רזרבות

אין לי רזרבות.

אין לי רזרבות של כח, ערנות, סבלנות,כסף,

לדברי הרופא גם רזרבות של ברזל בגוף אין לי.

ומה שהכי אין לי זה רזרבות של זמן.

אני מרגישה שאני מתפקדת עם 99% ממה שיש לי כל הזמן.

תמיד עייפה, תמיד לא מספיקה, לצערי – הרבה עצבנית, אבל סה"כ סוחבת. מתפקדת לא רע…עד שמגיע הדבר הכי קטן וממוטט את המגדל הרעוע.

 

כל מחלת ילדים שגורמת לי לישון זוועה במשך שני לילות – נותנת בי את אותותיה שבועיים לאחר מכן,

אם צנחתי בערב ממוטטת ולא הכנתי את הדברים לבוקר שלמחרת (בגדים לילדים, תיקים לגן, אוכל לעצמי)

זה אומר שלמחרת אני אאחר לעבודה לאחר שהתעצבנתי, נלחצתי ושיגרתי את הילדים כמו טיל מהבית,

אם לא כיבסתי יומיים – ייקח לי שבוע להשתלט על הררי הבגדים שנוצרו…

אם פרגנתי לעצמי בילוי עם חברים עד מאוחר, אני אהיה עייפה (עוד יותר) כל שארית השבוע.

אני נוהגת – זמן הפנאי המועדף עלי -  ומנהלת עם עצמי דיאלוגים הזויים, (כשאתה מדבר עם עצמך וגם עונה, זה נחשב דיאלוג או מונולוג?),

"אין לך זמן להיות חולה, השיעול הטורדני הזה שמלווה אותך כבר שבועיים גוזל ממך כוחות שאין לך, את חייבת ללכת לרופא"

"אין לי זמן ללכת לרופא"

"ואת גם חייבת לחזור לאכול בריא, אולי כמה שבועות של תזונת ניקוי ואז לא תידבקי מכל וירוס חולף"

"אין לי זמן לאכול בריא (וגם לא כוח, וגם לא חשק), לאכול בריא זה אומר לעשות קניות ולבשל במקום סתם לחטוף את הפיתה העבשה שנשארה על השיש"

"את צריכה לעשות ספורט, ככה תהיי בריאה יותר , וגם תרזי וגם זה ישחרר לך מלא אנדורפינים ותהיי יותר רגועה ומאושרת"

"אין לי זמן/כוח/חשק לעשות ספורט (סליחה שאני חוזרת על עצמי…) ולדעתי עניין האנדורפינים הוא קונספירציה מרושעת, אני תמיד מתעלפת לפני שמגיע השלב הזה, זו סתם שמועה כמו מולטי אורגזמה."

"את צריכה ללכת לאיזה חוג שיעשה לך טוב, אולי לרקוד, אולי תחזרי לפילאטיס"

"אין לי זמן ללכת לחוג. ונחשי מה? גם אין לי כח, וגם כסף לפילאטיס אין לי!!"

זה ממשיך ככה, אבל הבנתם את העיקרון?

אחת לכמה חודשים אני גוררת את אילן לשיחת "עזור לי, אני מתוסכלת", זה תמיד מסתכם באותו דבר: אני מתלוננת שאני כבר לא עושה את הדברים שאני הכי אוהבת (קולנוע, ים, ריקוד, ספרים)

והוא אומר לי בתמיהה מיואשת – אז למה את לא עושה את זה? למה שלא תפרגני לעצמך פעם בשבוע ללכת בערב לסרט? לחוג ריקוד?…

באמת למה? יש ערימת תירוצים שחוקה וצודקת שמסתכמת בזה שכשמגיע הרגע המיוחל אני בדרך כלל עייפה מדי, שלא כל כך בא לי ללכת לבד, שאני לא מפרגנת לעצמי את הזמן, הכסף, הכוח לדברים האלו, שבעצם עמוק בפנים אני כנראה פולניה, קצת קורבנית ומאווווווד עייפה.

המצב הזה , בנוסף לחוסר איזון הורמונאלי שיתאזן כנראה רק אחרי המנופאוזה , גורם לכך שמצאתי את עצמי דומעת, ואני מדברת על לחלוחית אמיתית ורטובה בעיניים, בעודי צופה בפרק הסיום של פו הדב (אני מבטיחה שזה הפוסט האחרון שבו אכתוב על פו הדב):

כריסטופר רובין אמור להתחיל את בית הספר ולעזוב את היער הירוק, הוא אומר לפו הדב שהדבר שהוא הכי אוהב זה לא לעשות כלום.

"מה זה לא כלום?" שואל פו הדב.

"זה כשהמבוגרים שואלים אותך – מה אתה הולך לעשות? – ואתה עונה להם – הו, לא כלום – ואז אתה הולך ועושה את זה"

"אתה יודע פו" אומר כריסטופר רובין, "אני חושב שאני לא אעשה עוד לא כלום"

"אתה מתכוון לעולם לא?" שואל פו

"אה…לא לעיתים קרובות כל כך"…

כמה אני מתגעגעת ללעשות לא כלום, ולעשות את זה בלי שמץ רגשות אשם, לרגעים עצלים של "המממ, מה בא לי לעשות עכשיו?"

אם אני אזכור את הפוסט הזה בראש השנה אני אשלח הרבה שנות טובות עם איחולים לשנה מלאת רגעי לא כלום איכותיים.

הייתי שולחת גלויות כאלו סתם ככה, אבל אין לי זמן…וכוח…:)