אנשים טובים באמצע הדרך

במאגר הזכרונות שלי יש סיפורים קבועים על אנשים זרים שעזרו לי סתם ככה.

אני אוהבת להיזכר בהם מדי פעם,

בתוך בליל החדשות הרעות הבלתי פוסק, הם התזכורות שלי לזה שסך הכל יש הרבה אנשים טובים באמצע הדרך.

הקצין בקריה שראה אותי יורדת מהאוטובוס בגשם זלעפות וליווה אותי עם המטריה שלו עד למשרד,

המושבניק שעצר באמצע צומת קסטינה , בחושך ודחף לי את האוטו שנתקע לשוליים והתעקש לחכות איתי עד שאילן יגיע,

הבחורה שנכנסה לי באוטו מאחורה, וכשעצרנו בצד להחליף פרטים והיא ראתה את דמעות הבהלה בעיניים שלי, חיבקה אותי חיבוק גדול ומפתיע.

המוסכניק הבדואי שתיקן לנו ביום שישי בערב את הרכב , בדימונה, ולא לקח כסף.

מוכר התבלינים בשוק הכרמל שבדוכן שלו פתאום גיליתי שגנבו לי את הארנק, והוא נתן לי לקחת את כל שקית הקניות בלי לשלם וגם רצה לתת לי כסף לאוטובוס הביתה.

***

אני נוסעת בדרך הביתה מהעבודה, שומעת ברדיו שהגיע שלב הטיעונים לעונש של התוקפים של אריק קרפ,

הם לא מואשמים ברצח, רק בהריגה,

אתם מבינים, הם לא תכננו שהוא ימות.

רק שיסבול ושהם קצת ייהנו על הדרך.

***

בצומת בית דגן עומד בחור שמנסה לעצור טרמפ.

יש בו משהו מוזר, הליכה קצת משונה ומן קרחות מוזרות בשיער,

אולי הוא חולה במשהו, אולי הוא רק מוזנח,

כך או כך הוא עובר מכונית מכונית ואף אחד לא עוצר לו.

גם אני לא. אני נמנעת מלקחת טרמפיסטים גברים – בעולם שלנו זה נראה לי הדבר ההגיוני לעשות.

אני מסתכלת עליו ומתמלאת עצבות והרבה כעס על כל החארות שבגללם הרבה אנשים טובים נמנעים מלעזור להרבה אנשים טובים אחרים.

***

אני חשה צורך להתנצל על הפוסט הכבד …

אתם יכולים לחזור ולקרוא רק את החלק הראשון,

ואתם יכולים גם לכתוב על אנשים טובים שאתם פגשתם בדרך,

אלו הסיפורים שחבל שלא זוכים למספיק כותרות.