דילוג לתוכן

מחלקת ילדים

יוני 25, 2010

אני יושבת מול רופא הילדים שלנו ומקשיבה איך הוא מסביר לי באינטונציה איטית ורגועה להחריד שאני צריכה לנסוע ע כ ש י ו עם ירדן לבית חולים.

בפעם השלישית שהוא חוזר על עצמו, אני מתחילה להבין, שהאינטונציה הזו נועדה להרגיע אותי, וכנראה שיש סיבה להיות לא רגועה.

לא זכרתי שחום בתינוקות קטנים הוא כל כך מסוכן…

איתמר הרגיל אותי לחום של 40, וכשגיליתי שלירדן יש חום 38.7,

לא ממש התרגשתי, ופתאום, בית חולים? בדיקות פולשניות? ניקור מותני? המחשבה הויזואלית של ירדן עם מחט בגב מתחילה ללחוץ על בלוטות הדמע, הרופא המקסים שלנו מתעלם בנימוס , מוציא לי הפניות, מוודא שאני לא עוברת בבית לארוז אלא נוסעת ע כ ש י ו!

אני נוסעת.

מנסה להיצמד לפרקטיות , לחשוב איך נתארגן, מי יוציא את איתמר מהגן, מה צריך לארוז, אבל על מי אני מנסה לעבוד? תוך רגע אני כבר ממררת בבכי (זה ממש סוג של ספורט שפיתחתי – לבכות תוך כדי נהיגה), החלק הפרקטי להפתעתי משתף פעולה, הוא אומר לי – יש לך רבע שעה נסיעה עד בית החולים – תייללי מותק, תוציאי את כל מה שיש לך, כי כשנכנסים למיון – לא יהיה זמן ומקום לרגשנות שלך.

זו לא הדאגה למה יהיה – כי לרב יש לי אינטואיציה טובה משולבת באופטימיות בסיסית , ואני יודעת שיהיה בסדר.

אבל מה יקרה בדרך ל"בסדר" הזה, מה הרופאים יעוללו לה בדרך…

זה נשמע נורא, אבל אם סבא שלי חשב שהדוקטור יודע הכל, אז אמא ואבא שלי לימדו אותי לפקפק ולא לוותר על האחריות האישית לעצמי, והעיתונים עושים לי שטיפת מוח טרוריסטית לגבי אינספור מקרי רשלנות,

וכשאני מגיעה לרופא, אני מרגישה בעיקר בכוננות, מצד אחד, חסרת אונים , נזקקת, ומצד שני חסרת אמון . סיטואציה די רעה, לרצות עזרה ולא לסמוך.

וכל זה כאין וכאפס לעומת כשמדובר בילדים שלי!!!

בגלל זה הרגע שהיה לי הכי קשה באשפוז של ירדן היה כשהוציאו אותי מהחדר בזמן הבדיקות שעשו לה.

ההגיון מבין. אלו בדיקות לא נעימות. לא חשוב מה הם יעשו על מנת להקל – היא עדיין תצרח

ואני רק אלחץ ואלחיץ, ולדברי הרופאה היו מקרי היסטריה גמורה של הורים ועדיף שלא.

אבל , הלללללוווו…אני אמא. למי איכפת מה אומר ההגיון? אתם הולכים להכאיב לילדה שלי.

אני רוצה לשמור שאתם לא עושים פשלה, אני רוצה להחזיק לה את היד,

אתם לא יכולים פשוט לעשות לי את הבדיקה? לא? אז אולי לבעלי?

אילן מכריח אותי לא לחכות ליד הדלת ולהתייסר למשמע הצרחות, הוא גורר אותי משם, ואני אסירת תודה לו וכועסת בו בזמן על זה שהוא מצליח להישאר הגיוני, רגוע, לא להיקרע רגשית כמוני.

אנחנו חוזרים ולפי הפנים הקטנות והנפוחות אני יכולה הבין שירדן צרחה את נשמתה, למרות האלחוש והמוצץ הטבול בסוכר.

שוב מחלחלת ההבנה, שלא אוכל לחסוך לילדים שלי כאבי גוף ונפש. הם לא תמיד יהיו שמחים. הם לא תמיד יהיו בריאים. ואני אצטרך להתרגל (מתרגלים לזה?) ולהתמודד.

הצורך שלי בשליטה מקשה עלי לעזוב אותה, רגשות האשם והדאגה לאיתמר , שמתמודד עם אחות חדשה ופתאום אמא נעלמת לו בלי הסבר , גורמים לי לרצות הביתה.

אני יודעת להעריך את האופציה שיש לי בזוגיות ההורית שלנו – שאילן הוא שותף מלא וגם הוא נשאר לישון בבית החולים כשאני חוזרת הביתה לאיתמר, כל שאר האימהות בחדר מסתכלות בתימהון על האבא שמצטרף אליהן ללינה המשותפת…

טבעת התמיכה המשפחתית מתהדקת , מעוררת מחשבות איך פעם (כשלא היו לי ילדים…) לא הבנתי את הצורך הזה בלהיות מעודכנים, להתקשר, לשאול, ועכשיו זה כל כך ברור לי, והאמת שזה גם נעים לי 🙂

סיפורים של אמא שלי על חוויות בית חולים ש"ארגנו" לה כשהיינו קטנות, מקבלים משמעות אחרת, עד היום הם היו מן קוריוז , כמו סרט אקשן משפחתי שחוק שמסופר במשך שנים, ופתאום לראשונה, אני ממש יכולה לראות את האישה הצעירה שהיא היתה, רצה לבדה לבית חולים עם תינוקת שותתת דם (אני…) כשבעלה בכלל בחו"ל, וגם אותה מוציאים מהחדר, אבל אין מי שיגרור אותה מהדלת והיא כן עומדת ומתייסרת למשמע הצרחות.

****************************************

מתיש.

בית חולים הוא מן יקום מקביל, מרגע שאתה נכנס,

החיים שלך בהקפאה ואתה נזרק למציאות אחרת.

השהיה בבית חולים מצליחה לעורר את החשש שאולי משהו באמת לא בסדר.

המצפון לוחש לי בזדוניות "הוצאת אותה מהר מדי מהבית, הדלקת מזגן, לא הלבשת אותה כמו שצריך",

העייפות מכרסמת, אני מנענעת את ירדן על הידיים, סהרורית מחוסר שינה,

ובבטן כל הזמן התחושה, שאנחנו סתם מעבירים אותה את הסיוט הזה. מציקים לה, מכאיבים לה, והבירוקרטיה של בית החולים לא מאפשרת לה להיות חולה ברוגע, כמו בבית.

עד שהיא נרדמת באים לעשות אינפוזיה,

שוב נרגעת, אבל עכשיו יש סבב רופאים, הסטאז'ר בודק ואחרי שעה

הרופא הבכיר יעשה את אותה בדיקה,

ההגיון יודע שזה בסדר, וצריך, והם יסודיים ומקצועיים ומנסים לרכך ולהקל, אבל….מתיש.

*************************

ובתוך כל זה אני כהרגלי מתבוננת (ויש הרבה זמן להתבונן, כי ירדן לא נרדמת ליותר משעה ברציפות…)

מתבוננת על המצבים התמוהים והכל כך אנושיים שנוצרים ברגעים כאלו ,

על הדינמיקה של 4 נשים זרות ושונות שנקלעו לסיטואציה משותפת באותו החדר, והזיכרון המתבקש שצף לי הוא חדר בטירונות,

על רופא שבודק את ירדן כשהיא בזרועותי, שלושתינו צמודים במן אינטימיות מוזרה , קרבה גופנית שאף רופא לא מרשה לעצמו עם פציינטית, אבל אני לא הפציינטית, אני אמא שלה, וזה הדבר היחיד שרלוונטי באותו רגע.

על המון גברים ונשים שהשם שלהם נמחק והם הופכים פשוט לאמא ואבא, כמו מן סלנג מחלקתי כזה, כל רופא או אחות פונים אלי – "אמא, תיכף נבדוק את ירדן", "אמא יש לך שאלה ?"

"אמא, הסבירו לכם על הבדיקות?"

על אימהות שביום יום בקושי יתנו לסבתא להחזיק את התינוק, ועכשיו הן משאירות אותו בידיים של מתנדבת שהן מעולם לא ראו, כי הן פשוט חייבות להתקלח.

אני שומעת ילדים בוכים בהיסטריה, במצוקה, בפחד, ויודעת, שהם בדיוק כמונו רק בלי המסיכות והאיפוק. אני חושבת על כל הפעמים שרציתי לילל ולהגיד שיחזיקו לי את היד, והתאפקתי.

*******************************

חוזרים לשיגרה. הכל בסדר.

פתאום אני מאושרת כשירדן ישנה 3 שעות ברציפות (משל העז, הא?)

הזיכרון עוד מתלבט אם לאפסן את החוויה בסרטי האקשן , הדרמה או האימה.

וכמו שאיתמר אומר אחרי שהוא מקבל זריקת חיסון –

"זהו! נגמר! הביתה!"

No comments yet

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: