דילוג לתוכן

החברים של אמא

נובמבר 13, 2010

לחבר טוב שלי יש תאוריה מעניינת על הזמנות לחתונה. הוא טוען שכשאתה יושב ומכין רשימת מוזמנים לחתונה שלך, אתה פתאום מבין מי החברים הבאמת קרובים שלך, מי היו חברים שלך ואבדו בדרך למרות שלא ממש קלטת את זה, מי חברים שכנראה לא תראה יותר אחרי החתונה, כי גם ככה הם כבר לא ממש חלק מהחיים שלך אבל אתה עוד רוצה לאחוז ולהיאחז בהם…

בינינו, הוא די צדק.

והיום אני מבינה, שכמו בעוד הרבה תחומים, החתונה היא רק הכנה קלילה למה שההורות מביאה איתה.

אתה נהיה הורה.

רוב מה שאתה מדבר עליו זה – הילדים.

מה שמכתיב את הלו"ז שלך, זה – הילדים.

חברים ללא ילדים – או שאתה משעמם אותם, או שהם אותך, או שהם ישנים כשאתה ער, או שהם באים לפגוש אותך עם הילדים ואז מי שנהנה מהמפגש זה – הילדים 😦

חברים עם ילדים – באים בחשבון בתנאי שהילדים שלכם מסתדרים…

חברים שגרים רחוק – באים בחשבון פעם בשנה, בהנחה שהילד שלך לא עושה את המוות בנסיעות ארוכות, כי אם הוא כן, אז זה יהיה פעם בשנה וחצי.

חברים שומרי שבת – באים בחשבון רק בסוכות ובחול המועד פסח

בנוסף , לא יפה להודות, אבל כשזמן הפנאי שלך הופך למצרך כל כך נדיר, אתה הופך יחד איתו לבררן, ומגלה שיש חברים שאתה לא עד כדי כך נהנה לפגוש.

פעם, כשחשבת לעצמך כל יום "…המממ…מה עושים היום בערב?" היית מוכן למגוון סגנונות בילוי – ערבים קורעים מצחוק, ערבים של כנות מרגשת וגם סתם שיחה בינונית על כוס בירה.

היום, מצטערת, אם זו שיחה בינונית, אני מעדיפה לישון.

 

בסופו של דבר, אתה מבלה חלק ניכר מזמנך, עם חברים של אנשים אחרים, שהם ההורים של ילדים מהגינה הציבורית, או ההורים של הילדה מהגן שהבן שלך התעקש להזמין הביתה,

אתה מנדנד את הילד, תוך כדי שיחה על הא ודא עם איזו אמא , בידיעה שאין מצב כנראה שהייתם בוחרים להיות חברים סתם ככה, לא כי היא לא נחמדה, היא דווקא לבבית, ואינטלגנטית, וכשהיא לא מתה מעייפות, אולי היא גם משעשעת, אבל היא פשוט לא מי שאתה בחרת בעצמך.

 

אני מחכה לשבת, היום האולטימטיבי למפגשי "חברים אמיתיים", וגם אז אנחנו חוטפים רגעים של שיחה אמיתית, של אינטימיות, בין ניגוב אף, למשחק, לבקבוק.

אל תבינו לא נכון, אני אוהבת לבלות עם הילדים שלי, אני גם אוהבת לבלות עם הילדים של החברים שלי, ולראות את איתמר, מתחבר עם הילדים של חברות הילדות שלי, מרגש אותי באופן מביך,

אבל אני מתגעגעת.

מתגעגעת לחברים שלי. מתגעגעת לשיחות הטובות, שקורות לעיתים רחוקות מדי (למרות שכשהן קורות, האופוריה יכולה להחזיק אותי שבוע :)), מתגעגעת לתחושת ה"שכונה" כשגרתי קרוב לחברים שלי והיינו סתם ככה קופצים לבקר, בלי לתכנן שבוע מראש ולהתחשב בשעות השינה/אכילה/עצבנות/קימה של הילדים.

יש את טבעת החברים הקרובים שלי – אנחנו מצליחים לתחזק את עצמינו – מדי פעם טיול של מבוגרים בלבד, מדי פעם בילוי משובח בערב, ככה במינון שיחזיק אותנו, וכולנו מתנחמים, שאנחנו יחד באותה הסירה, ועוד כמה שנים יהיה לנו שוב מלא זמן איכות ביחד (שלא לדבר על הפנסיה, אז ממש נוכל לבלבל אחד לשני את המוח כמו בתיכון).

ויש גם חברים פחות קרובים, אנשים שאני כל כך אוהבת ואני מרגישה שאני נאחזת בכל הכח, לשמור את הניצוץ, להחזיק חזק בקשר שלא יאבד.

יאללה, חברים שלי, גדרה עיר מקסימה, אולי תבואו גם?

 

,

2 תגובות leave one →
  1. נובמבר 14, 2010 8:13 pm

    אשתי היקרה
    סופסוף מנוי.
    נהנה מכל רגע.
    אילן

  2. מיכל permalink
    נובמבר 13, 2010 10:12 pm

    אז מתי קובעים?
    אהבתי את ההערה על הפנסיה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: