פולניה ושדון בחופשה משפחתית

 

 

 

אתם נוסעים לחופש בפסח?

….כן…חופש…כלומר…חופשה…חופשה משפחתית…

**********************************

חייבת להתוודות , להתלונן ולהצהיר:

כשאני מרגישה את הדגדוג הפנימי של הצורך בחופש, מה שזה אומר זה שאני מפנטזת על חופש מכל חובה שהיא.

מה שזה אומר זה שאני רוצה לעשות מה שאני רוצה.

מתי שאני רוצה.

ורצוי שזה יכלול חוף ים, ערסל, אוכל טוב, ספר מרתק והרבה זמן של בהייה בחלל וחלומות בהקיץ.

***************************************

אני יודעת שלכל הורה (כמעט) יש את הנקודות הספציפיות שלו, שבהן הויתורים שההורות דורשת מכבידים במיוחד.

אצל חלק זו השינה.

אצל חלק זו היקיצה הטבעית בשבת בבוקר.

אצל חלק זה הקושי בלצאת בערב – כי צריך בייביסיטר, אצל חלק זה רגעי החסד של עיתון אחה"צ בלי הפרעות, ואצל אחרים זה הסיגריה.

אצלי זה החופש.

ביומיום, קל לי להתנהל ולוותר על הרבה רגעים של חופש ועצמאות שאינם עוד.

אבל כשאני כבר שוברת שיגרה, ויוצאת אל המרחבים,קשה לי להתפשר.

מצד אחד, אני נורא רוצה לקחת איתי את איתמר לשם.

אני רוצה שהוא יגלה וילמד ויאהב את המרחבים והטבע , כמוני.

אבל זה מרגיש לי שזה או הוא או אני.זה לא הולך ביחד.

********************************************

אז יצאנו לחופשה משפחתית.

נסענו למקום מקסים ברמת הגולן, עם חברים מקסימים, וטיילנו במסלולים יפים , הרמה ירוקה, הכינרת ברקע, האוכל משובח, והילדים כל כך נהנים, ואני כל כך נהנית לראות את איתמר פורח, צוחק, מטייל, טובל במים, קופץ על מזרונים, אוכל ארטיק ומתעקש להאכיל גם אותי.

אז מה הבעיה?

שארזתי איתי כמה דמויות משנה לא קרואות  –

• הקול הקטן המתוסכל
• שדון האשמה והביקורת
• הפולניה הלחוצה

 

אני יושבת לי ומשוחחת עם חברות, עין אחת פוזלת לכיוון איתמר, שקופץ לו באושר עם שאר הילדים על ערימת מזרונים,

 גם ככה חלוקת הקשב בין שיחת מבוגרים לבין שמרטפות פאסיבית, היא דבר מאתגר,

אבל אני כאמור, מתמודדת עם עוד כמה רעשי רקע שרק אני שומעת…

המציק מכולם הוא הקול הקטן, והוא מטרטר ללא הפסקה.

 הקול הקטן והמתוסכל מנקר לי ואומר – "מה איתי? מתי תורי? מה עם החופש שלי? "

הקול הקטן מחפש מישהו להאשים, ומתלונן – "למה אילן לא משגיח עליו יותר ומשחרר אותי? " (והוא אגב משגיח עליו המון, וזו בעיקר אני שלא משחררת את עצמי)

והקול הקטן משווה ומקנא ובטוח שהאחרים נהנים יותר, דואגים פחות, והילדים שלהם דורשים פחות תשומת לב.

לידו יושב שדון האשמה והביקורת שאומר לי בנימה צדקנית – "את חתיכת אמא מחורבנת!

 ממשיכה להיצמד לאיך היה פעם, במקום ליהנות ממה שיש לך עכשיו.

לא מסוגלת לבלות עם הילד שלך חופשה,

אם את לא במרכז העניינים, אז זה לא מספיק טוב. אגואיסטית. ואת יודעת מה? לא רק אגואיסטית , גם קנאית, קטנונית, מלחיצה ולא יודעת לשחרר."

 

"אני מלחיצה?"

 (זו הפולניה הלחוצה. בחיי שאני לא יודעת איך היא הגיעה לכאן. הייתי בטוחה שנעלתי אותה בארון לפני שנסענו).

הפולניה הלחוצה לוחשת לי באוזן ללא הרף  – "שימי לב, יש שם נקודת חשמל שאיתמר עלול להגיע אליה, את בטוחה שאילן משגיח עליו? את חושבת שזה בטוח שהוא לבד בחדר עם שאר הילדים ואת יושבת פה בחוץ? מה זו העוגה הזו? אין בה חתיכות אגוזים שעלולות לחנוק אותו? "

**************************************************

ביום השני אני מפרגנת לעצמי להישאר בגינה עם הערסל כשכולם הולכים לטייל,

(פריבילגיה של הריון מתקדם, פשוט חבל שבגללי יצטרכו לבחור מסלול נורא קל, "אז אתם כבר תלכו ותיהנו לכם, ואני והבטן נשב פה בצד, לבד ונחכה….")

אבל אני לא נינוחה.

והאמת ששוב, אני לא לגמרי לבד, כי כל שלושת החברים הדמיוניים שלי מצטופפים איתי על הערסל.

 

"מה עכשיו יש לך להגיד?" אני שואלת בעצבנות את הקול הקטן.

"הנה , סידרתי לך חצי יום חופש כמו שרצית. הנה הגיע תורך. למה אתה לא מרוצה?"

 

"כי הגינה קטנה והדשא לא מספיק מטופח. וחשבתי שיהיה נוף. ושכחת להביא לי ספר. "

השדון מייד מתערב ומוסיף – "פשוט נורא, כבר נותנים לך חופש, ואת עדיין מקטרת.

בכלל נראה לי שיהיה נחמד אם תתחילי לארגן את האוכל, מה יחשבו כולם כשהם יחזרו עייפים ויגלו שהפרינססה ישבה רגל על רגל ולא עשתה כלום ?"

 

הפולניה נראית מודאגת. היא חושבת שזו היתה טעות להישאר. הרי ככה אני לא יודעת מה קורה, איזה מסלול הם עושים ומה הסכנות האורבות. זה נראה לה חוסר אחריות שנשארתי.

"הללללוווו" , אני אומרת לה "אני בחודש שמיני, אני צריכה לנוח, ולא נטשתי את הילד , הוא עם אבא שלו, שהוא בחור אחראי ומנוסה בדיוק כמוני."

"אני לא יודעת " היא מצקצקת בלשונה. "באמת בחודש שמיני אולי היה פשוט חכם יותר להישאר בבית."

לא יאומן.

 

אני יושבת ומרגישה את תחושת ההחמצה משתלטת . יש לי חצי יום קסום רק לעצמי, ואני לא מצליחה ליהנות ממנו.

אני יודעת שזה מקרה קלאסי של סינדרום הציפיות המוגזמות – כמו בדיאטה, כשכבר אוכלים עוגה, היא חייבת להיות ממש, אבל ממש טעימה, אחרת זה ממש בזבוז.

אז כן, היתה לי תמונה ברורה בראש שלי, מתנדנדת על ערסל, עם נוף יפה מול העיניים וספר שישאב אותי, ככה שאני לא ארצה להניח אותו מהיד. ובנוסף, כוס של שתיה קרה ומתוקה – רצוי קולה – כי זה החשק ההריוני המוטרף שלי בחודש האחרון.

וכן.

זה לא הלך.

שכחתי ספר, לא היה נוף, לא היה מה לשתות חוץ ממים, ובחודש שמיני – זה לא נוח לשכב על ערסל, ויכולתי לשמוע את מחוגי השעון מתקתקים כמו באיזה סרט אימה –  אי-זה-ביז-בוז-אי-זה-ביז-בוז….

*********************************************

הגיגים והארות לסיום

1. חופשה משפחתית זה לא חופש.

אין לי מה להילחם בזה. חופשה משפחתית = בילוי כייפי עם המשפחה שלי. אם אני אפסיק לחפש בה בכוח את החופש שלי – כנראה שאני איהנה יותר.

2. חשוב לדאוג לעצמי לחופש משלי!!!

 

3. אם יש משהו שצריך לעבוד עליו, זה להיפטר מאשליית השליטה.

כשאני לא עם איתמר (הוא בגן/אצל סבתא/עם אילן), אני רגועה לחלוטין, הפולניה הלחוצה הולכת לישון ונחרותיה מנסרות את החלל…

אבל כשאני באותו חלל יחד עם איתמר, אני סומכת רק על עצמי.

ביום האחרון של החופשה, הפולניה נרדמה בשמירה, ופתאום הצלחתי לסמוך ולשחרר, הבנתי (בבטן הבנתי, כי הראש מזמן אומר לי את זה), שאם איתמר נמצא עם עוד ילדים בחדר ידידותי לילדים ויש שם עוד מבוגר או שניים , אז כנראה שאני יכולה להרשות לעצמי לשבת בחוץ עם 100% קשב לשיחת מבוגרים (טוב, 96% קשב).

זו היתה חוויה מדהימה, חבל שהיא הגיעה רק בסוף…

4. כמו הילדים שיורדים בוכים מרכבת הרים ומייד רוצים עוד פעם…

אחרי ששיחררתי את כל הקיטורים (יש קשר בין אדי קיטור לבין קיטורים?), אני יכולה להתפנות ולספר כמה כיף היה.

היה כיף לבלות עם עוד משפחות , היה ניקוי ראש, היו הרבה רגעי צחוק ונחת והכי כיף היה לראות את הילדים כל כך , כל כך נהנים.

עוד פעם!