אני רוצה לישון

בגיל חודשיים איתמר התחיל לישון לילות שלמים.

שלמים וארוכים.

היינו עוטפים אותו כמו משה בתיבה, ומשגרים אותו ל – 12 שעות שינה מתוקות.

אתם מקנאים? גם אני מקנאה.

אח, כמה זחוחים היינו. הסתכלנו סביב בשחצנות וניסינו להפיץ את תורתינו ולהסביר לכולם שאם רק יעשו כמונו (אמבטיה, מסאז', בקבוק ועטיפה), גם הילדים שלהם ישנו ככה.

בגיל עשרה חודשים הקסם התחיל להתפוגג, שיניים, הצטננויות, ביעותי לילה,

הפכנו לזוג הורים נורמלי במצב יחסית טוב, שבדרך כלל ישנים טוב, ולמרות שאני מכירה רבים וטובים שהיו מתחלפים איתנו בלי היסוס, אנחנו קיטרנו על הרעת התנאים.

ואז נולדה ירדן.

ירדן לא מוכנה להיעטף, מסכימה לאכול רק בזמן ובמקום שהיא מחליטה עליו (אז הלוחשת לתינוקות יכולה לדחוף את העצות שלה להאכיל את התינוק שעתיים אחרי שהוא נרדם) ומקפידה אחת לחודשיים להידבק באיזה וירוס קטלני שיחריב את הרגלי השינה המעטים שהצלחנו להעניק לה.

הפכנו לזוג הורים נורמלי, עייף, טרוט עיניים שממרפק זה את זו ונאחז בכרית כבקרנות המזבח.

 

העייפות מביאה אותי למקומות מגוחכים.

ב – 6:00 בבוקר איתמר מעיר אותי באסרטיביות.

הוא עומד ליד המיטה שלי ופוקד עלי "אמא קום!", מייד לאחר מכן הוא מגיש לי את המשקפיים (מה שמעיר אותי מייד , כי אני די חוששת לחיי המשקפיים שלי), ואם אני מתמהמהת, הוא מדליק את מנורת הצד שלי ומכוון לי אותה לפרצוף – אני בטוחה שככה מרגישים נחקרי השב"כ כשמעירים אותם.

היום ניסיתי לשדל אותו להמשיך לנמנם איתי במיטה, ולשם שינוי הוא הסכים. הוא נשכב לרוחב המיטה והתעצבן שאני שוכבת בצורה שמפריעה לו. כנועה מתשישות מצאתי את עצמי מצטמקת לי בפינת המיטה כשאני מהרהרת בחוסר כבוד עצמי "אני אעשה הכל, רק תן לי לישון, ת ן   ל י    ל י ש ו ן!!!".

זה עבד. תמורת כבוד עצמי זכיתי בעוד 20 דקות שינה. היה שווה את זה.

 

מגוחכת לא פחות הפכה להיות ההרדמה.

המרדים התורן יושב ומנעים לילד שירי ערש, רק שלאחרונה הזאטוט פיתח טעם אישי וזכרון מטריד למילים.

הוא מתעקש שנשיר לו שירים שממש לא מתאימים להרדמה, וככה אני מוצאת את עצמי מנסה לשיר את "הסבון בכה מאוד" באיטיות ובאופן נוגה משהו, בנוסף הוא מתקן אותנו אם אנחנו שוגים במילים ומתעקש שנחזור על השורה עם המילים הנכונות. אילן אומר שהוא מרגיש כמו בבחינות ללהקה צבאית.

 

אין ספק שהלילה המוצלח של השבוע, הוא הלילה שבו סבתא ישנה אצלינו.

הממממ…אז אני שוכבת לי במיטתי הנעימה ושומעת איך בשש בבוקר רגליו המתוקות מטופפות וחולפות על פני חדרי בלי לעצור. הוא הולך ישר להעיר את סבתא.

גם אותה הוא מעיר באסרטיביות שכוללת תלישת השמיכה וצעקות "סבתא קום", אבל כיוון שאין לה משקפיים, הוא שואל אותה בנימוס אם היא רוצה קפה.

ולא. אין לי נקיפות מצפון, היא ישנה מצויין 6 לילות בשבוע, וחוץ מזה, עייפות ידועה כמחסלת רגשות אשם.

העיקר שאני אוכל לישון 🙂