פוסט אופטימי על לא כלום

אחרי שקיטרתי קשות בפוסט "אין לי רזרבות" ,וקיבלתי כמה טלפונים בהולים של "מה קורה? הכל בסדר?" אני חשה שאני חייבת לשתף גם ברגעי זחיחות.

השבוע אכן לקחתי את עצמי לסרט, תכננתי ללכת לדרמה סוחטת דמעות אבל מצאתי את עצמי לראשונה בחיי (קצת פרימיטיבית , מה לעשות) בסרט תלת מימד. (ריו – ומאז אני משמיעה כל יום סמבה בבית, וזה כבר מעלה את המוראל ומצליח אפילו ליצור גיבוש בין הילדים ששוכחים לריב זה עם זו ומתמקדים בלרקוד).

וואו.

במקרה שיש בין הקוראים פרימיטיביים כמוני – עזבו הכל ולכו לראות סרט כזה.

יומיים לאחר מכן, הרשיתי לעצמי ללא נקיפות מצפון להתעלם מביתי המוזנח קשות (חייבת לשלב קצת הלקאה עצמית, בכל זאת) ונסעתי לי לבוקר מענג עם אחותי,

מי היה מאמין שאני אגדיר כבוקר מענג ישיבה בבית קפה בין לוד לרמלה…אבל משיקולי מרחק, זמן ומחירי הדלק החלטנו למצוא מקום באמצע הדרך, והי – בוקר חופשי עם אחותי – אילן טוען שגם אם נשב בבניין הקונגרסים בחיפה נרגיש כמו בחו"ל 🙂

בנוסף לזה היו עוד הרבה אירועים משמחים השבוע – ירדן (טפו, טפו,טפו) התחילה לישון כמו שצריך – תודות לאבא הנחוש ומציב הגבולות שלה שסילק את אמא הרכיכה לעשן סיגריה בגינה עם אטמי אוזניים.

איתמר הואיל ברוב טובו לחרבן – אחרי שהלך כמו ברווז 3 ימים והתאפק בכל הכח (בקרוב בטח יגיע פוסט על ענייני גמילה…)

זרענו ירקות ושתלנו פרחים בגינה – פעולה מעוררת אופוריה באופן לא ברור,

ואולי הדבר הכי משמח – שברנו את דיאטת הניקוי המעצבנת שעשינו במשך שבוע, הרגשתי קצת לוזרית אבל התחושה הלכה והתפוגגה מרגע לרגע עם כל ביס נוסף של עוגת שוקולד שדחפתי לפה.

חברים, החיים שלי דבש – לפחות עד הפוסט הבא

🙂