למה אמרת את זה?

תשמעו קטע. קטע אמיתי. נשבעת.

זה לא קרה לחבר של חבר של חברה,

זה קרה ממש לי.

אני יוצאת לי בנחת מהתינוקיה בבית החולים,

יומיים אחרי לידה –

שזה , לטובת מי שעוד לא היתה שם,

או סתם הדחיקה או שהיא מהפקאצות

שישר חוזרות למידה שלהן –

השלב שבו הבטן נראית כמו צמיג מפונצ'ר,

אז אני כאמור יוצאת לי בנחת, והאחות בתינוקיה, מסתכלת ואומרת לי –

"וואו, נשארה לך ממש בטן."

"כן", אני מחייכת אליה, "לא נורא היא תרד."

"בטח, בטח תרד, אבל …ממש בטן כמו של תאומים…"

יש למישהו רעיון למה היא חשה

צורך להגיד לי את זה?

תשמעו קטע. כן גם זה אמיתי, לגמרי.

אני מודדת אוברול במשביר לצרכן.

יש לציין שמראש ידעתי שזה יראה גרוע,

אבל הייתי עם אחותי, ולה לא התחשק למדוד,

ואני כבר גם ככה מדדתי, אז היא שכנעה (אילצה)

אותי למדוד גם את זה,

(כאילו שיש קשר מקרי כלשהוא בין איך ששתינו ניראה באותו בגד…)

אחותי ואנכי סוקרות את עצמי בעניין,

ומנתחות את המצב,

אני אומרת לאחותי שהאוברול עושה לי בטן

(במילים אחרות, הוא לא מסתיר מספיק את

הבטן שיש לי),

והמוכרת, כן המוכרת, זו שאמורה לרצות למכור או לפחות לרצות שהלקוחה תצא מרוצה,

מתערבת בשיחה ואומרת, "כן גם תחת".

יש למישהו רעיון למה היא

חשה צורך להגיד את זה?

**************

עכשיו באמת.

זה לא רק ענייני חוסר הטאקט.

זה משהו עמוק יותר.

בישראל אנשים מרשים לעצמם להתערב.

להגיב. לחנך. להביע דיעה.

לפעמים זה לא חוסר טאקט אלא סתם לא לעניין. לפעמים זה גס רוח, לפעמים מלחיץ.

לעיתים זה נעים.

אני זו שבדרך כלל מגוננת ואומרת שזה בדיוק גם מה שיפה אצלינו – בזכות זה יעזרו לך באמצע הרחוב, קשישות יתנו לך עצה מועילה על הדרך, אנשים זרים יאחלו לך לידה קלה בתור בבנק,

אחרי הלידה , ישבתי עם אמי ואחותי, ומעבר לוילון התייפחה שכנתי לחדר שהיתה מיועדת לניתוח קיסרי. אני התכוונתי להתעלם בנימוס, אבל אמא שלי, בלי להסס חצתה את הוילון, הביאה לה כוס מים, שאלה אם היא צריכה עוד משהו, זרקה שתי מילות עידוד ורק אז חזרה אלי.

גם אחותי , לפני שיצאה, הציצה ואיחלה לה את כל ברכות ההצלחה שבעולם,

אני חושבת שזה שימח אותה.

יומיים שכבנו באותו חדר, ובסוף היום השני כבר התערבנו (אנחנו והבעלים) אלו לאלו בשיחות מעבר לוילון, די בחופשיות…

לא מזמן שוחחתי עם אמא די טריה, שאמרה לי נחרצות – "מספיק. מספיק לתרץ את ההתנהגות הלא יפה של הישראלים בזה שאנחנו גם חמים ועוזרים.

יש יותר מדי תגובות שגורמות לך לחשוב

"למה? למה אמרת לי את זה?"

יותר מדי ביקורתיות, התנשאות, הקטנת האחר, קטנוניות ועזות מצח."

הריון, לידה, אימהות – אלו תקופות שנתקלים בכך הרבה, אולי כי אלו סיטואציות שמעוררות אנשים להגיב ואולי כי אנחנו בתקופה הרבה יותר רגישה וחשופה.

אני זוכרת את עצמי מנענעת בהיסח הדעת את העגלה של איתמר בתור בסופר, כשהשוטרת שמאחורי פוצחת בהרצאה על כמה לא טוב שאני מרגילה אותו לנענוע, שככה הוא בחיים לא ידע להירדם לבד, ואני אהיה משועבדת לנצח לנדנוד בלתי פוסק. מילא שהיא קפצה בחינניות לתפקיד סופר נני, אבל אני משום מה התחלתי להצטדק בפני אישה זרה ולהסביר לה שמה פתאום, אני אף פעם לא מנדנדת אותו , והוא דווקא ישן מעולה…לקח לי לא מעט זמן עד שלמדתי להתעלם , ולפעמים אפילו להגיד – "גברת, תרדי ממני, תודה אבל זה לא עניינך."

אני יודעת שגם אני חוטאת בזה.

אני רוצה להאמין שאני פחות מעירה לאנשים…

אבל בשיחות חולין (מה שקרוי רכילות),

אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מעבירה ביקורת על התנהלות של הורים, וכשאני מנסה לבדוק לעומק, הרבה פעמים זה יהיה בנושאים שבהם אני יחסית מתלבטת וחסרת ביטחון.

המשוואה היא כנראה פשוטה – מישהו אחר פחות טוב, זה כנראה אומר שאני בסדר פלוס.

אני חושבת שרב האנשים לא מונעים מרוע. אבל כן , יש הרבה ביקורת, והרבה העצמת ה"אני" דרך הקטנת ה"אחר". אצל חלק זה סתם חוסר מחשבה, ולפעמים אנחנו פשוט חוזרים אוטומטית על תגובות ששמענו המון פעמים בעבר ,

אבל כמה היה יותר נעים אם רב התגובות היו באמת בונות, מפרגנות, באות ממקום של נתינה ,

צריך לתת על זה את הדעת…

אז בינתיים הנה מדריך פרשנות וזהירות מהערות בדרך:

סוג ההערה	דוגמה	למה הם חושבים שהם אומרים את זה	ולמה באמת?	ולמה לא להגיד במקום…
אזהרה/ עוד יהיה יותר גרוע	תדעי לך שעם שני ילדים זה כבר ממש קשה…	כדי להכין אותך לבאות, מי שמוכן, בטוח יתמודד יותר טוב.	יש בזה שמץ הגיון, נשאלת השאלה – למה עכשיו? מה אני אמורה לעשות עם זה בחודש תשיעי? ומי מינה אותך למזהירה הלאומית?	התקופה הראשונה לא קלה, אבל עוברים את זה… מה רע באיזה חיזוק חיובי לרכך את העניין?
היה יכול להיות יותר גרוע	אז כואב לך מהתפרים, לפחות זה לא קיסרי, את יודעת מה לי היה…	צרת רבים חצי נחמה, אנחנו נלמד אותה להסתכל על חצי הכוס המלאה	א. כי הם רוצים שתפסיקי לקטר ב. כי הם רוצים שיהיה ברור שבאליפות הסבל המדליה שייכת להם	כן, זה באסה שכואב, זה בטח ישתפר במהרה.
השאלה התמימה	את לא מניקה? זה לא חם מדי הבגד ששמת לה? את נותנת לו לגעת בכלב?	סתם סקרנות, מה יש, אסור לשאול שאלה?	לפעמים זו באמת סתם סקרנות… לרב זה "אם אני אחביא את הביקורת עם סימן שאלה, היא תסיק לבד את המסקנות בלי לכעוס עלי	למה לא פשוט להתעסק בעניינים שלכם ולא לשאול כל כך הרבה שאלות???
העצה הנבונה	כפרה, אל תנדנדי לו את העגלה, הוא יתרגל וירדם רק ככה / תני לו לבכות, תינוקות צריכים לבכות לפעמים /	הנה בחורה מסכנה , תועה וטועה, אני בחוכמתי ובינתי אעזור לה	רצון כן לעזור לזולת מתובל בתחושת ערך עצמי גבוה כי לא רק שאני יודעת יותר טוב… הכי טוב… אני גם חולקת זאת עם האנושות.	טוב, תלוי בסיטואציה, הרבה פעמים, כדאי שתתאפקו ותשתקו – בעיקר אם אתם בדרך להעיר לאנשים זרים… ואם כבר להעיר, אולי תתחילו ב – סליחה שאני מעירה, נראה לי ש… קצת כבוד לשיקול הדעת והספייס של הזולת

ובונוס נוסף –

נספח – כך תנהגי ליד יולדת / אמא טריה

(מומלץ לשמור, להדפיס לפני הלידה הבאה ולתת לבעל לחלק למבקרים).

************************************************* שלום לך מבקרת יקרה. את נכנסת לאזור בו שוהה אם טריה. אימהות טריות ידועות בשיקול דעת מוגבל, חוסר איזון הורמונלי, נטיה להגזים, להוציא דברים מפרופורציה, לבכות ללא סיבה, לחוש מאויימות ,לחוצות, חסרות ביטחון וחשופות לביקורת. דרך אגב, הן גם מרגישות כאילו דרסה אותן לא מזמן משאית. במילים אחרות, את עומדת לשהות ליד פצצה מתקתקת , בואי נשתדל שאת לא תהיי הגורם לפיצוץ … לשם כך – 1. הימנעי מכל הערה שיש בה גוון שלילי. 2. השתדלי להימנע גם מהערות בעלות גוון נייטרלי או שאלות סתמיות, שכן אין לדעת כיצד האם הטריה תבחר לפרשן. 3. את יכולה להחמיא בזהירות. 4. אין צורך לספר ליולדת שיכול להיות יותר גרוע… 5. אין צורך לספר ליולדת שאצלך היה יותר גרוע… 6. רצוי באופן כללי לדבר כמה שפחות ובעיקר להקשיב. בהצלחה 🙂 *************************************************