לא קל
אתם מכירים את הרגע הזה שאתם מסתכלים על הילד שלכם המתוק, המקסים , האהוב, ופשוט בא לכם לחנוק אותו?
מן רגע כזה שבו אתם לא מצליחים לגייס שום אמפתיה, סבלנות, או אהדה, אתם פשוט מרגישים במן מלחמת הישרדות,
אתם נלחמים על השפיות שלכם, המנוחה שלכם, האושר שלכם, הזהות שלכם, והאויב שממול הוא הילד.
אתם מצליחים לדכא את הרעד ביד (היד שממש רוצה פשוט להעיף איזה פליק הגון ומאוד לא פוליטקלי קורקט),
אתם מצליחים , או אולי לא, לשלוט במיתרי הקול
שממש ממש רוצים להפיק צרחות ג'ונגליות מטורפות,
אתם הולכים הצידה ומרגישים כל כך מתוסכלים, מאוכזבים, המומים.
איך ילד בן 3 מצליח לערער אתכם ככה?
איך הרגשות הנוראיים האלו צפים בכם כלפי הילד שלכם שאתם באמת באמת הכי אוהבים בעולם?
איך הגעתם להיות מההורים האלה שראיתם צועקים ברחוב על הילד שלהם, הבטתם בהם בתימהון מהול בהתנשאות
ונשבעתם שאתם לא תגיעו לשם?
זה רגע לא קל.
ואין לי תשובות.
אני מנסה להתנחם שכנראה כולם עוברים רגעים כאלו.
אני מנסה לרכך ולהזכיר לעצמי שמותר גם לאבא ואמא להיות אנושיים ולהיות אנושיים כולל גם התמוטטויות קטנות פה ושם.
אני יודעת שרגעים רעים הם רק חלק מרצף של המון רגעים טובים.
ועדיין.
לא קל.
);/script)
אמא ברשת 
כמה נכון וכמה מדהים לראות את זה מסתכל אליך חזרה מהמילים הכתובות!
מעבר להיותנו אנושיים חשוב רק לזכור שכשחוזרים למצב השפוי והרגוע שלנו גם להסביר לילד ולבקש לעיתים סליחה שצעקנו ויצאנו מכלינו(בהנחה שהגזמנו…) זה גם חלק מהאנושיות שלנו- שגםלנו מותר מצד אחד ומצד שני אנחנו באמת עדיין אוהבים אותו!
אני בטוחה שגם לעמוס רולידר או לסופר נני יש התפרצויות מדי פעם 🙂
וואי את פשוט מדהימה
אני לא אימא ואני מרגישה שאני פשוט מתחברת ומבינה כל מילה ומילה שאת כותבת…
אני חושב שכל חיינו הם מסע של לנסות להתגבר על הדחף החייתי הראשוני להעיף סטירה לאדם שעוקף אותנו בתור או לצרוח בקולי קולות ולשלוף תת מקלע כשאנחנו מגלים שמישהו רימה אותנו בעודף. צריך לעשות הפרדה – כל העולם מסביב מוציא מאיתנו לפעמים תחושות רעות ורצון להכות, פשוט זה הילד "שלנו". איך יכול להיות שאנחנו כל כך אוהבים וכל כך כועסים באותו הזמן? כי "אסור" לנו לכעוס. אז זהו, שמותר. ואז מותר לנשום, ולסלוח, כמו שאנחנו עושים גם עם אנשים אחרים.
וחוץ מזה, הילד עושה לנו דברים שהוא בחיים לא יעשה לאף אחד אחר כי הוא יודע שאנחנו אוהבים אותו וזה לא ייגמ ר באשפוז (אם כי אולי באשפוז בכפייה של אבא/אמא).
אין ספק שאחת המיומנויות הראשונות (והחשובות) שהילדים שלנו רוכשים היא לפרוט לנו על המיתרים הכי רגישים.
זה חלק מהתפקיד שלהם עבורינו וזה גם מעצבן לאללה!!!