על אינסטינקטים אימהיים מול זהות ישראלית

 

כשהייתי נערה הייתי מתמסרת ליום הזיכרון.

טקסים, טלויזיה, רדיו, דמעות וכאב לב, אבל מנקודת מבט של נערה.

נשמע מחריד, אבל מבעד לעיניים של נערה, יש איזה נופך של רומנטיקה, אידיאלים, הערצה .

ככה גידלו אותנו, על סיפורי גבורה, על אלו שהקריבו ורצו קדימה, על שירים רומנטיים של אהבות דאוגות, אבודות, לחייל שמי יודע אם ישוב. (אילן אגב קיבל במילואים חבילה מילד שאיחל לו במכתב – "שתמות כמו גיבור"…אין צנזורה על מכתבי תלמידים??).

גם כשהייתי אישה צעירה, וניחמתי בן זוג שאיבד חברים בצבא, עדיין לא באמת הבנתי.

אבל לאט לאט זה חלחל.

פתאום הסיפורים ביום הזיכרון התחילו לקבל משמעות , פתאום לא יכולתי להימנע מלשבץ את עצמי בתוכם , פתאום לא היה שום דבר רומנטי בזה שבן זוגי הולך לחודש לשטחים, פתאום שירים מעורפלים על הליכה לקרב הלמו באוזני את המשמעות האמיתית.

כשחווה אלברשטיין שרה "והיא עוד מקווה שהוא רק שכח" זה בעצם אומר שמישהי נשארה עם שכול ועצב וחוסר ידיעה לא נתפסים,

וכששרים את "בן יפה נולד על כתף הכרמל", זה באמת אומר שיש שם זוג הורים שאיבדו את הדבר הכי יקר להם, וילדה בת 20 שלמדה שמוות ורומנטיקה לא קשורים בכלל ובשום צורה שהיא, למרות שזה מה שמנסים למכור לנו.

השנים עוברות , ומשנה לשנה אני מוצאת שאני משתדלת לשמוע פחות, ולא לפתוח את הטלוויזיה, ולא לשקוע בסיפורים, פשוט כי זה כואב מדי, מפחיד מדי, אמיתי מדי.

***

יום הזיכרון 2008, איתמר בן 3 חודשים.

אני מסרבת ללכת עם אילן לטקס יום הזיכרון.

פתאום כל היום הזה מקבל משמעות חדשה ואיומה. לא רק שכול של אחיות ורעיות וחברות.

שכול של אמא.

גיל 3 חודשים, זה מין גיל שבו עוד לא נפרדים מהילד לרגע.           הוא כל כולו חלק ממני, בדיוק האכלתי אותו, והשכבתי אותו לישון, בעריסה המתוקה שלו, עם תמונות של דובים תלויות מעליו.

אני עושה את הטעות ופותחת טלוויזיה, צופה באישה מופלאה שמספרת שהיא לא כועסת על אלוהים, היא מודה לו, שלפחות נתן לה לבלות 21 שנים מדהימות עם הילד שלה, היא אומרת באופן ברור ומזעזע – גם אם הייתי יודעת מיום היוולדו, שיום אחד ייקחו לי אותו, לא הייתי מוותרת על השנים במחיצתו.

אני יושבת מולה ובוכה, חושבת על הסטטיסטיקה האיומה של השכול, ועל כל כך הרבה חברות שלי שיש להן בנים, מה יהיה עלינו? עליהם? מי ייפול בגורל? איך ממשיכים אחרי שמאבדים ילד?

אני יודעת, ששכול יכול להגיע באלפי סיטואציות.

לא עלינו , לא חסרים אסונות, גם בלי קשר לצבא,

אבל מה שמחריד בעיני, זה שכל אמא שולחת את הילד שלה אל הצבא, אל הסכנה ובאותה נשימה אומרת לעצמה שהיא תעשה הכל כדי להגן על הילדים שלה.

ה כ ל.

אנחנו עושות הכל? אני לא מבקרת. המצב כל כך מורכב , ובאמת שאני חדורת ציונות ואמונה שזה המקום שלנו ואין לנו ארץ אחרת , ואני רוצה לגדל ילדים שירצו לתרום ולהגן,

אבל …הרי זה מוטרף.

האם אני עושה הכל ? האם אני עוצרת לבדוק אם כל מה שגדלתי עליו רלוונטי ונכון בעיני?

האם יש לי דרך לשמור על היקרים לי ?

האם אני מסוגלת לגדל את הבנים שלי להיות האנשים שאני רוצה שיהיו, כשאני יודעת שזה מגדיל את הסיכוי שלהם להיפגע? את הסיכוי שלי לאבד?

***

כשטיילתי במזרח ניסיתי להסביר לבחור צרפתי למה אני לא רואה את עצמי מתחתנת עם מישהו שהוא לא ישראלי, ובין השאר הסברתי לו שזר לא יבין.

שנניח שהוא יתחתן איתי, ונניח שהוא יסכים לחיות איתי במדינה המשוגעת שלי, האם הוא יסכים לשלוח את הבן שלו לצבא שלי, להסתכן?

והוא אמר לי – לילד יהיו שתי אזרחויות והוא יחליט, אם הוא לא ירצה להתגייס, הוא יעבור לצרפת.

ואני בשיא הפטריוטיות של משוחררת טרייה אמרתי לו – "אם הילד שלי יבחר לעזוב את הארץ ולא להתגייס – אני כאמא נכשלתי"

הוא הסתכל עלי בהלם קל (שהיום אני מבינה אותו היטב) ואמר לי שאני נשמעת קצת משוגעת וכמעט גזענית.

***

סיטואציה אחרת באותו טיול – אני ושרון יושבות בתאילנד עם שני בריטים, ברקע דיווח של CNN על פיגוע בלונדון. השדרן אומר שלמרבית המזל המטען התפוצץ מחוץ לתחנת הרכבת התחתית, הבריטים לא מבינים למה זה כזה מזל ושרון ואני אומרות ביחד – "ברור, כי בפנים ההדף היה הורג מלא אנשים" – ככה זה כשאתה ישראלי, אתה יודע לאכול המבורגר ולפרשן פיגועים בטבעיות באותו זמן.

***

ברית מילה.

ברית מילה היא בעיני עוד אירוע שבו האם היהודייה פועלת מתוך הרבה מניעים אבל תחושת בטן הוא לא אחד מהם.

אמא שמוסרת בעיניים פקוחות (ומלאות דמעות), את פרי בטנה, בסה"כ 7 ימים אחרי שילדה אותו בעוצמה, בכאב,

היא מוסרת אותו לאדם זר שאוחז סכין.

יהיו כאלו שיאמרו שאני דרמטית, אבל זו סצנה הזויה.

כמה כח יש לחברה, למוסכמות, להרגלים, לחינוך כדי שנפנה עורף לאינסטינקט.

אם הייתי רואה את זה בסרט על תרבות לא מוכרת, הייתי לוחשת בבעתה – "לא! תברחי! קחי אותו ותברחי. אל תתני להם לעשות לו את זה!".

רובינו נותנות.

יש מגוון סיבות. אני חושבת שבין החילוניות הסיבות הן לא אמונה עמוקה בטקס הזה.

אז מה כן?

צורך להיות כמו כולם. פחד מלהיות חריג, מזה שהילד יהיה חריג.

קישור עמוק וטבוע שברית מסמלת את היהדות – בין אם אתה חילוני או דתי, וכן, להיות יהודי זה רב משמעות לרבות מאיתנו.

בעיני, זו הברית האמיתית – לא בין אלוהים לתינוק, אלא בין אלוהים להוריו, אלו שבמקום לברוח ולהגן עליו בגופם, מוסרים אותו ומתעלמים מהאינסטינקט החייתי.

***

גם היום , אני נמסה כשאני רואה חייל צעיר, קרבי, חדור אידיאלים, שזוף ומצ'ואיסט.

גם היום אני מקפידה לא לתת לאילן לצאת מהבית למילואים בלי עוגות ביתיות, גם אם הקפיצו אותו בצו 8 ועמדתי ב – 2:00 בלילה להכין אותן.

גם היום אני דומעת כשאני שומעת את "בלדה לחובש"

אני רוצה שאיתמר יהיה בחור מדהים וערכי ואידיאליסט, שירצה להגן על המולדת ואם אפשר אז שילך למודיעין….

***

ומחשבה אחרונה לסיום – אני לא מבינה את העניין הזה של הצמדת יום הזיכרון ויום העצמאות.

כן, אני מכירה את התיאוריה והסמליות היפה של איך במותם ציוו לנו את החיים ומתוך השכול והמלחמות יצאנו לעצמאות ותקומה,

אבל החיים הם לא סמלים.

דווקא משפחת השכול – שכולם אוהבים לדבר על הצורך לחבק אותם ולתמוך בהם כל השנה, דווקא אותם אנחנו משאירים לשבת לבכות לבד בשעה שאנחנו מנפנפים על המנגל,

בני אדם לא יכולים לבכות בצהריים ובערב לשכוח הכל וללכת לשמוח,

נראה לי שהסמליות לא באמת תיפגע אם נעשה מרווח של יום, וגם אם היא תיפגע – היא רק סמליות , לא בן אדם.

***

מי ייתן וכל הגברים שלנו, בעלים, אחים, אבות, בנים,

יחזרו תמיד בשלום.

אמן!!