השפלות קטנות

אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שזה כבר לא מאוד מעניין את ההורים שלי אם אני באה לבקר, העיקר שהנכד יגיע. אם אני רוצה לשלוח אותו עם בעלי או עם שליח פיצה זה גם בסדר. זה היה קצת מוזר ואולי כמעט משפיל, להבין שיחסי הכוחות השתנו, ואני קצת מיותרת…

אני זוכרת את הרגע שישבתי עם איתמר וצפינו בשירי ילדים באינטרנט, והוא אמר לי – "אמא , לא לשיר".

כן, אחרי שבכל ספרי ההדרכה כתוב לשיר לילד שלך בקולך הטבעי ולא להסתפק בקלטות, פתאום הילד שלי התחיל לפתח טעם מוסיקלי וגילה שאמא שלו שרה לא משהו בכלל. זה כבר היה די משפיל.

אני זוכרת את הרגע (ואם אני שוכחת אותו אז אילן מזכיר לי) שהגחכתי את עצמי כדי להצחיק את איתמר. זה אומר שהתחבאתי מאחורי הכורסא, ואז קפצתי בדרמטיות עם הבעת פנים אווילית והתמוגגתי מצחוק הפעמונים שלו. ואז בערך בפעם הרביעית שקפצתי – הוא כבר היה עם הגב אלי, עסוק באיזה צעצוע…זה כבר היה משפיל לגמרי.

אני זוכרת ששכבתי לי בבוקר במיטה, ושמעתי את איתמר מתעורר וקורא "אבא, אבא, אבא"  ואז כשהוא הבין שאבא לא נמצא, הוא עבר לקרוא "לונה, לונה" ואז הבנתי שבהיררכיה המשפחתית, הכלבה הצליחה לעקוף אותי איכשהוא…

אין ספק שאגו ואימהות  לא הולכים ביחד 🙂

ולמי שלא מכיר – אז התמונה היא של האחיות לבית טמבור ברגע טיפשי וחמוד במיוחד 🙂