דילוג לתוכן

איתמר הולך לגן

ספטמבר 3, 2010

הנה שוב מגיע ה – 1/9,עוד תאריך חסר משמעות למי שכבר לא ילד ועדיין אינו הורה, אבל וואו, כמה משמעות הוא מקבל בהמשך…

החופש מצליח להתיש אותי עד כדי כך שאני מאושרת שאיתמר חוזר לגן, אבל במקביל מתחילה סחרחרת ההתרגשות, דאגה, לבטים ורצון גדול להיות כבר אחרי.

אחרי ההסתגלות. אחרי הפרידה. אחרי החגים.

לחזור לשיגרה מבורכת.

איתמר הולך לגן חדש  – כבר הגן השלישי שלו :),

באופק כבר מתחילות המחשבות על למצוא מסגרת לירדן

כי אוטוטו מסתיימת חופשת הלידה 😦

ואני שולפת את מה שכתבתי כשאיתמר נכנס לגן הראשון שלו בגיל עשרה חודשים:

*********************************************************************

איתמר הולך לגן.

כמו הורים טובים בדקנו את הגן לפי רשימת מכולת מסודרת

(שאותה הרכבתי אחרי התייעצויות עם אחותי ,גיסתי,

קריאה בפורומים באינטרנט,

וסיעור מוחות זוגי לגבי אינטרסים אישיים שלנו).

אז הכל נראה מושלם.

נקי ומרווח, יש מספיק מטפלות וזה רק עשרה ילדים, מרחק הליכה מהבית וכולל יום שישי.

אני מכינה לאיתמר תיק ושמה גם את השמיכה הצבעונית שהוא אוהב כדי שירגיש בבית, רושמת על הבקבוקים את השם שלו, ולוקחת כמה ימי חופש מהעבודה כדי שהתהליך יהיה נכון והדרגתי.

שכחתי רק דבר אחד. לבדוק מה אני מרגישה.

ביום הראשון הגננת קוראת לי אחרי שעתיים.

סיכמנו ש"נזרום עם הקצב של העולל", וכשהיא תרגיש שזה מספיק היא תגיד לי.

אם לא הייתי מתביישת (בפני מי?) הייתי עושה את הדרך בריצה, אבל אני מסתפקת בהליכה מהירה….מאוד מהירה.

המותק שלי החייכן והרגוע בוכה בזרועותיה של אחת המטפלות – טוב, זה נורמלי ביום הראשון, ותקין וצפוי וכל שאר החארטה.

ואז יום שני, ושלישי, וביום הרביעי אני מרגישה שהבטן מתהפכת לי בבוקר כשאני משאירה אותו שם.

פתאום אני חושבת לעצמי שאם הייתי צריכה לדמיין את המקום שבו הילד שלי גדל , הוא לא היה נראה ככה.

הגן נראה לי קר וחסר חמימות, למרות הצבעוניות והצעצועים,

הילדים שם לא נראים לי שמחים, זה לא שהם חלילה עצובים או סובלים, פשוט….גם לא שמחים.

אני מודה ומתוודה, אני אחת שבדרך כלל הולכת עם הזרם, ועכשיו מתעוררים בי כל כך הרבה ספקות.

מי אמר שזו הדרך הנכונה לגדל ילדים? מי אמר שמטפלת לארבעה או חמישה או שבעה ילדים זה מספיק? מה אני חושבת שנכון? איך אני רוצה שהילד שלי יגדל?

אני מנהלת אינסוף שיחות עם כל מי שאני יכולה, מחפשת עצות, רוצה לשמוע איך זה אצל אחרים, הרבה אומרים לי שזה נורמלי, זה תהליך וזה גיל קשה, כבר יש חרדת זרים וחרדת נטישה.

אני מפחדת שאני סתם היסטרית.

בעצם אני מפחדת להיתפס כהיסטרית,

האשמה – חברתה הטובה של האם הטריה – מתעוררת, אולי הכנסתי אותו בגיל מאוחר מדי וכל הזמן שביליתי איתו בבית בכלל לא פעל לטובתו, אולי אני עושה את זה הדרגתי מדי ובגלל זה הוא לא מסתגל, אולי אני לא מצליחה לשחרר וזה תוקע את הילד, אולי ואולי ואולי.

כמה נמאס לי להיות כזו, אחת שלוקחת את האשמה על עצמה בלי להסס,

…"אמממ… סליחה, מה אתם מחפשים?

אה, אתם מחפשים מישהו שיהיה אשם?

אני יכולה, לא איכפת לי , אני די פנויה כרגע"….

הרצון להיות בסדר, שיחשבו שאני בסדר, לא להיות נודניקית, היסטרית, מגוחכת,

מה איכפת לי לעזאזל? מי יזכור את העוזרת גננת הזו שמסתכלת עלי בבוז נימוסי?

איזה סדר עדיפויות עקום יכול לגרום לי לסמוך על שיקול דעתה על פני שיקול דעתי ?

לאט לאט הולך ומתחזק סביבי קול נשי מאוד ברור ועוצמתי:

חברה, מטופלת, קולגה, המזכירה בעבודה, כולן אומרות לי –

את יודעת.

עמוק בפנים את יודעת.

לכי עם הבטן, לכי עם האינטואיציה האימהית, זאת שקוראים עליה בספרים – הנה היא הגיעה למפגש ראשון איתך.

אין נכון ולא נכון יש רק מה שנכון בשבילך.

 

ולמרות ההיגיון שממלא אותי בפחדים הגיוניים , אני מוציאה את איתמר מהגן.

נכון שכבר אין מקום באף גן, נכון שאין לי סידור בשבילו, נכון שאולי הוא כבר התחיל להתרגל ואני הורסת את התהליך, נכון שאני מתפתלת מול הגננת וגם הפסדתי 2000 ₪ שכבר שילמתי.

הכל נכון, אבל לא באמת חשוב.

מה שחשוב וגם נכון זה שאני רוצה שיהיה לו טוב.

אני מרימה טלפונים לאימהות שבקושי מכירות אותי ומחפשת המלצות על גנים באזור, הסבתות מגוייסות לימי שמרטפות עד שנסתדר, אני מוחלת על כבודי ומבקשת מהגננת החזר כספי למרות שעל פי החוזה היא לא חייבת ,

וכנגד כל הסיכויים – אם להסתמך על ההיגיון –

ואולי עם כל הסיכויים – אם להסתמך על הזרימה הנכונה של החיים – אני מוצאת!!

אני מוצאת מקום שמרגיש לי כמו בית. איתמר מחייך שם מהיום הראשון, ואני מאושרת כשאני מביאה אותו, ועוד יותר מאושרת כאני באה לקחת אותו, נכנסת בשקט ורואה אותו מבסוט.

כל פעם כשהוא מבחין בי וזוחל אלי בציוצי גיל, אני מקבלת תזכורת לכך שהאימהות היא מהשיעורים החזקים שיש בחיים, והיא זו שמלמדת אותי יותר מכל דבר אחר שאני לא יכולה יותר להתכחש לאינטואיציה שלי.

דברים שהצלחתי לחנוק ולהתפשר עליהם, כי היה מדובר רק בי,

לא מתאפשרים כשהילד שלי מעורב, וזה מלמד אותי לעצור ולהקשיב לעצמי בכל החלטה ובכל נושא.

זה תהליך כל כך ארוך, מורכב ולא פשוט בכלל.

כל ביקורת מוציאה אותי משיווי משקל -  מה אומרים עלי, מה חושבים עלי, הצורך הזה שלי לרצות את העולם, שכולם יאהבו אותי ויעריכו אותי,

אבל אני צריכה לאהוב ולהעריך את עצמי, כדי שגם איתמר יאהב ויעריך אותי, וכל השאר, שיעסקו בשלהם, עם כל הכבוד, הם לא צמחו לי בבטן.

2 תגובות leave one →
  1. מיכל permalink
    ספטמבר 27, 2010 11:47 pm

    זוכרת את שיחתנו (יותר נכון שיחת היבבות מחוץ לגדר של הגן ביום שישי הראשון בגן של יוחאי)????
    הטקסט כל כך רלוונטי שזה מצמרר.
    בינתיים יוחאי ממש מרוצה ומתקדם יפה. הצוות טוב. הגננת אלופה וצמודה אליו.
    נרגעתי. עד גל הספקות הבא.
    עם כל החששות וההתלבטויות והבחילות, בסוף זרמתי.
    אני עוד לא ייודעת מה חלקה של האינטואיציה בכל זה מצד אחד ושל חוסר השקט מצד שני,
    אבל נראה שהכל בסדר.

    • ספטמבר 28, 2010 12:11 am

      נראה לי ש – 90% מהזמן אנחנו בספקות והתלבטויות…אבל כשמשהו באמת לא טוב,
      אנחנו לא מצליחות לזרום, אז אם השארת אותו שם אני בטוחה שזה בסדר גמור 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: