המחטב

"באיזה חודש היא? "

"לא, לא…היא אחרי , ממש ילדה לא מזמן, …."

אני רוצה לצאת ולהגיד לאמא שלי שארבעה חודשים זה כבר די מזמן, שלא תנסה לתרץ את הבטן שלי, ולהגיד למוכרת שכוס אמק, לא יזיק לה קצת טאקט. ולמה לעזאזל כל השאלות הכי חטטניות ומעליבות באות דווקא מנשים,

מה, אתן לא ילדתן? ולא לקח לכן כל כך הרבה זמן לחזור לעצמכן?

הבכי מטפס בגרון.

אני תקועה בחדר הלבשה, עם שלוש מראות (כדי שלא תוכלי להדחיק איך את נראית מכל זווית שהיא) ועם הגוף הזה, שהוא לא שלי, ומי יודע אם יחזור להיות הגוף שלי אי פעם.

וזה אמור להיות יום כיף.

האח הקטן סוף סוף מתחתן, ונשות המשפחה הולכות למסע קניות מטורף, לקנות בגדים לחתונה. בילוי של אמא ואחיות, כמו סרט אמריקאי טוב, צחקוקים והתרגשות ובגדים ונעליים.

איתן בא במיוחד מוקדם מהעבודה כדי להיות עם רפאל ולשחרר אותי, שאני אוכל ללכת ליהנות כמו פעם ולנקות את הראש.

עכשיו כבר שעה וחצי אני עסוקה בלהעמיד פנים של נהנית, כשהדמות שלי זועקת לי מכל מראה ומראה, וכן, אני יודעת שמגיע לי, כי זללתי בהריון כאילו אני אוכלת בשביל נבחרת כדורגל שלמה, וכולם אומרים לי שזה זמני, אבל אני מכירה כל כך הרבה שנשארו דשנות ורופסות, ותמיד הסתכלתי עליהן, אם להודות על האמת בעין ביקורתית והיה לי ברור שלי זה לא יקרה, אני אוכל בריא ומאוזן ואעשה ספורט לפני ההריון ותוך כדי ואחרי, אני אהיה אישה סקסית ומטופחת גם בגיל 50, אחרי הכל גדלתי על סיפורים וצקצוקי לשון בסגנון – "שמעת שהבעל של דפנה עזב את הבית?"

-"נו טוב, היא כל כך מוזנחת, והיא שמנה בלי הכר אחרי הלידה של הקטנצ'יק.."

אמא שלי דוחפת את הראש מבעד לוילון –"נו?", פתאום אני כמו ילדה בגיל ההתבגרות, לא רוצה שיראו לה, אפילו ליד איתן אני לא מתפשטת בחופשיות הרגילה שלי.

אני, שלקח לי כמה שנים טובות ללמד את עצמי, שאישה צריכה ויכולה להיות עגולה ונשית, שסוף סוף הצלחתי לאהוב את הגוף שלי כמו שהוא , שגיליתי את חדוות השחרור שבעירום ופקדתי כל חוף נודיסטים שהזדמן בדרכי. אני עסוקה בלכסות.

* * *

"אני אומרת לך שעם תחתון מחטב זה יראה הרבה יותר טוב. כולן הולכות ככה היום" (המוכרת)

"אני כל הזמן אומרת לה את זה , היא חושבת שרק סבתות לובשות כאלו דברים, אני בטוחה שרב הדוגמניות לובשות מחטבים" (אמא)

"זה לא עושה לי קצת תחת?" (אחותי – מודדת חצאית מידה 36)

* * *

נשברתי.

אני במשביר לצרכן מודדת תחתוני כלא – או תחתון מחטב, אם תרצו.

הסבר קצר – מדובר בתחתון מבד עבה ולא גמיש שאמור לכלוא ולצמק שומנים לא רצויים.

תופעות לוואי אפשריות – קוצר נשימה והאטת זרימת הדם.

סכנות אפשריות – יתכן שאחרי שתלבשי אותם, לא תצליחי לצאת מהם לעולם או לפחות לא תצליחי להוריד אותם מספיק מהר כשאת ממש צריכה פיפי.

הכי מעצבן – שגם את המוצר הזה, שמיועד לנשים מלאות, מפרסמים ע"י דוגמנית דקיקה ומאושרת שבכלל לא צריכה את הדבר הזה.

אפילו במצבי הנפשי הרעוע (ואולי בגללו?), אני נאלצת להתאפק לא לצחוק מסצנת הריקוד הקטן והלא אסתטי שאני מבצעת על מנת להצליח לדחוק את עצמי לתוך הדבר הזה. זה נראה כאילו בלעתי דבורה. אבל בסוף זה עולה, ואבוי. זה באמת נראה יותר טוב.

אני מרגישה שאני משליכה את כל ערכי הפמיניסטיים.

נוחות לפני הכל!

לא לנעלי עקב!

לא למחוכים עוצרי נשימה!

תאהבי את עצמך כמו שאת!

חארטה – כנראה שכשאת נהיית פרה, את חייבת להצטרף אל העדר.

אמא שילמה.

* * *

"מה פתאום הביתה, מה, לא נשב קודם לקפה? "

נשב לקפה.

אין כמו מוס שוקולד לנחם את הנפש.

אין כמו אמא פולניה להרוס כל נחמה.

"אמרתי לך שהמחטב יסדר את העניינים "

"אמא , רדי מזה "

" מה , בסופו של דבר מצאת שמלה נחמדה מאוד"

"נחמדה מאוד זה כמעט כמו להגיד על מישהי מכוערת שיש לה אופי טוב"

"אין שום צורך להיות תוקפנית"

"אני לא תוקפנית, פשוט בואי נרד מהנושא"

"את לא האישה היחידה שעברה לידה, זה לוקח זמן, וזה לא חוכמה לאכול מוס שוקולד ואז לרחם על עצמך ולהעכיר לכולם את האווירה"

1,2,3,4,5,6,7,8,9,10

זה לא עזר, אני עדיין רוצה לחנוק אותה.

"את לחצת שנשב לקפה, מה רצית? שאני אכרסם גזר ואסתכל עליכן אוכלות עוגה?"

"פיתויים יהיו לך בכל מקום, אפשר להסתפק בקפה"

אח, אימהות. דור מופלא שלימד אותנו להיות עצמאיות, קרייריסטיות, לדרוש שוויון, לא לזייף אורגזמות, ובאותה נשימה לספור קלוריות, לא להפגין חולשה, לספר לכולם שהכל מושלם, להכניס את הבטן ותמיד ללכת עם שפתון בתיק.

* * *

"נו? המבצע הוכתר בהצלחה? יש בגדים לחתונה?"

"כן."

"תראי לי."

"לא."

"לא היה כיף?"

"היה חרא."

"מווותק."

איתן עוטף אותי בחיבוק גדול.

(לא לבכות לא לבכות , לחכות למקלחת, לא לבאס אותו)

"מותק, את יודעת שאת הכי יפה וסקסית בעיני."

ואני לא מאמינה לו.

כמה נורא.

אני בטוחה שהוא מדקלם את מה שצריך לדקלם – כי אישה אחרי לידה צריכה תמיכה, ודימוי הגוף שלה נפגע ויש לי בעל רגיש וקשוב ומודרני, ואני אמורה להיות אסירת תודה.

אבל כל מה שבא לי זה לצרוח עליו – "אתה לא מבין? אתה לא מבין שהגוף שלי השתנה לבלי הכר, נמתח ונקרע והתעוות, וזה יקרה עוד כמה פעמים, וכולם מצפים שאני אצליח להחזיר אותו למצב הקודם, ואם יש לך הרבה סימני מתיחה (שזה בטח אשמתך , כי לא מרחת מספיק קרמים), אז אל תלכי עם ביקיני – כי אנחנו לא רוצים לראות! ואם יש לך טחורים – אז תאכלי בשקט עוגיות סובין ואל תקטרי – כי אנחנו לא רוצים לשמוע!

ואם השדיים שלך נהיו מדולדלים – אז תלכי עם פוש – אפ ומי יודע – אם תרויחי מספיק טוב – אולי תעשי יום אחד ניתוח, וכמובן דיאטה וספורט ואיפור וצביעת שיער, וכשאת נוהגת אל תבזבזי זמן ותעשי כיווצים בנרתיק – כדי שלא תהיה לך צניחת שלפוחית ובריחת שתן , ויש עכשיו רול קפאין לעיניים כדי שלא יראו כמה את עייפה – כי בימינו, גם עייפה זה לא סקסי, ואם בכל זאת הבטן לא חזרה להיות שטוחה, אז שימי תחתון מחטב. ואם כשאת עושה סקס רגיש לך בגלל התפרים, אז תחפשי תנוחות חדשות. ויום אחד הבעל שלך יבגוד בך עם איזו צעירונת מתוחה, וזה לא יעניין אותו שאת נראית כמו שאת נראית כי הבאת לעולם ילדים, שהם דרך אגב שלו."

אבל את כל הנאום הזה אני צורחת בלב, כי זה לא מגיע לו.

אני מצליחה לחייך ולנשק ואז נמלטת למקלחת לבכות שם את הגוש שמלווה אותי כל היום.

ושם בין הדמעות, אני מנסה להבין אם אני קוטרית בכיינית ששוקעת ברחמים עצמיים, או שאני נורמלית,.

אח, כמה כולם רוצים להיות נורמליים.

במפגשים עם חברות, פה ושם אני שומעת סיפורים דומים, אבל בשקט, בקושי, אולי כי כשאומרים דברים בקול זה הופך אותם לאמיתיים, אולי כי כולן חושבות שזה רק אצלן ככה, אולי כי אנחנו מרגישות אשמות שאנחנו מתעסקות בטפל במקום להיות באופוריה מהילד המדהים שיש לנו.

פעם , העברתי סדנה לנשים בנושא דימוי גוף. עשיתי להן תרגיל בדמיון מודרך, ביקשתי שישוחחו עם הגוף שלהן, שיגידו לו כל מה שמפריע, מה הן רוצות ממנו, ואז , שיתנו לגוף לענות.

עכשיו מתחת לזרם המים ניסיתי להקשיב לגוף שלי,

והוא נזף בי ברוך, בכאב, אמר לי כמה הוא עובד קשה, איזה פרוייקט אדיר הוא עשה, יצר חיים ועכשיו , כמה הוא עובד בקדחתנות כדי לחזק את הרקמות, לעזור לחתכים להחלים, למלא מצברים.

כמה מהר הוא מתקדם, כבר אין כמעט כאבים, והרבה פחות עייפות, וכל זה כשהוא מקבל פחות שעות שינה וגם עסוק בלייצר חלב.

ואני , במקום להיות גאה בו, במכונה המופלאה הזו. אני מתביישת, מנסה להסתיר אותו.

הוא מזכיר לי מה שאני יודעת – כמה אני יפה כשאני אוהבת את עצמי.

אני יוצאת מהמקלחת ומודדת את השמלה החדשה , להראות לאיתן.

אני מודדת גם את התחתון המחטב ושנינו צוחקים.

אנחנו עומדים מחובקים ומסתכלים על רפאל ישן.