תפסיקו לדחוף את האף

 

  

הילדים שלי לא מסתדרים.

ירדן – מעצם היותה בת 10 חודשים, רק רוצה כל הזמן להיות בקרבת איתמר.

איתמר – מעצם היותו בן 3 – רק רוצה שהיא תעוף לו מהעיניים ואם אפשר תעוף ממש רחוק, נגיד לגלקסיה אחרת.

(הוא כבר הציע להשאיר אותה אצל סבתא).

הוא דוחף אותה, מכפכף אותה, צועק עליה (מה צועק, צורח צרחות זעם), חוטף לה צעצועים, מתבכיין לנו ללא הפסקה, והגרוע מכל זה שחלק נכבד מהזמן הוא פשוט נראה ממש ממש פחות מאושר , שלא לומר מתוסכל, עצוב וזועף.

אני כמובן יכולה להבין את זה, כבר שמעתי מכמה אנשים את המטאפורה המוצלחת על איך אני ארגיש אם בעלי יביא הביתה כוסית בת 22 ויגיד לי – "מותק תכירי, האישה השניה, היא תחיה איתנו מעכשיו אבל תדעי לך שאני אוהב אותך בדיוק אותו דבר…"

אז איתמר קיבל אחות, שהוא לא ביקש .

בהתחלה רק כמות תשומת הלב סביבו ירדה, ועם זה הוא עוד איכשהוא הסתדר, אבל אז החצופה התחילה לזוז, לחלוק איתו צעצועים והנורא מכל – לדבר אליו ג'יבריש.

ירדן פטפטנית לא קטנה, היא נואמת לאיתמר בהתלהבות "דה דה דה גו גו " והוא פשוווווווט מתחרפן. הוא מנסה להגיד לה באופן רגוע ותקיף "די ירדן. אל תדברי עלי" (וזו לא שגיאה שלי – ככה הוא אומר – עלי), והיא ,מאושרת מכך שהוא עונה לה. ממשיכה במרץ בבליל נוסף של "בה בה בה " לאט לאט  – בעצם די מהר – הטונים עולים עד שאיתמר צורח עליה "דדדדדאאאאאאאאיייייי" והיא מוקסמת מהיכולות הווקליות שלו וכמובן ממשיכה בשלה.

**

זה מדהים בכמה נקודות רגישות העניין הזה נוגע לי – מעבר לזה שהשיגרה היומיומית נהייתה מתישה ביותר, ומעבר לזה שכואב לי הלב על שניהם, אני מתחילה להתעצבן ולחשוש – איך אני אמורה לגדל את הילד שלי להיות עם חוש צדק? להגן על חלשים? לא להיות בריון אלים? ללמוד לשתף? נדמה שהסיטואציה מצליחה להפוך את איתמר , שעד היום היה ילד די נינוח, משתף ולא רכושני לאיזה פוץ מעצבן שאם הוא ימשיך ככה אף ילד בשכונה לא ירצה לשחק איתו.

אני יודעת – יחסים בין אחים לא משקפים את היחסים החברתיים של הילד, ועדיין…לא נעים לי לראות את כל מגוון התכונות השליליות הללו מבצבצות מהילד שלי, וגם יחסים בין אחים הם דבר חשוב ביותר, ובתור אמא עם נטיה (קלה) לדרמטיות אני כבר רואה איך ירדן תגדל להיות ילדה חסרת ביטחון שרגילה שדורכים עליה ואיתמר יגדל להיות סוציומט.

**

ואז!!!

ואז התחלנו ללכת לקבוצת הורים של מכון אדלר.

פעם בשבוע, רצוצים מעייפות, אנחנו יושבים עם עוד 7 זוגות הורים ועם שני מנחים של מכון אדלר, חולקים חוויות , מקבלים עצות ולומדים.

והפעם דיברנו בדיוק על זה – האחים הלא מסתדרים.

אתם רוצים לשמוע את פיתרון הקסם?

תפסיקו לדחוף את האף.

אל תתערבו, תתעלמו, תתנדפו, תעמידו פנים שאתם לא שם.

תנו להם לפתור את הבעיות לבד – בהנחה ש"אין דם".

כלומר – כל עוד אין סכנה של בטיחות (כל הורה יכול להחליט על הגבול שלו – מדחיפה קלה ועד שימוש בנשק קר)

זה לא עניינכם, הילד רץ אליכם, מתלונן ודורש עזרה – תגידו לו שאתם מאוד מבינים אותו ואתם סומכים עליו שיסתדר ל ב ד.

הילד הקטן בוכה כי חטפו לו צעצוע? תנחמו אותו בדיוק כמו שניחמתם אותו כשנפל.

אני חייבת להודות, כבר שמעתי את התיאוריה הזו, אבל מעולם לא חשבתי שאפשר ליישם אותה בגיל כל כך צעיר

(או כמו שכל ההורים בקבוצה ניסחו זאת  בקריאות ילדותיות : "לא פייר, זה לא כוחות, היא רק בת 10 חודשים")

אבל ניסינו.

**

ואז….גילינו….שברב הפעמים שאיתמר חוטף לירדן או צועק עליה – היא מאוד מרוצה!  מבחינתה היא מקבלת תשומת לב ממנו והיא עדיין לא מבינה שזו תשומת לב שלילית.

שכשאיתמר הבין שאנחנו לא נעזור לו, הוא התחיל להיות יותר יצירתי ומתוחכם – וכך למשל כשהוא בכה לי שירדן לקחה לו צעצוע, אמרתי לו "המממ…לא נעים…מה אפשר לעשות?" והוא חשב רגע ואמר לי "לקחת לה בעדינות" ואז הוא ניגש אל ירדן במתק שפתיים ואמר לה (אני נשבעת – ממש ככה) "ירדני חמודה, זה לא שלך" ולקח לה בעדינות את הצעצוע מהיד. היא- אגב היתה באופוריה ,חייכה חיוך רחב והלכה לקחת צעצוע אחר.

בפעמים אחרות כבר ראיתי את התחמן הקטן פשוט מפתה אותה לקחת צעצוע אחר ולפנות לו את זה שהוא רוצה.

והדבר המדהים הוא שאני – במקום להיות הרשות המחוקקת השופטת והמוציאה לפועל, נהייתי בעיקר צופה מהצד – שזה מקום הרבה יותר נעים להיות בו.

**

אני רוצה להסביר קצת על ההיגיון של העניין  – על פי המנחים שלנו – לדבריהם, עדיף שהילדים ילמדו כל הניתן בכוחות עצמם. אנחנו שם לתת תמיכה , יותר מהכל תמיכה רגשית.

במקביל , עדיף לאפשר לילדים להסתדר לבד כי ככה הם יפתחו תחושת מסוגלות ואחריות אישית. אם "נסדר ונרפד" להם את הדרך, הם לא יפתחו את תחושת הערך העצמי של – אני יכול לבד.

הדבר הנוסף הוא שצדק הוא עניין יחסי, מי צודק? ירדן שרוצה את הצעצוע והיא קטנה וחלשה או איתמר שפעם כל הצעצועים היו רק שלו ועכשיו מנסה להגן על הטריטוריה שלו? לכן, לא להתערב ב"צדק" של הילדים. הם מסתדרים יותר טוב בלעדינו.

ולבסוף – הברור מכל – חלק גדול ממריבות אחים באות לעורר תשומת לב. אין תשומת לב? אין מריבות.

זהו. אני ממליצה בחום:

תפסיקו לדחוף את האף 🙂