דילוג לתוכן

לבקש עזרה

אפריל 7, 2010

עוד לפני ההריון, כבר היה לי את השם והטלפון של הדולה שאני רוצה שתלווה אותי.

והנה, חודש שמיני, ועוד לא הצלחתי להביא את עצמי להרים את השפופרת.

זה רשום לי, בדף המטלות העמוס לעייפה שלי (אני מאוד אוהבת רשימות…),

 ומדי פעם אני נתקפת פאניקה, שיהיה מאוחר מדי והיא תגיד לי שהיא לא יכולה בתאריכים האלה

, ותזקוף גבה בעדינות על איך אני פונה אליה ברגע האחרון.

ואז, עדי – שבואו נגדיר אותה כ"תומכת הריון" שלי, נתנה לי עצה מצויינת –

בעצם שתיים –

 האחת – לא לנסות להבין כרגע מה הסיבה שתוקעת אותי ומונעת ממני להתקשר.

זה אמנם מעניין ביותר, וגם חשוב, אבל עוד חודש וחצי הלידה –

 יש זמן לחפור בנפש…ויש זמן להיות פרקטי.

תמיד אפשר לחזור לחפירות.

העצה השניה – היא לעקוף את הקושי שלי,

 ולבקש מאילן להתקשר במקומי לדולה ולקבוע לשנינו פגישה איתה.

נחשו מה?

אני מבקשת.

אילן כמובן מסכים בלי בעיה, אנחנו קובעים שהוא יתקשר למחרת…

ובאותו ערב, אני מתקשרת אליה בעצמי (?)

זה גורם לי לחשוב, על כמה קל יותר להרים משא כבד, כשאתה יודע שיש אופציה לעזרה.

רק האופציה – כבר מקלה כל כך.

זה גורם לי לחשוב שצריך לדעת ממי לבקש עזרה ומתי,

כי כנראה שבנקודה הזו, היה לי קל יותר לבקש עזרה ממישהו קרוב לי,

לפני שאני פונה בבקשת עזרה לאישה זרה לי.

זהו, בעצם.

כמה פשוט. כמה יעיל. כמה עוצמתי.

כמה אני צריכה ללמוד לבקש עזרה – לעיתים יותר קרובות.

2 תגובות leave one →
  1. אביטל permalink
    אפריל 8, 2010 10:49 am

    כל-כך מוכר לי 🙂
    וכל-כך נכון לשים את החפירות בצד לפעמים ופשוט לעשות! זה מוציא לבועה את כל האויר ונותן תחושה כל-כך טובה.
    מאד כיף לקרוא מותק. המשיכי.

  2. היועץ permalink
    אפריל 7, 2010 2:59 pm

    אהבתי. תובנה מעניינת. אני תוהה אם זה יותר עניין של נשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: