כשנולד תינוק ראשון, נולדת גם אמא

17/2/2008

 

 

17/2/2008

כל המבקרים הלכו לפני חצי שעה.

מעבר לוילון יש נחרות קלות של הרוסיה הצעירונת.

היא הגיעה למחלקה רק לפני שעתיים.

לידה שניה , 4 שעות , בלי תפרים.

הבעל רק עזר לה להתארגן בחדר ורץ הביתה, לקחת את הגדול מסבא וסבתא.

אין אומדן זמן. השעון הראה 16 שעות בחדר לידה,

אבל זה נראה כמו נצח וגם כמו רגע.

אחר כך התרגשות עצומה.

עשיתי את זה. עברתי לידה. יש לי תינוק.

האחות רוצה לעזור לי לרדת לשירותים, אסור לבד,

אילן אומר שהוא יקח אותי, אחרי חדר לידה,

אין שום דבר שיכול להיות אינטימי מדי או מגעיל.

אני שופכת מים תוך כדי הפיפי – שלא ישרוף, אני לוקחת בצייתנות טיפות אופטלגין,

אני שמה פד רטוב של מגנזיום,

אני מתעלמת מהבטן הנפוחה, החולשה, הכאבים בגב מהאפידורל.

אני קורנת.

ברגע אחד עברתי טרנספורמציה ונהייתי קלישאה.

התינוק שלי כל כך יפה. הכי יפה. ההורים שלי.

ההורים של אילן. וכמה הוא עזר לי בלידה, כמה אנחנו מחוברים.

כמה שמחה. כמה שלווה.

הם יוצאים החוצה כדי שאני אניק. נראה לי שהולך בסדר,

אני מנסה לשים לב איך להחזיק אותו, שיתפוס את כל הפטמה, שלא יהיו אחר כך פצעים, אני שותה מים תוך כדי, ולא, אני לא מסוגלת עדיין לאכול, וכן, אפשר להגיד לחברים שיבואו מחר לבקר, והמאבטח מודיע שנגמרו שעות ביקור, ואילן לוקח את התינוק שלנו לתינוקיה, כי למרות שרצינו ביות מלא, אמא אומרת לי שאני חייבת לנוח לפחות לילה אחד, ואני מסכימה.

כל המבקרים הלכו לפני חצי שעה.

פתאום כל כך שקט, ויש זמן להקשיב לכל כאב בגוף.

לאות מתפשטת בכל האיברים, ואני כמעט מתנמנמת ,

אבל פתאום אני רואה לצד המיטה, יושבים על הכיסאות שקודם אילן ואמא שלי ישבו עליהם, קשישה ונער.

היא נראית קצת חמורת סבר, ולא ממש אופנתית.

שיער שיבה , שמלה מוזרה, מזכירה לי קצת איזו זקנה תורכיה שפגשנו כשטיילנו בקצ'קר.

"את חושבת שזה בסדר שהשארת אותו בתינוקיה?"

"מ..ממ…מה?"

"אני שואלת אם נראה לך שזה בסדר שהשארת אותו בתינוקיה? סיכמנו על ביות מלא , לא?"

"מי זה סיכמנו? למה לא בסדר?"

"את יודעת, כל המחקרים שקראת בהריון, על כמה חשוב הקשר עם האימא מהרגע הראשון, והמגע, הרי הוא יצא מרחם חמים, לאוויר קר, חשוף, לפחות שירגיש חום אנושי, ומי יודע אם האחות תשמע אותו כשהוא יבכה, וגם כשהן שומעות , את יודעת, הן לא ממש רצות להרים אותו".

לפני 24 שעות הייתי בחורה אסרטיבית. אף זקנה מוזרה לא הייתה מוציאה אותי ככה משיווי משקל.

אני יכולה לשמוע את אמא שלי אומרת לי – אבל למה לא העפת אותה קיבינימט, מי היא שתגיד לך מה לעשות? למה שתקת לה?

למה?

כי אני אחרי לידה, כי אני מרגישה שדרסה אותי משאית , ופתאום אני נורא לבד כאן, ומותשת, ולא בטוחה בעצמי.

ובאמת , מי זאת בכלל? וזה הדבר היחיד שהצלחתי למלמל, בעודי מנסה לא ליבב, כי אני לא אוהבת לבכות ליד אנשים, ובטח אם הם זרים.

"אני הפיה האחראית על ביקורת עצמית ורגשות אשם"

"מ..מה?"

לרגע נראה לי שיש רוך כלשהוא במבטה.

היא מניחה כף יד עם כתמי זקנה על כף ידי, והמגע שלה, להפתעתי נעים.

"לכל אמא, יש מלווים. ברגע הלידה את מקבלת פיה שתלווה אותך בנושא אשמה ושדון שינחה אותך בענייני חרדות. אני הפיה שלך וזה פה לצידי הוא השדון האישי שלך. אנחנו נלווה אותך תמיד"

"ואם אני לא רוצה שתלוו אותי? אני יכולה להסתדר לבד"

"זה לא ממש תלוי בך מותק"

"פיות , לא אמורות להיות טובות? "

היא מסתכלת עלי במבט נוקב ונעלב.

"מי אמר שאני לא טובה? , זה כמו להגיד שהקברן אשם שהאיש מת. אם תתנהגי כמו שצריך, לי לא תהיה עבודה ואני אוכל לצאת לחופש מדי פעם, אבל אם תמשיכי כמו שהתחלת…"

היא מצקצקת בלשונה בפרצוף מוטרד.

"מה כבר עשיתי? אני חייבת לנוח, הלידה היתה נורא מתישה, והוא בטח ישן"

"את בכלל חשבת על לידת בית.ותראי אותך עכשיו, זרים מטפלים בתינוק שלך, הוא שוכב באור פלורסנט קר, האחיות בטח מלעיטות אותו במטרנה רק כדי שישתוק,

ילדת אותו ומיד שלחת אותו לחוויה של חסך ובדידות"

"אני לא יכולה עכשיו לנהל איתך את השיחות האלה.

אני כל כך עייפה, אני רק רוצה לישון"

"מותק, מעכשיו את תמיד תהיי עייפה.

אבל האמת שגם אנחנו די מותשים מהדרך. אז בסדר נלך לישון."

הם מסתכלים עלי שניהם במבט מלא ציפיה ואין לי מושג מה הם רוצים ממני. לבסוף השדון אומר לי – "את יכולה לזוז קצת?"

אני זזה ימינה לקצה המיטה ושניהם מטפסים למיטה ומתכרבלים איתי.

לפחות אני לא לבד.

*************************************

בוקר. בוקר של יולדות – כלומר חמש וחצי,

שעה שעד לפני יומיים נחשבה אמצע הלילה.

אני צועדת לכיוון התינוקיה ,

שדון החרדות מחזיק לי את היד.

אני מ ב ו ה ל ת.

אין לי שום מושג מה אני אמורה לעשות עכשיו,

אין לי מושג אם אני אזהה את התינוק שלי,

אני לא יודעת איך מחתלים, איך מחזיקים, איך להניק,

מי לעזאזל חושב שאני מספיק אחראית כדי לדאוג לילד.

אני הולכת לאט, מנסה לדחות את רגע האמת,

וחוץ מזה ההליכה כואבת.

היד שלי מזיעה ודביקה בידו של השדון, אנחנו פוסעים יחד לאיטנו.

מזל טוב.

המסע שנקרא אימהות מתחיל עכשיו

****************************

תגובה לעצמי… הנה אני יושבת כש"כרסי בין שיני" (ביטוי שאף פעם לא ממש הבנתי???), אוטוטו לידה שניה, ואני קוראת מה כתבתי אחרי הלידה של איתמר. כמה שמעתי משפטים פולניים בסגנון: "מרגע שיש לך ילדים, אין רגע שקט " (למה אנשים אומרים דברים כאלו? נדבר על זה בפוסט הבא…) אין ספק שלידה שניה, זה מקום אחר. הקפיצה הגדולה למים כבר נעשתה. אני כבר יודעת לחתל ולרחוץ, אני כבר לא בהיסטריה מבכי של תינוק… אבל הפיה והשדון עדיין איתי… ואני מנסה ללמוד "לחולל איתם בהרמוניה במחול החיים", ואין ספק שאם יש תובנה אחרי שנתיים פלוס של אימהות, היא שהמים שקפצתי אליהם –הם לא בריכה רוגעת…הם חתיכת נהר, רב הזמן די סוער, לא צפוי, משתנה ללא הרף, ואני שוחה 🙂