שיחות עם ילדים

ירדן

******

לירדן יש אוצר מילים בן 3 מילים.
האו האו = חיה כלשהיא
אבא = אמא או אבא
את זה = כל מה שליבה חפץ באותו רגע.

כיוון שמדובר בפטפטנית לא קטנה היא מצליחה למלא שיחות שלמות בשלוש המילים הללו , וזה נשמע בערך ככה:

ירדן (מצביעה לעבר משהו): את זה , את זה, את זה
כאן יכול להיכנס מונולוג שלי : את רוצה את הבובה? את הבקבוק? את המוצץ? את הכרית?
ירדן (הטונים עולים לאיטם): את זה , את זה, את זה

אני מבינה שאני אאלץ לקום ולנסות להבין באופן קצת יותר

אקטיבי מה היא רוצה.

נראה לי שהיא רוצה את הענבים.

אני קמה ומתרחקת ממנה לכיוון הענבים

(מי ישמע…מתרחקת…10 ס"מ לכל היותר)
ירדן (בצרחות נעלבות): אבא, אבא, אבא, (שזה בעצם אומר – לא, אמא, אל תלכי, אל תתרחקי ממני 10 ס"מ שלמים!!!)
אני חוזרת לכיוונה עם הענבים, היא משליכה אותם בשאט נפש, אני ממש יכולה לראות ענן קטן יוצא מראשה עם מחשבה: איזו אהבלה אמא שלי, איך היא לא מבינה, הרי אמרתי מאוד ברור – את זה!
אני מביאה לה בובת ציפור
ירדן – בהתלהבות – האו האו ,
זכינו בשתי דקות עדנה – ירדן תשיח באוזני הציפור את צרותיה , ולי יהיה רגע שקט.

איתמר

*******

במכון אדלר המליצו לנו לספר לילדים מחוויות יומנו – הגישה גורסת שאין טעם או צורך לתחקר את הילדים (איך היה בגן? עם מי שיחקת? מה עשית?), עדיף פשוט לספר להם סיפורים שלנו, ככה הם מבינים שזו צורת ההתנהגות המקובלת במשפחה – לחלוק חוויות ודי מהר הם מתחילים לנדב חוויות משלהם.

חשוב לספר לילדים גם על חוויות פחות נעימות – כדי שירגישו שיש להם לגיטימציה לספר גם הם על הדברים הלא נעימים.

וכך, אני יושבת ושוברת את הראש מה לעזאזל אני יכולה לספר לאיתמר מהווי יומי,

הניסיון הראשון שלי התברר כטעות גורלית, סיפרתי לאיתמר מה אכלתי לארוחת צהריים, ומאותו רגע הילד טורח לספר לי כל יום בפירוט רב מה הוא אכל בגן, אני באה לקחת אותו , הוא רץ אלי ,מחבק אותי בקריאות צהלה ומיד אומר לי – אמא, היום אכלתי קציצות ואפונה.

אתמול סיפרתי לו שמישהו הרגיז אותי בעבודה.

למה? שאל איתמר ,

כי ביקשתי ממנו לעשות משהו והוא לא עשה.

והוא דחף אותך?

לא.

והוא חטף לך?

לא.

הוא התבונן בי בהשתוממות ובטח חשב לעצמו – המבוגרים האלה, החיים שלהם דבש. אין דחיפות, אין חטיפות, על מה היא מתלוננת?