דילוג לתוכן

הפלה

אפריל 10, 2010

התחושה היתה שאני נכנסת לבית מטבחיים.

חדר רפואי קר, יש בו רק גברים – המרדים, האח,  והרופא שלי.

כאילו, בחייאת חברה, לא חשבתם שאישה חצי ערומה בחלוק בי"ח ,

שיודעת שהיא עומדת להיות מורדמת בעוד שמישהו מחטט לה ברחם –

לא חשבתם שהיא תשמח לאיזו  דמות נשית לידה?

 מישהי שתגיד לה במבטה , ללא מילים – "אחותי, יהיה בסדר,

זה לא נעים אבל אני איתך פה, יש דברים שצריך לעבור ואת תעברי , כמו גדולה".

 

המיטה, היתה הדבר שהכי זעזע אותי.

זו לא היתה ממש מיטה.

 היא היתה מן דרגש קצר שבקצהו מתקני הרגליים האיומים של הגינקולוגים.

 כך שאי אפשר להגיד לעצמך –" אני אשכב לי כאן בנחת, ואעמיד פנים שאני פשוט נחה…"

  לא , לא, לא בנחת עסקינן, לא באת לשכב לנוח,

כאן צריכים להיות יעילים, ולכן יש כאן מתקן שחיטה פרקטי,

תשימי את הרגליים כאן, תניחי את הישבן כאן, לא בזבזנו עלייך סנטימטר מיותר.

בלידות – נספק לך מיטה נוחה ומשוכללת, אבל בשביל הפלה מספיקה שליש מיטה עם אזיקים לרגליים.

 

 

הרופא שלי, יבורך, נראה נבוך ולא נינוח

 כאילו הוא יודע שהכניסו אותי אל מאחורי הקלעים ואני רואה דברים שאני לא צריכה לראות.

 הוא ניסה לרכך את התפאורה,

  שם יד מרגיעה על הכתף, דיבר, ניסה להסיח את הדעת,

היה משהו מגוחך במעמד הדרמטי הזה כשאני בחלוק שפתוח מאחור, כובע אוילי על הראש,

הרופא שלי , שלרב אני פוגשת בו לבוש חולצה אלגנטית ועניבה, נראה גם הוא כאילו בא לעבוד בפיג'מה,

 לפי ארשת הפנים שלו אני יכולה להבין כמה מבוהלת אני נראית,

 ובתוך כל זה אני חשה אהדה כלפיו וכלפי חוסר הנוחות שלו,

 הוא כל כך רוצה שכבר ירדימו אותי והוא יוכל לעבוד בשקט ,

 הוא לא רצה להיות פסיכולוג וגם לא עובד סוציאלי, ולרב הוא מתעסק בדברים שמחים:

הריונות, לידות, מקסימום קצת עוגמת נפש של איזו מנופאוזית עם גלי חום

 אבל עוברים בלי דופק…נשים עם ארשת של שה מובל לטבח, אוף קשה לו עם זה.

**                             **                             ** 

אני שוכבת על הגב,

אני שמה את הרגליים במקום

אני משתדלת לא להילחץ ממסכת החמצן שעל פני

המחשב נתקע ולכן המרדים לא יכול להתחיל

אני עוצמת עיניים , בעיקר כי לא נעים לי לראות כמה לא נעים לרופא.

אחרי נצח,

מגיע הרף עין ואני ישנה.

**                             **                             **  

פחדתי.

פחדתי מההתעוררות.

פחדתי שאתעורר על אותו דרגש.

פחדתי מכאב.

 

אפשר לומר שהיתה הפתעה נעימה.

 באמת. אפשר אפילו לומר שזו היתה גולת הכותרת של הארוע –

 אני ממליצה בחום לכל מי שעוברת הפלה – להתעורר.

שכבתי על מיטה אמיתית, בחדר חם, מכוסה שמיכה,

אחות חייכנית – אחות, לא אח,  ראתה שפקחתי עיניים ובאה לשאול אם הכל בסדר, אם כואב לי.

לא כאב לי.

 

ההקלה מילאה אותי בשמחה וברעב.

אכלתי סנדוויץ, שתיתי כוס תה, ושמחתי. כמה שמחתי. שזה נגמר.

 

עבר שבוע.

אפשר לסכם ולומר שזה עבר בקלות לעומת מה שחששתי ממנו.

ועדיין, יש לי כל יום מאז התקפי בכי.

עדיין, לפחות פעם ביום אני רואה את עצמי נכנסת לחדר ההוא,

 ואני מוצפת ברחמים על הבחורה המבוהלת שהייתי באותו רגע.

 

עבר חודש.

באמת שאני בסדר.

ועדיין, בכל פעם שמישהי אומרת לי, שעברתי חוויה קשה אני מרגישה שהכל צף לי

 ואני מתפרקת, פשוט כי אני מרגישה כמה אני כמהה לאישור הזה.

"את בסדר , מותר לך להתפרק,

את לא צריכה להיות גיבורה, את לא מפונקת,

 את בסדר,

 מה, השומר בכניסה לעולם האימהות לא שם לך חותמת על היד שידעו שאת בסדר? "

**                             **                             **  

עברה בדיוק שנה.

אני שוב בהריון. כבר שבוע 20.

אני עדיין בוכה כשאני קוראת על הפלות.

 

 

One Comment leave one →
  1. מיכל permalink
    אפריל 11, 2010 7:26 am

    כמה מחריד, הלואי ויכולתי להיות שם ולהחזיק לך את היד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: