הרווקה שבפנים

זה כאילו יש בי שתי נשים.

אני אמא הכי גאה ומאושרת בעולם.

אני יושבת לי עם איתמר בפארק, יש לי כרס קטנה – כי אני לא עושה תרגילי בטן, וזה בסדר.

על החולצה שלי מרוחה נזלת, וזה בסדר,

על המכנסיים שלי יש שאריות בננה מעוכה, ואני מדגדגת את איתמר, והוא צוחק את הצחוק המתגלגל שלו, שזה ללא ספק הצליל הקסום ביותר שיש בעולם כולו.

לא רחוק ממני, יושבות שתי רווקות תל אביביות.

הרוח נושאת אלי קטעי שיחה : "הבחור ההוא, כן התקשר, לא התקשר, לאיזה פאב נלך, עליתי קילו"

המבטים שלהן חולפים על פני ולא רואים אותי. וזה בסדר.

אבל מה שמוזר, זה שהן לא רואות את איתמר – וזה כבר סוג של הפרעה.

אני לא מתכוונת להישמע מתנשאת. האמת שזה מפתיע אותי, כמה חלול ורחוק נשמע לי הדו שיח שלהן.

יכול להיות שפעם גם אני הייתי כזאת?

אני זוכרת את עצמי לפני חמש שנים, מביטה בסוג של רחמים על אימהות מרוחות בבננה, וחושבת לעצמי שנגמרו להן החיים.

איתמר מצביע על כל שיח שהוא רואה ואומר לי "עייץץץץץ", זו המילה החדשה שלו, גוש טהור של יופי ואושר , הילד הזה.  איך לא הבנתי אז, שלא רק שלאימהות לא נגמרים החיים, החיים שלי לפני חמש שנים, בקושי התחילו.

אבל מדי פעם, אח! מדי פעם הרווקה שבי מתעוררת ועולה אל פני השטח.

היא פשוט ישנה את שנת היופי שלה.

היא מתמתחת ומפהקת. הבטן שלה, אין צורך לציין , שטוחה.

היא בוחנת את בגדי המוכתמים במבט נימוסי אך נגעל, מחייכת בנימוס קר אל איתמר, מתיישבת ומוציאה סיגריה.

"לא ליד הילד" אני נוזפת בה בטון מאיים.

היא מתרחקת שני מטרים, מציתה את הסיגריה, 

"מה קורה?" היא שואלת,

"אנחנו הולכים למתקנים המתנפחים, רוצה לבוא?"

אממ…לא תודה, אני רוצה לקרוא קצת.""

יש לה תיק צד חמוד אופנתי, (לי אין תיק שלי. יש לי את התיק של איתמר….בין החיתולים, מגבונים, בננה, מוצץ אני דוחפת את הארנק ….וזהו.)

מהתיק החמוד היא שולפת ספר, אני מציצה ורואה בפנים גם סיגריות, בושם, ליפגלוס, דברים שלי כבר אין צורך בהם ובטח שלא זמן אליהם.

איתמר נוהם נהמות שאומרות "אמא, את עומדת מלא זמן, זה משעמם, בואי כבר…"

אני לא רוצה לבוא.

אני גם רוצה לשבת בשקט בפארק ולקרוא ספר. אני גם רוצה לעשן סיגריה ולדעת שאני מרעילה רק את עצמי.אני גם רוצה לשבת ולנהל שיחה שקטה רצופה עם אדם בוגר אחר בלי הפרעות.

אני רוצה לצאת בספונטניות בערב, ולא להישאר בבית כי אין בייביסיטר,אני רוצה לנסוע לחופשה של שבוע ולא להרגיש אשמה שאני גורמת לילד חרדת נטישה,

אני רוצה לישון מתי שבא לי , אני רוצה להוציא את הכסף של המשפחתון על עוזרת בית ובתי קפה,

אני רוצה את הבטן השטוחה שלי בחזרה וגם שיתחילו איתי בחורים מדי פעם, אפילו פעם בחודשיים יספק אותי.

אה כן, ואני רוצה לשמוע את הדיסקים שלי באוטו, ולא את "דודי שמחה" וציפי שביט.

פתאום אני מרגישה חנוקה, כלואה, מדחיקה, מרירה, ובחיי שאני שונאת אותה את הרווקה שבי, ויחד איתה את כל רווקות העולם, בעיקר התל אביביות שבהן ועוד יותר את אלו שנראות מאושרות.

אני רואה את עצמי דרך עיניהן , אני יודעת מה הן חושבות, כי אני חשבתי את זה לפניהן –

האישה הזו, הולכת לאיבוד, אין לה זמן לפתח את עצמה, אין לה פנאי לתחביבים, קריאה, הצגות, מערכות יחסים, צר עולמה כעולם נמלה, הכל מתחיל ומסתכם במה עשה היום הילד ומה הוא יעשה מחר.

במעט הזמן שנותר לה היא טרודה בפרנסה ומי יודע איך הזוגיות שלה נראית.

האם יש לה עדיין תשוקה, התרגשות, חוויות מסעירות, האם היא מגלה על עצמה דברים חדשים?

היא כבר לא היא. היא רק אמא .

ואז.

ואז כמובן מגיעים חברי הטובים – האשמה והמצפון.

איך אני חושבת כאלו דברים? איך אני לא מאושרת בכל רגע ורגע מהילד המדהים שלי? איזו מן אמא אני שאין לי כח ואני מעדיפה להיות לבד?

איזו מן אמא אני? איזו מן אישה אני? אילו תקליטים מתנגנים לי בראש ואומרים לי איך אני צריכה להיות?

 

אז ככה.

אני רוצה להיות מהאימהות הסבלניות והמסורות, שיכולות לבלות שעות עם הילדים שלהן באושר וששון, אני רוצה להיות אמא רגועה ונינוחה,

אני רוצה עדיין להיות סקסית ומושכת, להתלבש יפה, להספיק ללכת לקוסמטיקאית ולמספרה ולעשות ספורט,

כמובן לבשל ושהבית שלי יהיה נקי ומסודר וישדר תחושת חמימות, והכביסה שלי תהיה ריחנית ובלי כתמים,

בערבים אני אדליק נרות ואשים מוסיקה נעימה ומדי פעם אני אפתיע את בעלי בכותונת נועזת ואגרור אותו לסקס פרוע חושני וערני (וכמובן שהילד לא יתעורר לפחות עד שנגמור…)

אני ארוויח משכורת טובה ואתקדם בעבודה וגם אספיק להרחיב אופקים, ללכת לאיזה חוג, אולי הרצאות, אמשיך לקרוא ספרים,

אני אדאג שיהיו לנו חיי חברה פעילים, אשמור על קשר עם החברים מהצד שלי ומהצד שלו ואתחבר עם אימהות מהגן (למען כישוריו החברתיים של העולל), אני לא אזניח את החברות שלי מפעם (כמו כל הנשואות האלו , שברגע שיש להן בעל וילד שוכחות מי היו שם בשבילן), וברור שנקפיד לבקר את הסבתות לעיתים קרובות.

אח….אני רחוקה משם שנות אור.

אני מתגעגעת לאיתמר געגוע שהוא כמו כאב פיזי, אני מגיעה הביתה ואני מאושרת לראות אותו, לחבק אותו….ואחרי 10 דקות אני רק רוצה שיניח לי לנפשי ויתן לי לשתות קפה/לקרוא עיתון/לבדוק את מצב המניות שלי בבורסה,

יש לא מעט ימים שבהם אני מסתכלת תכופות על מחוגי השעון ומחכה לראות אותם מגיעים לשעת ההרדמה…

רב הזמן יש כלים בכיור, הבישול הנפוץ בבית הוא פסטה , ואלוהים יודע למה, אבל לכביסה שלי אין ריח!!! והכתמים שאיתמר מצליח לעשות!! אני רוצה לפגוש את האמא מהפרסומת שמצליחה להוריד את כל הטינופת כשהמדען החנון מחייך אליה בגאווה.  אני רוצה שהיא , החנון והילד המטונף שלה יבואו לכבס אצלי פעם אחת!

הכותונת הנועזת התחלפה בטרנינג אדום נועז , אני רובצת באפיסת כוחות על הספה, האיש ואני משדלים אחד את השני לקום ולהכין קפה , למי יש זמן וכוח וכסף לקוסמטיקאיות וחוגים, אני בעיקר רוצה לישון, רוצה לקום יקיצה טבעית (זה ביטוי ממש סקסי, צליל כזה של פנטזיה    י ק י צ ה    ט ב ע י ת    ), רוצה למצוא את עצמי בחופשה מפנקת על חוף ים , רוצה לישון…כבר אמרתי?

אבל…

עם הזמן, אני חשה שאני מתבגרת – באופן המבורך ביותר של המילה – אני נזכרת, שאם לא הייתי ילדה מושלמת, רווקה מושלמת,סטודנטית מושלמת, אין שום סיבה לשאוף להיות דווקא אמא מושלמת…

חוץ מזה – אם אני אהיה מושלמת, איך הילד שלי ילמד שזה בסדר להיות פשוט אנושי??

אני לומדת ומפנימה (לאט לאט לאט) שאני צריכה להכיר את עדי החדשה, ואת החיים שלה ולא להתעסק

בהשוואות  לאיך היה פעם,

אני צריכה – ומה שהכי חשוב – אני יכולה , לפרגן לעצמי בוקר שקט בחוף ים, אחה"צ בפארק עם חברה, זה בעיקר תלוי בי ובמילות המפתח "פרגון עצמי"

אני מבינה שכמו בכל שינוי, אני פשוט צריכה ללמוד ולהגיע לאיזון,

ובינינו – אולי הרווקה לא תאמין – אבל החיים שלי דבש 🙂

,