דילוג לתוכן

משטרת האופנה

ינואר 4, 2011

מכירים את זה שכשאישה מודדת בגד היא מנסה לבדוק איך היא תיראה בו בתנוחות ומצבים שונים?

זה אולי נשמע קצת פתטי (בעיקר אם אתם גבר), אבל עדיף להיות קצת פתטית לבד בבית מול המראה מאשר לעשות פדיחות על בציבור.

כבר שמעתי על חתונה שבה הדודה הגיעה עם שמלה (ללא חזיה), שנהייתה שקופה באור הפלאש, והיה צורך לצנזר את הדודה מכל התמונות ומסרט החתונה, ולך תסביר לה בהקרנה החגיגית איך זה שלא רואים אותה למרות שהיא רקדה כל הערב…

אתם יכולים לצחוק, אבל זה נראה לי הגיוני לחלוטין לקפוץ מול הראי , לבדוק שלא רואים את הפס של התחתון חותך את הטוסיק, לוודא שכשאני מתכופפת או מתיישבת אני לא נהיית אינסטלטורית וכו'

ואז , כמו תמיד, נכנסים ילדים לתמונה, והכל נהיה עוד יותר מסובך.

אני אתן לכם דוגמה שבחיים לא קרתה לי, רק לחברה של חברה שלי….

אמא אחת (בחיי שלא אני) לובשת להנאתה מכנס נוח.

כשהיא מגיעה עם הזאטוט למקום חדש, הקטנצ'יק מחליט להתבייש ולהיאחז במכנסיה,

אהה!! עכשיו מתברר שהמכנס לא סתם נוח, למעשה הוא פשוט רופף, וכרגע הוא בדרך למטה.

עכשיו יש שתי אופציות – להיות אם מסורה וקשובה למצוקת הילד ולצאת במקרה הטוב אינסטלטור ובמקרה הרע אישה בתחתונים, או לבעוט את הילד, לאחוז בחירוף נפש את המכנסיים ולהרגיש אמא מניאקית.

וכך חולצות סולידיות מבדים רפויים ונעימים הופכות באופן בלתי צפוי לזנותיות משהו כשמחזיקים תינוק מצווח על הזרוע, חולצות עם רוכסן, נפתחות בפתאומיות בידי פעוט סקרן (או רעב :))

סוודרים נפרמים, שרשראות נתלשות ללא רחם,

ובל נשכח את גולת הכותרת:

נראה אתכם מצליחים להביא את התינוק לגן ולהמשיך לעבודה בלי מזכרת של פליטה או רוק, שאותה בוודאי תגלו רק במשרד.

***

השיא מבחינתי היה בשבוע שעבר.

ביציאה מהגן איתמר הצליח לסגור לעצמו את השער על האצבע

(זה נדמה לי או שזה קטע משפחתי בזמן האחרון?),

העמסתי אותו , על 20 הקילוגרמים שלו , ונשאתי אותו , צורח ומייבב אל האוטו.

בדרך חלף על פני אבא אחר מהגן – שבדרך כלל מברך אותי בלבביות, והפעם התעלם ממני לחלוטין.

זה היה קצת מוזר בעיני, חשבתי שלפחות ישאל אם הכל בסדר, אבל הנחתי שהוא ודאי הבין שאני באמצע איזו דרמה ולכן העדיף לא להפריע…ואז הגעתי לרכב וגיליתי שרובה המכריע של החזיה שלי  בחוץ וכנראה שהוא פשוט העדיף להתעלם ממני על פני האופציה של לדבר איתי ולהסתכן בפזילה.

אאוץ'. מביך.

לפחות זו היתה חזיה יפה, ולמי שמודאג לאצבע של איתמר שלום 🙂

******************************************************

זה לא ממש קשור, אבל העיסוק במדידות מול הראי הזכיר לי חוויה טראומטית ביותר שהיתה לי לפני כמה שנים בזמן קניית בגד ים –

המשביר לצרכן החליטו להגדיל ראש ושמו בחדר המדידה שלוש מראות!!!

מה שאומר שאין דרך להימלט, הלקוחה תצא מכאן כשהיא מודעת עד כאב לאיך בדיוק היא נראית מכל זוית אפשרית.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני, בתור הגיבורה של הסרט של חיי, מסתכלת על עצמי לעיתים מהצד (בעיני רוחי כמובן), ואז אני מעדיפה לראות את עצמי קצת משודרגת.

למשל בחוף הים, כשאני צועדת אל המים , אני בטוחה שמי שיושב על החוף מאחור רואה בחורה גבוהה, עם מותניים צרות וישבן עסיסי פוסעת בענטוז חינני אל הגלים.

תודות למשביר לצרכן, גיליתי איך באמת נראה הישבן שלי בבגד ים, והסצנה המרהיבה הזו נגנזה לעד יחד עם חלק מהביטחון העצמי שלי.

ואני רוצה לומר למשביר לצרכן – אם אלוהים היה רוצה שנראה הכל, הוא היה מייצר לנו מערכת ראיה אחרת ולא שתי עיניים עם שדה ראיה מוגבל, ולמה לכם להתווכח עם בורא עולם?

אני, אישית,  בחיים לא אקנה שם שוב בגד ים.

 

No comments yet

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: