דילוג לתוכן

מה קורה עם הילד שלי

דצמבר 26, 2010

פתאום יש לי תחושה שאני לא באמת יודעת מה קורה עם הילד שלי.

אני מתכוונת – מה קורה איתו בכל השעות שבהן אני לא איתו – כלומר הוא בגן.

אני יודעת שבאופן כללי כנראה טוב לו, אני יודעת שהוא אוהב את הסייעות ומעריץ את הגננת.

אני יודעת שהרבה פעמים אנחנו נכנסים בבוקר והילדים שהגיעו לפניו מחייכים אליו ואומרים –" הנה איתמר".

אבל אני גם יודעת שהוא דוחף, וצועק, ושלפעמים הוא יושב בצד,

הגננת טוענת שהיא צריכה להעיר לו הרבה מאוד פעמים כדי שיפסיק לעשות משהו שלילי

וכשאילן שואל אותה – "כל הילדים ככה, לא?"

היא אומרת שלא ממש….

ביום שישי הוא חזר עם שריטה מילד שהתעצבן כי הוא זרק עליו חול,

קשה לו להבין איך משהו שנראה לו הכי כיפי בעולם מעצבן ילד אחר,

וקשה לו להבין שכשהוא מתנגש במישהו בשביל הכיף – המישהו הזה בדרך כלל נופל, כי איתמר הוא בריון לא קטן.

כשאני שואלת עם מי הוא שיחק בגן, הוא מספר לי, ובאותה נשימה מתלונן שההוא צעק עליו וההוא חטף לו, ואין לי מושג אם זה בגלל שהוא לוקח את זה קשה, או שאולי הוא מספר דווקא על המקרים שבהם היו התערבויות של אנשי צוות, או ש…

אני קולטת לפתע שאני מנסה לחבר פיסות מידע – מה שהוא מספר (ובכל זאת, הוא עוד לא בן שלוש ובינינו גם האמינות שלו לא תמיד מרקיעת שחקים, ולפעמים הוא מספר על משהו שקרה לפני חודשיים כאילו הוא היה אתמול)

מה שהגננת מספרת בדקה וחצי שיש כשאני לוקחת אותו, מה שהסייעות עונות לשאלות התחקור הקטנות שלי,

ככה זה? כל החיים אני אהיה בלש חוקר שמנסה לראות את התמונה השלמה דרך עיניים של אחרים?

אני חושבת על כמה הוא אוהב להשתולל ולצעוק, וכן, גם אותי לפעמים מטריפות הצעקות שלו ואני מבקשת או דורשת שקט, ואני בטוחה שאי אפשר לאפשר ל 20 ילדים בגן לצעוק כאוות נפשם, אבל קצת עצוב לי שחונקים לו את ההנאה הילדותית והכיפית הזו ומלמדים אותו בטון נוקשה ש"לצעוק זה לא נעים ולא טוב".

אני חושבת על איזה ילד טבע הוא וכמה הוא פורח בחוץ, ושאולי להיות יום שלם בחלל סגור עם שעה וחצי בחצר, זה בכלל לא הדבר המתאים לו.

אני חושבת שאם הוא דוחף כל כך הרבה כנראה הוא מנסה להשיג תשומת לב שחסרה לו, והגננת מאשרת לי שלפעמים הוא רוצה לשחק דווקא עם ילדים שלא רוצים באותו רגע לשחק איתו.

זה טבעי, זה נורמלי, זו דרכו של עולם.

וזה שובר לי את הלב.

אני חושבת על זה שהוא מתחיל את המסלול המפרך של כישורים חברתיים.

נזכרת בילדות שלי, בכיתה שלי, בילדה הדחויה שעד היום המחשבה עליה מצמררת אותי (בעצם, היום, זה מצמרר אותי עוד יותר מפעם), על הילד המאומץ שהיה שק החבטות של בני הכיתה, ובתיכון עבר התמוטטות עצבים, על איך בכיתה ז' היו הבנות יושבות ומדרגות את ה"מעמד החברתי" של כולם.

לי היה מזל. הייתי נאיבית, לקחו הרבה שנים עד שהעובדה שאולי יש אנשים שלא אוהבים אותי התחוורה לי,

היו לי תמיד חברים, וה"שריטות" שספגתי היו מתונות.

אבל אני זוכרת את "חסרי המזל" , ומתחלחלת.

אני שומעת וקוראת מחקרים ומאמרים על כך שהיום בריונות והצקה מתחילים כבר בגיל בגן,

אני שומעת סיפורי זוועה כמו זה של הנער מירושלים שעבר התעללות מחברו הטוב ,

אני תוהה איך מגנים, איך נמנעים, איך שומרים שהילד שלי לא יהיה קורבן, ולא יהיה מתעלל, וגם לא יהיה סתם דחוי חברתית, וגם לא יפנה את הראש כשמציקים לילד אחר מולו.

איך מגדלים אותו להיות אדם הגון, שמח ובריא בנפשו.

אני יכולה לשמוע אנשים מצקצקים בלשונם ואומרים "נו, מה חשבת? שלגדל ילדים זה פיקניק?"

מה שבטוח זה שלא חשבתי שעוצמות הרגש יהיו כל כך גבוהות.

ששריטה קטנה בגן בתוספת הערה וחצי של הגננת יגרמו לי לשכוח מראיונות עבודה, מינוס בבנק, כאב בברך,

וששבת שלמה תעבור בציפיה להגיע ליום ראשון ולתפוס שיחה ארוכה ואיכותית עם הגננת בניסיון לחבר את החלקים של הפאזל, כדי להבין מה באמת קורה עם הילד שלי.

 

5 תגובות leave one →
  1. טל permalink
    פברואר 13, 2011 9:48 am

    התרגשתי והזדהתי
    חושבת לשלוח לגננת …

  2. שרון עשת permalink
    ינואר 9, 2011 9:19 am

    אחותי יפה מאוד! את כותבת כל כך ברגש ומתארת יפה את מה שרובנו מרגישים לפחות בחלק מהזמן.
    פעם חשבתי על השיר שאריק איינשטיין שר- עוף גוזל חתוך את השמיים…כאילו זה משהו רלבנטי ליום שבו הילדים פיזית יעזבו את הבית.
    אבל מדי פעם נראה לי שהגוזלים עפים קצת בכל התחלה חדשה שלהם- כמו גן חדש או כיתה א' בבי"ס.
    ובמקביל אליהם אנחנו צריכים לתת להם לעוף ולדעת שלטוב ולרע אלו החוויות שלהם (ובשאיפה שיהיו טובות 🙂 )
    והידיעה שאנחנו מהווים עבורם קן בוטח ואוהב, שיש להם תמיד לאן לחזור מביאה עמה נחמה, לא?..

    • ינואר 9, 2011 9:32 am

      בהחלט 🙂 סופרדדי כתב בבלוג שלו http://www.superdaddy.info/ שכל החיים רצופים ב"ניתוקי חבל טבור", זה רק מתחיל בלידה ולא נגמר כנראה אף פעם.

  3. אביטל permalink
    דצמבר 26, 2010 3:16 pm

    יפה מאד. מרגש. מעורר מחשבה ומזכיר את הילדות.
    אני באמת מאמינה שהכי חשוב, לפחות עכשיו שהוא עוד קטן, זה לתת לו להרגיש כמה אתם אוהבים אותו וכמה בעיניכם הוא אוצר (גם אם לא כל הזמן).
    זה דבר חזק וחשוב.
    אוהבת את הכתיבה הכנה והפתוחה שלך. תודה:-)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: