לבקש עזרה

עוד לפני ההריון, כבר היה לי את השם והטלפון של הדולה שאני רוצה שתלווה אותי.

והנה, חודש שמיני, ועוד לא הצלחתי להביא את עצמי להרים את השפופרת.

זה רשום לי, בדף המטלות העמוס לעייפה שלי (אני מאוד אוהבת רשימות…),

 ומדי פעם אני נתקפת פאניקה, שיהיה מאוחר מדי והיא תגיד לי שהיא לא יכולה בתאריכים האלה

, ותזקוף גבה בעדינות על איך אני פונה אליה ברגע האחרון.

ואז, עדי – שבואו נגדיר אותה כ"תומכת הריון" שלי, נתנה לי עצה מצויינת –

בעצם שתיים –

 האחת – לא לנסות להבין כרגע מה הסיבה שתוקעת אותי ומונעת ממני להתקשר.

זה אמנם מעניין ביותר, וגם חשוב, אבל עוד חודש וחצי הלידה –

 יש זמן לחפור בנפש…ויש זמן להיות פרקטי.

תמיד אפשר לחזור לחפירות.

העצה השניה – היא לעקוף את הקושי שלי,

 ולבקש מאילן להתקשר במקומי לדולה ולקבוע לשנינו פגישה איתה.

נחשו מה?

אני מבקשת.

אילן כמובן מסכים בלי בעיה, אנחנו קובעים שהוא יתקשר למחרת…

ובאותו ערב, אני מתקשרת אליה בעצמי (?)

זה גורם לי לחשוב, על כמה קל יותר להרים משא כבד, כשאתה יודע שיש אופציה לעזרה.

רק האופציה – כבר מקלה כל כך.

זה גורם לי לחשוב שצריך לדעת ממי לבקש עזרה ומתי,

כי כנראה שבנקודה הזו, היה לי קל יותר לבקש עזרה ממישהו קרוב לי,

לפני שאני פונה בבקשת עזרה לאישה זרה לי.

זהו, בעצם.

כמה פשוט. כמה יעיל. כמה עוצמתי.

כמה אני צריכה ללמוד לבקש עזרה – לעיתים יותר קרובות.