Respect

כולנו רוצים לדבר אל הילדים שלנו בכבוד. ברור.

כולנו גם יודעים שאנחנו אמורים להיות המבוגר האחראי, מה שאומר שצריך לנסות להתעלם מיצר הנקמנות, העצבים, הקריזה, הרצון ללמד לקח – ופשוט לנסות לבחור בהתנהגות הכי יעילה.

(משהו בסגנון – בכביש תהיה חכם ולא צודק…)

ואז מופיעים להם "משפטי העבר" – אלו התגובות והמשפטים ששמענו אנחנו כשהיינו הילדים, מההורים שלנו, מהורים של ילדים אחרים, מהמורה, מסבתא, לא חשוב ממי,

המשפטים בסגנון:

מה אמרתי לך כרגע? (במילים אחרות – תבחר – או שאתה חירש או שאתה אידיוט)

למה עשית את זה? (אמא, האמת היא שהרבצתי לאחותי כי אני חש קנאה בלתי נשלטת וצורך בתשומת לב , מה שמאוד מאפיין ילדים בגילי….כאילו, מה אתם רוצים שהוא יענה על זה???)

מה אתה חושב שאתה עושה? (ראו תשובה קודמת)

מה? אתה מתבייש? (כן. ועכשיו אחרי ששאלתם אותי בקול רם לפני כולם, אני לא רק מתבייש , אני גם מרגיש מושפל)

תגיד ב ב ק ש ה (יופי, כמו תוכי בקרקס, ותיכף גם תלך על חבל ותמחא כפיים)

אמרתי לך!! (תודה לך אמא, זה ממש עוזר כרגע לזכור שאמרת לי, זה ממש מקל על התסכול)

אם היית מקשיב לי אז (ראה תשובה קודמת)

בטוח יש עוד הרבה התבטאויות בקטגוריה.

לפעמים אנחנו מקלים ראש קצת בעד כמה ילדים רגישים או עד כמה זה נורא אם אנחנו מרשים לעצמינו לדבר אליהם ככה.

אבל תעצרו רגע. תנסו לחשוב איך הייתם מרגישים אם היו אומרים לכם את הדברים האלו – בתור ילד או בתור מבוגר.

רב האנשים אומרים שהם היו ננעלים, מתמלאים באנטי, חושבים מחשבות של שנאה או נקמנות.

תנסו לדלות מזיכרונות הילדות שלכם – כמעט כל אחד מאחסן זיכרון שסוחב איתו עדיין שאריות בוערות של רגש, כעס כי אמא צעקה עלי לפני האורחים, תסכול כי אבא היה קשוח מדי ולא הקשיב להסבר שלי, אם אנחנו זוכרים את זה בגיל 30-40, תחשבו כמה חזקה הייתה התחושה בגיל 7 כשזה קרה.

אני עובדת על העניין הזה לא מעט בשנה האחרונה.

אני חושבת שצורת הדיבור שלי אל הילדים שלי השתפרה פלאים ושמשפטים שבהתחלה יצאו לי מאולצים ונוקשים מהפה, זורמים היום בטבעיות.

עדיין….כשאני נזרקת למקומות הילדותיים והאמוציונאליים שלי – מה שאומר שהילדים מחרפנים אותי ככה שבא לי למשוך להם בחזרה בצמות ולהוציא לשון – או כשאני נלחצת כי אני "מנהלת ארוע משמעתי" לעיני זרים, אז תיבת משפטי פעם נפתחת, ומתעופפות להן שאלות טיפשיות כמו "מה אמרתי לך?".

אחד הדברים המקסימים ביותר בקורס של מכון אדלר (שמסתיים לו השבועL:( ) זה הדגש על הכבוד לילד.

אתם מדברים/צועקים/מענישים/מגיבים /כועסים– הכל בסדר, אבל עם כבוד.

קחו את הילד הצידה בשביל לגעור בו, אל תסגרו איתו חשבון מול 4 אימהות ועדת ילדים בגלל שהוא הרביץ, גם אתם לא מגיבים טוב כשמעירים לכם בפומבי,

הרבה פעמים במהלך הקורס כשהורים סיפרו והתייעצו לגבי תגובות שלהם, המנחה היתה אומרת – הצבתם גבול וזה מצוין, עכשיו תעצרו ותחשבו מה הילד הרגיש.

זה תרגיל חשוב ביותר בשביל כל הורה – זה בסדר שהילד יתבאס ויכעס או יהיה עצוב, אבל אם הוא לא מבין למה עושים לו את זה או שהוא חש השפלה או פחד – זה אומר שעשינו משהו לא נכון. אפשר אחרת.

אוי ויז מיר! כמה עבודה עוד יש לנו 🙂