא סתם מתנהגים כפסטיבלים, זו דרך לעמעם את כל הרגשות הקשים האלו של חוסר ההצלחה, הייאוש והבושה.
יושבי המאהלים רוצים למחות, הם לא רוצים להיות מסכנים.
אז הם שרים, ומתופפים על דרבוקות , ועושים שמח – ופוליטיקאים והוגי דעות שמקטרגים שהם סתם נהנים שם – כנראה שאין להם הרבה הבנה בפסיכולוגיה בסיסית.
אז הלכנו להפגין. ונלך שוב. ולמרות המבוכה גם קצת צעקנו שהעם רוצה צדק חברתי, ובאופן משעשע הילדים כל כך נהנו שאני מתחילה לשקול הפגנות כפעילות לגיטימית בחופש, איתמר צעק עם כולם שגם הוא רוצה צדק אבתי (כי חברתי הוא לא הצליח ממש להגיד), ירדן מחאה כפיים ורקדה בעגלה, אני פזלתי – באמת מחוסר ברירה, פשוט ההליכה היתה נורא איטית – לכל מיני מכירות חיסול נעליים בחנויות שלידן עברנו ולבסוף קינחנו בגלידה – כי גם למי שיש לו כסף לגלידה, מותר להפגין.
ועכשיו אני מרגישה שבבועה הקטנה שלי שחמצן האשראי שלה כמעט וכלה, נכנס משב קל של רוח מלאת תקווה, ואני מחכה בקוצר רוח (גם מנהל הבנק שלי) שמשהו יזוז.
בהצלחה לכולנו.
);/script)
אמא ברשת 
כתבת מקסים, אותנו חינכו שלא מדברים על כסף (בטח שלא על חסרונו) ואת "הכביסה המלוכלכת עושים בבית", סוף סוף אנשים תולים את הכביסה שלהם בחוץ, גם אנחנו, ואנחנו לא מתביישים בזה.
אח, כמה אני מכירה את המשפט של הכביסה המלוכלכת 🙂 תודה.
יופי של כתבה,כנה ומשקפת את המציאות.לגבי ההתבטאויות האוויליות של "נבחרי העם" על כך שהמוחים אינם אלא צוציקים, אוכלי סושי ומעשני נרגילות זה ברור שהם במבוכה/ חשש/אובדי עצות ובמצב כזה יורים לכל עבר ומפספסים בגדול.בסוף הם יבינו שבעצם הם ירו לעצמם ברגל וביום הבחירות הדבר עלול לבוא לידי ביטוי ולעלות להם ביוקר אם לא יתעשתו ויעשו מעשה.
את גדולה!
\
תודה מותק. אתם גדולים שאתם שם במאהל!!