Skip to content

זה הסוף

אוגוסט 27, 2014

אין מה להגיד. להיות חולה בסוף אוגוסט זה קצת פתטי ואפילו לא אחראי.

אולי זה הסטרס המצטבר של המלחמה?, אולי זו התשישות של החופש הגדול?

אולי זו ההתרגשות לקראת כיתה א' של הבכור וגן מועצה של הקטנה? (יא אללה איך נהיו לי כאלה ילדים גדולים?)

אולי זה פשוט כי הפולניה קיטרה שתמיד כשהיא חולה, זו מן "מחלת בערך" –

מה שאומר שהיא ממשיכה לתפקד, ולא נחה, ואז המחלה – במקרה הזה שיעולים

שחפתיים – נגררת שבועיים, ואף אחד לא מרחם עליה חוץ מעצמה,

והילדים כבר אפילו מתחילים לצחוק על השיעול הטורדני שלה….

אז כנראה בגלל הקיטורים האלה ,

היקום החליט להראות לה מה זה ודפק לה וירוס קטלני של בחילות עם כאבי ראש

וחולשה שלא מאפשרים לעשות שום דבר חוץ מלשכב במיטה

ולהיאנח אנחות קורעות לב.

אני אחזור לדבר על עצמי בגוף ראשון,

אילן כמובן נשף בבוז לגבי התיאוריה שלי, כי מבחינתו כל הדיבורים שלי על מה אני משדרת ליקום ומה הוא משדר לי חזרה הם לא הגיוניים בעליל.

זה אחרי שהוא נאלץ ללכת עם הילדים במקומי לפעילות במרכז "מהותי"– פעילות עמוסה במסרים רוחניים ומעצימים לילדים – הוא טען שהיה טיפשי ומשעמם, הילדים אגב מאוד נהנו.

שפחתכם הנאמנה (תכלס לא כל כך נאמנה כי לא כתבתי כבר שנה…) שכבה במיטת חוליה וריחמה על עצמה קשות, וכיוון שיש גבול לכמה אני מסוגלת לישון – מה שמצער לכשעצמו– הרי שחלק מהזמן בהיתי בחלל והגיגים שונים התגנבו למוחי,

וכיוון שהיום אני עדיין מרגישה זוועות ,

אבל כבר מסוגלת לשבת על הספה ולכתוב – אני אחלוק אותם אתכם:

  • כל החברות ששמעו שיש לי וירוס בטן עודדו אותי במשפט – "נו לפחות בטח תרדי 2 קילו…" מה זה אומר עלינו הנשים? ומה זה אומר עלי? כולם חושבים שאני צריכה לרזות ,הא? חיוך עוקצני
  • האיחולים הללו גרמו לי לזחול בשארית כוחותיי אל המשקל ולראות שלא ירדתי אפילו גרם!!
  • כששוכבים במיטה ורק מקשיבים למתרחש בבית , בלי לקחת חלק פעיל, מגלים שיש לי ילדים מהממים וחמודים ואני לא מבינה למה לפעמים אין לי סבלנות אליהם
  • כשאי אפשר לחבק את הילדים – כי לא רוצים להדביק אותם – זה נורא מבאס.

     כאילו לילדים אנחנו מספרים שהנשיקה זו התרופה הכי טובה, אבל כשאמא חולה ,

     אז היא צריכה להיות אחראית ולהסתפק בזה שמנפנפים לה מהדלת.

  • "אם אישה חולה נאנחת ואף אחד לא שומע, האם היא באמת סובלת?" –

      התשובה היא  – ברור שכן, אמנם אילן ממש התפלא לשמוע שאני נאנחת גם    

      כשאין אף אחד בבית (הכוונה לאנחות סטייל "אוי וייז מיר, זה הסוף", כן? שלא יהיו  

      לכם רעיונות מגונים), אבל להיאנח בקול רם – באמת עוזר כשמרגישים רע, תאמינו

      לי, למדתי את זה ממסורת של נשים פולניות מרשימות.

  • להניח כוס שתיה קרה על פתק ורוד על שידת עץ – זה לא חכם, זה מוריד צבע ורוד על העץ, ואם מישהו יודע איך לעזאזל להוריד את זה שיגיד לי חיוך עצוב

ותודה לבעלי המהמם שמטפל בילדים, ממלא לי כוסות קרח ומחבק אותי על אף הסכנות האורבות.

שתהיו בריאים. וגם אני.

 

יונה פצועה

אוקטובר 21, 2013

בדרך לסופרמרקט מצאנו, ירדן ואני , יונה פצועה בצד הכביש.

ממש כמו בסיפור ילדים, עמדנו והתלבטנו מה לעשות איתה,

ואז הגיעה משאית שהתחילה לחנות בצד הכביש – נפנפנו לנהג,

ובאורח פלא הוא ראה את היונה ועוד יותר באורח פלא

הוא חנה מעליה בזהירות ככה שהגלגלים לא פגעו בה.

הלכנו לווטרינר לשאול אם הוא יוכל לעזור,

ואז הלכנו לחנות צעצועים לבקש ארגז,

חזרנו אל היונה שהתחפרה עמוק מתחת למשאית,

ואבא אחד עם שתי ילדות עצר לעזור לנו ,

זחל מתחת למשאית והוציא את היונה אל הקופסה שהבאנו.

הלכנו מהר מהר לווטרינר, ירדן נכנסה אליו בריצה ,

מצחקקת בהתרגשות ומספרת לו שהבאנו את היונה הפצועה,

הווטרינר פתח את הקופסא, והיונה….שכבה שם מתה.

כנראה שמצאנו אותה ממש גוססת.

"Too late"? שאלתי אותו באנגלית והוא הנהן.

ואז עמדנו שם לרגע – אמא חסרת אונים שתוהה

מה להגיד לילדה המאושרת שלה שהתאמצה והתרגשה להציל ציפור,

ואיש מקסים שהוא גם ווטרינר.

ואחרי הרגע הזה, הווטרינר חייך לירדן ואמר –

"יופי שהבאתם אותה, אני אטפל בה וכשהיא תבריא אני אשחרר אותה, טוב?"

 

שנה טובה

ספטמבר 1, 2013

גם אתם מנצלים את ראש השנה לספירת מלאי ?

אני חושבת על השנה שחלפה…

היו לנו כמה אירועים קשים…תאונת דרכים…"עמוד ענן" עם טילים , אזעקות וצו 8…

היו לנו כמה חוויות מדהימות כמו שבוע משפחתי קסום במדבר,

אני מסיימת שנה ראשונה של לימודים

(מה שמסביר את הירידה הדרסטית בקצב הכתיבה – אם מישהו תהה)

בין כל אלו היו לנו הרבה רגעים יומיומיים,

הרבה אהבה וכיף וצחוק ושמחה,

וגם הרבה עצבנות ותשישות וחוסר סבלנות ועצב.

ומסביב להכל, כמו סיפור מסגרת, המוות – והחיים.

התחלנו את השנה באבל ואובדן – על סבא ישראל (אבא של בעלי)

וסיימנו אותה בשמחה על הולדת מאור (אחיין חדש – נכד לאותו סבא ישראל),

וסיפור המסגרת הזה מחדד לי דברים שאני כבר יודעת –

שמה שחשוב באמת אלו האנשים שבחיים שלנו,

שהכוס שלי (טפו טפו) מלאה ויש לי הרבה על מה להודות.

אז תודה גם לכם – הקוראים השקטים והקוראים המגיבים,

מצרפת את הגלויה המקסימה שעיצבה טל סיון ציפורין

מבחינתי היא קלעה בול     סמיילי

שנה טובה !!!

 

shana tova-2013

 

ספרי ילדים–לגן חדש ולכיתה א'

אוגוסט 23, 2013

1146670_379308008862117_124522859_n

*

אז מה שלומכם? האם אתם מאושרים שהחופש הגדול אוטוטו נגמר?

האם תשגרו את הילדים בבעיטת וולה אל פתח הגן?

או שבדיוק חזרתם מאסיפת הורים ואתם בהיסטריה?

האם אתם מדמיינים תרחישי זוועה של קליטה בגן, דמעות,

נזלת, חרדת נטישה, חיסכון לטיפול פסיכולוגי ?

אני חזרתי מאסיפת הורים שכזו ממש עכשיו,

איתמר ממשיך השנה באותו גן, ירדן עוברת גן – אבל חלק גדול מהילדים עוברים איתה,

השנה אפשר לומר (טפו, חמסה, ברר) שאני די רגועה,

ישבתי לי על כיסא גן קטנטן (שגרם לי להרגיש די שמנה), ראיתי את ההורים הלחוצים שילדיהם נכנסים לראשונה לגן מועצה,

נזכרתי בעצמי במצב הזה לפני שנה – ובחיי שכמעט בכיתי…

(אתם יכולים לקרוא על זה בפירוט כאן, וגם כאן),

בכל אופן – בשנה הבאה איתמר יעלה לכיתה א' וירדן תיכנס לגן מועצה ,

כך שאני צופה היסטריה כללית ולכן השנה בהחלט מגיע לי התחלה רגועה ויציבה!!

מה שמאפשר לי זמן לכתוב ולהמליץ על ספרים להכנה למעבר גן ולכיתה א'.

עד לפני שנה – כשרציתי להיעזר בספרים כדי להתמודד עם נושא מסויים –

הייתי פשוט מחפשת ספרים על הנושא…

מי ששינתה לי את ההסתכלות היא ליאור גרנות – ביבליותרפיסטית – שכשביקשתי ממנה להתארח בבלוג עם המלצה על ספר – בחרה להמליץ על ספר שהמילה גן בכלל לא מופיעה בו…

אחרי ההלם (שלא לומר אכזבה קלה) הראשוני שאחז בי, נפל לי האסימון, שמה שחשוב זה להבין מה הנושא האמיתי שבו רוצים לעסוק – כלומר – כשאתם מחפשים ספר על גן חדש – אתם רוצים ספר שיסביר לילד מה קורה בגן? או ספר שעוסק בפרידות? או אולי ספר שעוסק ברכישת חברים חדשים?

דילמה נוספת שתמיד יש לי היא האם לבחור בספר שמתאר קושי – עוד לפני שהילד חווה קושי , מצד אחד – אולי זה יכין אותו לסיטואציה וייתן לו לגיטימציה, ומצד שני אולי זה יכניס פחדים מיותרים….

ועוד הערה קטנה – אפרופו ענייני המגדר שלי – אני יודעת על כל כך הרבה אבות שעושים את תהליך הקליטה עם הילדים, איך עדיין כל הספרים עוסקים בילד ובאמא??

אז עד כאן חפירות ותהיות, קדימה להמלצות:

מעבר לגן חדש –

לאמה לימה רוצה את אמא / אנה דיודני

תקציר – לאמה לימה הולך לראשונה לגן, הספר מתאר מאוד יפה, פשוט ומחורז את כל התהליך – מהתארגנות הבוקר שבבית, דרך הפרידה בגן, תחושת הבדידות, ההתגברות על הקושי ועד לסוף היום כשאמא חוזרת.

"הגננת אז הסכימה – זה טבעי לרצות את אמא,

אבל זכור – אמא עוד מעט תחזור…"

ציורים מקסימים, חרוזים , הכנה נעימה לגן, אהבתי מאוד!

*

956039לאמה 2

*

גן הבוכים / אסנת ישפה

זה בפירוש ספר שמיועד לדעתי לילדים שיש להם קושי בפרידה, לא הייתי בוחרת בו כספר הכנה לפני תחילת הגן – אלא אם כן מדובר בילד עם היסטוריה של קושי בפרידות.

תקציר – לגיא קשה להיפרד בגן, לא יום ולא יומיים, וגם כשכולם מסביבו כבר נפרדים בשמחה הוא עדיין ממרר בבכי.

אמא שלו מספרת לו שמחר ילך לגן של בוכים – גן שבו כולם – הגננות, הילדים , הצעצועים – כולם חייבים לצרוח ולמרר בבכי כל היום…גיא כמובן מבין די מהר את ההומור ומשתף פעולה, הצחוק מצליח לגרום לו להיפרד ללא בכי ולקבל את אמא בצהריים בשמחה.

חמוד מאוד! למתקשים בפרידות – מומלץ.

*

20-52423

*

כיתה א'

ספרו לי על כיתה א' / הדס כוכבי

אביב  מבקש מאנשים שונים שיספרו לו על כיתה א' ,

כל אחד מתאר לו את כיתה א' מנקודת המבט שלו וכך עולים דברים נחמדים

וגם כמה משעממים או מפחידים, יתרונות וחסרונות…

הספר מאפשר ביטוי לרגשות , חששות,ונותן לילד לגיטימציה לשאול ולברר. אהבתי.

*

5790

קופסת המחשבות הצבעוניות / שלי זאנטקרן

האמת שזה ספר שמגיע לו בכיף פוסט נפרד.

גם זה  – כמו גן הבוכים – מתאים לילדים שחווים קושי בפרידה /פחדים באופן כללי.

תקציר – ליעל קשה להיפרד.

היא חוששת שאמא תשכח לבוא לקחת אותה מבית הספר והיא תישאר לבד.

אמא מלמדת את יעל שיטות להתמודדות עם הפחד והלחץ.

הספר למעשה מסביר לילדים – בגובה העיניים ובצורה פשוטה – טכניקות של הרגעה וחשיבה חיובית ועושה חיבור מקסים בין מצב רגשי לתחושות פיזיות.

מניסיוני – על אף שהייתי מאוד סקפטית, וניסיתי רק ברגע של ייאוש – ילדים מגיבים מדהים לטכניקות שונות של נשימה עם ספירה איטית, דימיון מודרך וכד'.

 אהבתי מאוד!! מומלץ.

*

product2018

קופסת-המחשבות-הצבעוניות-3

זהו. אלו המומלצים שלי – אשמח לשמוע המלצות נוספות.

מוזמנים להציץ בפנקסי ההסתגלות שלי ושל אחותי.

שתהיה התחלה מעולה או לפחות נעימה או לפחות לא מזעזעת

וכמו שכתבה לי חברה טובה בשנה שעברה –

יקירתי, אם ילד היה מדלג בשמחה לסביבה לא מוכרת

זה היה אמור להרים גבות בדאגה.

אבל בלב… כואב.

התחלות זה חרא. מזל שאחר כך באים אמצעים.

סמיילי

 

אוגוסט–כמעט ללא מילים…

אוגוסט 20, 2013

אוגוסט….אטרף החופש הגדול כמעט מאחורינו,

זה אומר שנשאר להתמודד עכשיו רק עם:

ארגונים לשנה החדשה בגן ובבית ספר….

חרדות ודאגות לגבי השנה החדשה בגן ובבית ספר….

לחץ / דיכאון של הילדים בגלל השנה החדשה בגן ובבית הספר…

מתנות / אירוח/ בגדים/שנות טובות – לראש השנה…

ארגון , תכנון והפקה של חופשת החגים.

דיאטה – או שלא, מה הטעם? הרי תיכף יש חגים…

זה הזמן לקצת השראה, הזדהות וחיוך,

בואו ניתן לתמונות לדבר    סמיילי

אתן אולי מרגישות ככה:

(היא מגרדת בראש בגלל כינים? או שזה רק הייאוש? בכל מקרה זה

מזכיר לי לבדוק את הראש של ירדן,

חשוב לעשות רושם טוב בגן בתחילת שנה…)

 

אבל בפנים – אתן כאלה:

 

(ולחשוב שהיא נאלצה לרוץ לקפוץ ולהילחם ברעים

עם התלבושת המגוחכת הזו…)

vintage_mom_posters-r7b0bce759471493c9eb83e0e45e02e3d_ww7_8byvr_512

http://img2.etsystatic.com/000/0/5642056/il_fullxfull.301384805.jpg

 

והאהוב עלי ביותר:

 

http://www.dorothysvineyard.info/

 

תחזיקו מעמד!!!!!

גם הגברים שביניכם – אני יודעת שגם אתם תיכף מתמוטטים…

מה יגידו (על פולניה, פמיניזם וקמטים)

יולי 15, 2013

אניקמה

ש לי עניין עם נושא המגדר…

אולי בגלל שאני לא אוהבת הרבה דברים שאישה טיפוסית אמורה לאהוב…

אולי בגלל שגדלתי אצל אמא פמיניסטית,

אולי פשוט כי אני אישה…

כך או כך זה מעניין אותי, זה מטריד אותי, זה מקפיץ אותי,

ואוי ואבוי למי שינסה לשלוח אותי למטבח.

כמו הרבה דברים אחרים, כשמגיעים הילדים הם מאמתים ומעמתים אותך עם כל האמונות והדעות , פתאום את מגלה שגם אם במוצהר את מחזיקה בדעות מסוימות , הרי שעמוק בפנים עוד יש הרבה אמיתות שונות שקועקעו היטב במוח ובנפש.

זה יכול להיות קשור לאוכל בריא , לדעה פוליטית , להתייחסות שלך לתחרות או לפרפקציוניזם, לדעות קדומות כלפי מגזרים וגם למגדר.

ככה למשל תפסתי את עצמי נוסעת באוטו עם איתמר וירדן ואומרת – "איתמר תראה טרקטור", (כאילו , דה, את ירדן טרקטור לא אמור לעניין?),

ככה עמדתי מהוססת כשאיתמר ביקש למרוח לק ורוד כמו ירדן, כן,כן,אני מודה שניסיתי לשכנע אותו לוותר ואפילו אמרתי לו שהילדים בגן יצחקו עליו, וכשהוא אמר – "לא איכפת לי", נתתי לעצמי בעיטה וירטואלית ואמרתי – "יאללה, הילד רוצה לק ורוד, מודע להשלכות ולא מתרגש, שחררי".

אני מאוד משתדלת לאפשר לשניהם חופש מגדרי

ולא לנתב אותם באוטומט ל"גברי" ול"נשי",

להפתעתי, נולדה לי בת שמסכימה ללבוש רק שמלות, מעדיפה צבע ורוד, ומתעקשת להדס בבית בנעלי עקב צעצוע מנצנצות ולטעון שזה נוח לה!!!!

אין מה להגיד – כנראה שמגיע לי.

בכל אופן כאמור, אני משתדלת, ואני גם חושבת שאנחנו מראים להם בבית דוגמא מאוזנת – שנינו מטפלים בילדים, עובדים, נוהגים, מבשלים, לא מנקים …נכון שאבא אמון על הרג ג'וקים וכדורגל, ואמא מחליטה מה לובשים אבל זה בכלל קשור לדברים אחרים כמו קואורדינציה וטעם טוב (אה , אתם אומרים שלגברים יש יותר קואורדינציה?…)

*******

אז איפה הבעיה? הבעיה היא שיש לי בפנים פולניה לא כל כך קטנה, ופולניה ומגדר, זה לא תמיד הולך ביחד,

וכך בשבוע שעבר בעלי שיחיה הזמין חברים לעל האש, ולאחר אימון של שנים זכר להוריד את הכביסה מהחבל כדי שלא תקבל ריח מעושן.

את הכביסה הוא זרק כערימה על הספה (מודה, גם אני עושה את זה לפעמים),

למחרת בעודי מקפלת את הכביסה המקומטת כהוגן – תוך שימוש בשיטת "הגיהוץ האנרגטי" – שזה אומר ללטף את הבגד תוך כדי קיפול, אמרתי לו שהכל נורא התקמט וחבל…

"זה לא מפריע לי, מבחינתי החולצות הן בסדר ככה", אמר בעלי הזורם

"סבבה", אמרה הפולניה שבי, "פשוט כשאתה לובש את החולצות המקומטות, שים מדבקה – זו לא אשמת אשתי שהבגדים מקומטים".

(מה , אתן לא גדלתן על המשפט הזה שאם גבר מוזנח זה אשמת אשתו?)

"תראי אותך", אמר אילן, "עם כל המגדריות שלך, פתאום את אומרת שזו אחריות האישה לבגדים של בעלה?"

"תראה", אמרה הפולניה שבי בכובד ראש, "לי לא באמת אכפת שתלבש חולצה מקומטת –זה שאומרים שלנשים אכפת מבגדים – זה קשקוש מגדרי, אבל כן אכפת לי מה אנשים חושבים עלי, ורב האנשים יחשבו שאם בעלי נראה כמו זבל, זו אשמתי".

"אני נראה כמו זבל?????"

"לאאאאאאא. אני מדברת באופן היפותטי". זעקתי ומיד רצתי לחיבוק מתחנף.חיוך עם לשון בחוץ

"לכי, לכי, תבקשי חיבוק מהבעל ההיפותטי שלך, הוא יושב בחדר השני, שהוא יחבק אותך"

"אבל מותק, זה לא מה שאמרתי."

וכך הוא נתן לי להתרפס 5 דקות תמימות עד שהואיל ברוב טובו להגיד לי שהוא יודע שלא התכוונתי באמת והוא סתם נהנה להתעלל בי, והלך לו זחוח וטוב לב עם החולצה המקומטת שלו.

אז תדעו לכן מעכשיו שאם אתן רואות בעל מוזנח –

זה אומר שאשתו פמיניסטית. זה הכל.

 

באותו עניין , ממליצה בחום על אתר מקסים לפולניות:  אניקמה

ובאותו עניין מבטיחה בקרוב פוסט על ספרי ילדים פמיניסטיים -  נתקלתי לאחרונה בכמה מצוינים, המשך יבוא.

הי דרומה

אפריל 23, 2013

תמונה (2)

אחרי שבוע קסום במיוחד במדבר בפסח, נשארתי עם טעם של עוד, וכך כששמענו שהולך להיות סופ"ש סוער, מיד החלטנו בספונטניות ראויה לציון להדרים בסופ"ש.

החלטנו לנסוע למצפה רמון….כשבחלומי, אנחנו והילדים יושבים שעות בחולות הצבעוניים, ממלאים בקבוקים , מתחרדנים בשמש וסופגים שאנטי מדברי.

בפועל, בילינו סופ"ש הזוי ורצוף תקלות , שלמרות ואולי בזכותן – הגענו לאחלה מקומות.

אז זו העסקה – קודם אני אקטר ואחר כך אני אמליץ     סמיילי

הקיטורים:

ברור, ברור שכשאנחנו מגיעים מלאי התלהבות למצפה,

דווקא אז יהיה סופ"ש עם רוחות זוועתיות שתושבי המקום

הבטיחו לנו שהן ממש לא אופייניות.

ברור שעל אף הרוחות הזוועתיות אנחנו נתעקש לטפס אל הר הגמל

לתצפית על המכתש….

ברור שירדן במחאה נמרצת על כל המתואר לעיל, תעלה חום ב – 1:00 בלילה.

ברור – שבמקום לבכות או לישון  – שזה מה שהגיוני לעשות כשיש חום,

הבת שלי תתמחה בתופעה של היפר אקטיביות נוירוטית,

זה אומר שכשעולה לה החום, היא מקבלת דיבור והתנהגות של מסוממת שלקחה כדורי אקסטה, וזה אומר שבין 1-3 בלילה, היינו ערים ושאת שארית הלילה ביליתי איתה במיטת יחיד לא נוחה כמו ניצולת ספינה טרופה.

ברור, שבגלל שישנתי ככה נתפס לי הצוואר.

ברור שאילן ואני התעוררנו מאוד עצבניים ועייפים,

ואז גם גילינו שהמקרר הקפיא לנו את הגבינות והחלב.

אבל….(מתקרבת לשלב ההמלצות)

כיוון שלא יכולנו לטייל בחוץ ,

מצאנו את עצמינו מבקרים במקומות שבדרך כלל היינו פוסחים עליהם,

בנוסף קיבלנו בונוס של משפחת יעלים באמצע הרחוב

וקשת מהממת ברקע שדות החיטה בנסיעה הביתה.

 

אז בפעם הבאה שאתם באזור – להלן –

המלצות משפחת דרור – למשפחות עם ילדים אבל לא רק –

1. מצפה רמון – תצפית הר גמל – קלאסי לילדים , למבוגרים עצלים ולרומנטיקנים – טיפוס קליל של 3 דקות ואתם בתצפית מהממת על המכתש.

2. מכתש רמון – חולות צבעוניים – על הכביש שחוצה את המכתש, ממש אחרי השילוט למנסרה , יש מחצבה שבה יש גבעות חול צבעוני , כשאין רוח מטורפת…נראה לי שאפשר לבלות כאן שעה רגועה של משחק בארגז חול ייחודי. לא לשכוח להביא בקבוקי זכוכית כדי למלא, להשוויץ, להביא לגן, להחזיר הביתה ואז להיתקע עם זה לשנתיים כי לא נעים לזרוק.

מהחולות יש מסלול קצרצר למנסרה – שאנחנו לא עשינו    חיוך עצוב 

איתמר חולות צבעונייםטיול עם ילדים, אמא ברשת, חולות במכתש רמון

3. חי רמון – מעין פינת חי של חיות מדבריות – יש שם בעיקר צבים, נחשים, דורבנים וכד', לבעלי כרטיס מטמון של רשות הטבע והגנים כניסה חינם, המדריכים מתלווים ונותנים הסבר, איתמר התלהב קשות וגם אמר שמזה הוא הכי נהנה בכל הטיול (יותר מהחולות הצבעוניים?? נורא מוזר הילד שלי , לא?) , ירדן ישנה על אילן, מאוד נהנתה….

4. מרכז המבקרים של מצפה רמון – 2 דקות מחי רמון – שוב כניסה חינם לבעלי מטמון, מרכז המבקרים אוחד עם מוזיאון לזכרו של אילן רמון (אילן טוען שזו קונספירציה ושעוד 20 שנה הם יטענו שהמכתש קרוי על שמו…),

מרכז מבקרים מצפה רמון, אמא ברשת, טיול עם ילדים

יש מעין תערוכה קטנה וסרט על אילן רמון, למבוגרים – זה מרגש ומעניין, ולילדים יש הזדמנות לראות חליפת אסטרונאוט, שיגור חללית, אנשים מרחפים בחלל וכד' (לילדים בני 5 עם עניין רב במוות זה גם מספק עילה לחפירות קשות של – "למה האסטרונאוטים מתו? למה החללית התפוצצה? ולמה..ולמה…), משם ממשיכים לתערוכה על המכתש עם פעילויות נחמדות לילדים בכל הגילאים ועם מיצג מ ה מ ם  שמדגים את תהליך היווצרות המכתש, מתאים יותר לילדים בני 8 ומעלה, אבל מדהים גם למבוגרים – אפילו לכאלו שכבר טחנו את היווצרות מכתשים בכל טיול לאזור במשך 30 שנה.

(אני לא מתכוונת לעצמי, אני הרי בת 22 סמיילי )

לסיום יש סרט יפה על חיות המדבר.

אני חייבת לציין שהשילוב של אילן רמון והמכתש היה קצת מוגזם בעיני – המוזיאון פותח במיצג של החלל – כך שאין אפשרות לבוא ולראות רק את נושא המכתש, וגם בנושא החלל – הייתי שמחה אם הם היו מרחיבים קצת ולא מתמקדים רק בחללית ובמשלחת הספציפית,

אבל עדיין – הופתעתי מכמה נהניתי, ועוד יותר מכמה איתמר נהנה וגילה ענין – מומלץ בחום!!! (ירדן המשיכה לישון על אילן, אמרה אחר כך שהיה ממש כיף).

5. הדסער ורובע הבשמים

אזור התעשייה הישן של מצפה הוסב לרובע תיירות ואומנים, שם יש את האנגר אדמה המפורסם, יש שם אומנים שונים ויש שם את "הדסער" – חנות/בית קפה מקסימים, נעימים, עם חפצי אומנות, ירקות ומוצרים אורגניים, בית קפה,

חשיבה עד לפרטים הכי קטנים – סתם לדוגמה – בשירותים יש חיתולים ומטליות לחות בנוסף לסתם נייר טואלט, בפינות הישיבה יש גם משחקים לילדים, מוסיקה נעימה, פריטים יפים , הילדים שתו שוקו ואני התרוצצתי מפריט לפריט וחשבתי לעצמי כמה שהייתי רוצה להישאר לגור שם מתחת למכונת קפה.

הדסער 2שוקוהדסער, אמא ברשת, טיול עם ילדים

6. אחרון חביב – הצריף של בן גוריון – תכלס – בחיים לא הייתי חושבת לעצור שם, ועוד עם הילדים. אבל את איתמר לימדו בגן על ראש הממשלה הראשון (לא יודעת אם זה בגלל יום העצמאות? הבחירות שהיו?) והוא דרש שנעצור שם.

נחמד.

פיסת היסטוריה , למרות שהסיפור כל כך מוכר, עדיין מפתיע ומעורר השראה לחשוב על ראש ממשלה שבגיל לא צעיר הולך בעקבות חלומו להפריח את השממה.

אני חושדת אגב, שמעבר לכל האידיאלים, בן גוריון פשוט היה קצת מאוהב במדבר…

בכל אופן כיף לראות את הריהוט הישן שמזכיר את הבית של סבא וסבתא שלי,

נחמד לקרוא הקדשות רומנטיות שכתב לאשתו.

כניסה עולה 15 ש"ח לאדם מעל גיל 3, הילדים יכולים לקבל בכניסה מעין משחקון של אביזרים בצריף שהם צריכים לאתר – לא היה רלוונטי לנו, אבל ראיתי ילדים גדולים יותר שנהנו.

יש עוד לא מעט אטרקציות באזור המכתש – מסלולים, חוות האלפקות,

גן לאומי עובדת ועוד,

בכל אופן – למעט סופי שבוע הזויים ומלאי רוח – זו דווקא עונה מעולה לטייל במדבר – רגע לפני שנהיה חם מדי   סמיילי

צאו לדרך!

תאונה

פברואר 24, 2013

08:15  – סתם ככה באמצע החיים , בזמן נהיגה במהירות 90 קמ"ש , בן אדם

מחליט לדפוק את הברקס של החיים.

ולא סתם, אלא דווקא בחלק של הכביש שבו אין שוליים!!!

ממש אותו חלק שבו כבר חצי שנה אני צועקת על אילן לשמור יותר מרחק!!!

טוב, כנראה שזה לא היה סתם ככה, אולי הוא נרדם, אולי הוא חטף התקף לב,

אולי היה לו פלאשבק מהפטריות בהודו,

אני לא יודעת, כי פינו אותו לפני שהספקתי לשאול,

אבל באפקט כנפי פרפר (אלק פרפר, לי זה הרגיש יותר כמו אפקט כנפי יען)

מה שקרה זה ככה:

הרכב שאחריו דפק גם הוא את הברקס של החיים.

הרכב שאחרי הרכב שאחריו היה הרכב שלי,

שבריר השניה הבא בתוך הראש שלי היה ככה:

הממ…זה שלפני מאט, אני אלחץ על דוושת הברקס

הופס, הוא בולם בטירוף – אני אסחט את הדוושה עד הסוף

אוי…אני אצליח לא להיתקע בו? אוי…אוי…אוי…

מעולה – אני לא נתקעת בו!!

אוי…אני מקווה שזה שמאחורי יספיק ל….בום!!

אוי, אני עפה קדימה, אחורה, קדימה? זה יגמר? אני אחיה?

נגמר.

אותו שבריר שניה  ממש בראש של כל אחד אחר בסביבה היה ככה:

בום.

זה די מדהים כמה מחשבות המוח שלנו מריץ בכל כך מעט זמן…

בכל אופן אחרי ששבריר השניה נגמר, מגיע שלב הבלבול הטוטאלי –

4 נהגים מאוד מבולבלים זחלו החוצה מהמכוניות שלהם, למזלנו היה שם בחור מאוד סמכותי שעצר בצד, הזמין אמבולנסים, משטרה ועבר בינינו ואמר כל מיני דברים בטון סמכותי – זה היה מרגיע.

במצב כזה – אתה ממש מנסה לחשוב  – "מה אני אמור לעשות עכשיו?" אבל אף מחשבה יעילה לא מופיעה (אז ככה פו הדב מרגיש כשהוא דופק לעצמו על הראש ואומר – חשוב!חשוב!),

אני התמקדתי בלמצוא את הפלאפון שלי, להתקשר לבכות לאילן ולהמתין שהסמכותי יעשה איתי משהו – הוא העלה אותי על אמבולנס – מה שנראה לי הגיוני לחלוטין – כי הרכב שלי לא יכל לזוז והיה פקק נוראי בגלל התאונה – כך שאמבולנס היה דרך מעולה להיחלץ משם (מה גם שהצוואר כאב לי….),

אני רוצה לציין שגם במצבי המבולבל לא שכחתי את היותי אמא והמחשבה שאוכל לספר לילדים שנסעתי באמבולנס אמיתי רוממה את רוחי, ולכן טרחתי לצלם את החובש הנבוך.

לתשומת לב מד"א – לחובש באמבולנס – לא היה טישו לתת לי – כאילו מה? אנשים פצועים לא בוכים? מה הם אמורים לעשות, הפצועים? לנגב את הנזלת בשרוול? לא מקצועי!

ביקור בבי"ח (אילן מגיע)….ביקור להעיד במשטרה – השוטרת אומרת לנו שצריך לצלם מסמכים, איפה? בחנות כלי הכתיבה מעבר לכביש – איפה שאין מעבר חציה….

מסתבר שמדי יום מפנים שוטרי משטרת רחובות אזרחים שומרי חוק אל עבר החנות שמעבר לכביש….ואז מסיטים מבטם בנימוס כדי לא לראות את אותם אזרחים עוברים כביש ראשי ללא מעבר חציה מול אפם…לתשומת לב משטרת ישראל – למה לא תשימו בתחנה מכונת צילום או לחילופין תצבעו מעבר חציה מול התחנה??? לא מקצועי!

14:00 – אמנם צוואר כואב, הלם כללי ועיניים נפוחות , אבל הי, אני הולכת בצהרי היום שלובת זרוע עם בעלי ברחוב הרצל, דופקת פלאפל ושוב לא שוכחת שאני אמא – ולכן עוצרת לקנות בד לתחפושת של פורים – החנות היתה ממש קרובה למשטרה…שלא תגידו שאני לא רואה את חצי הכוס המלאה סמיילי

15:00 – רגע של נחת – מגיעים לאוטו כדי לאסוף את חפצינו (לפני שהשמאי שולח אותו למנוחת עולמים), הבעל מסתכל בהלם קל ואומר לי "וואו, חתיכת תאונה", כן, כן , פולניות צריכות אישור לסבל שלהן, עכשיו הוא יספר לכולם באיזה נס זה נגמר ככה ואני אוכל להתרכז בלהיאנח אנחות קורעות לב.

16:00 – אוספים את הילדים מהגן, אני מספרת להם על התאונה, מראה להם בגאווה את תמונתו של החובש מהאמבולנס, איתמר מברר איתי שאלות חשובות (שאלות של בנים):

איפה האוטו התנגש בך – מאחורה או מקדימה? (גם וגם במקרה שפספסתם)

איך קוראים לחובש?

באיזה צבע היה האמבולנס?

מה עם הכיסאות שלנו?

אה, ואמא – למה האיש ההוא עצר כל כך חזק?

גם אני שואלת….

סעו בזהירות     סמיילי

דמוקרטיה (או איך לחלק את העוגה)

ינואר 24, 2013

379653_10151375591244662_463662119_n

לקחנו איתנו את הילדים להצביע,

מחוץ לקלפי – שמוקם בבית הספר היסודי, הציבו כיתות ו' דוכן של שתיה ועוגות על מנת להרוויח כסף למימון מסיבת הסיום שלהם,

איתמר וירדן היו צריכים לבחור דבר אחד בלבד – איתמר הלך על שוקו וירדן על עוגת שוקולד. (אני אישית הלכתי על שלי).

יום לאחר מכן , אנחנו נוסעים באוטו ומאחור מתנהלת השיחה הבאה:

איתמר: ראש הממשלה זה ימין בתניהו

ירדן: איתמר, מה זה אמין מתתהו?

איתמר: לא!! אמרתי ימין בתניהו, זה ראש הממשלה.

ירדן: איתמר, אנחנו הלכנו פעם אל ראש הממשלה , נכון?

איתמר: נכון, זה היה אתמול.

ירדן: ואני בחרתי עוגת שוקולד

איתמר: ואת לא כיבדת אותי וזה היה ממש מעשה לא יפה.

ירדן: נכון, אני אכלתי הכוווול לבד.

איתמר: וזה לא יפה.

ירדן: כי רציתי לאכול הכוווול לבד.

מסקנות ביניים –

  • כמו תמיד במשפחת דרור- מה שנצרב בזיכרון זה האוכל…
  • זה שילד בן 5 יודע בערך איך קוראים לראש הממשלה זה מאוד מרשים בעיני
  • זה שירדן ואיתמר מסוגלים לנהל שיחות במקום לכפכף אחד את השני או לשמוע את יובל המבולבל מעודד אותי לפחות כמו תוצאות הבחירות.

כמו שיאיר אומר – יש עתיד

סמיילי

 

העורף מתמוטטת

דצמבר 8, 2012

armyheadfull-bgimages

לראש הממשלה, שר הביטחון , הרמטכ"ל

וכל שאר הגברים המעצבנים שמנהלים את העניינים.

מה שלומכם?

האמת, לא מאוד אכפת לי מה שלומכם, אבל לימדו אותי בבית להיות נימוסית…

כאן העורף כותבת אליכם.

אתם יודעים, כל פעם שאתם מצהירים שהעורף חזק, עדיף שתגידו שהעורף חזקה,

ואתם יודעים, העורף לא באמת כל כך חזקה כמו שהיא נראית,

היא פשוט בוחרת מאוד בקפידה את זמני ההתמוטטות שלה,

למשל כשבעלה לא בבית או כשמערכת החינוך מושבתת ,

אז העורף פשוט מחזיקה מעמד ודוחה את ההתמוטטות שלה לזמן לא ידוע,

ככה זה, למזלכם העורף מאוד אחראית.

עכשיו למשל, בעלה של העורף בחודש מילואים.

כן,אני יודעת שזה לא חודש שלם רק 26 יום,

אבל זה מרגיש כמו חודשיים אז אל תהיו קטנוניים.

הפעם, החודש הזה כולל שבוע של אזעקות וטילים ועוד שבוע של ילדה חולה.

העורף לא ישנה כל כך טוב כי אזעקות וילדה חולה די מפריעים לשינה רציפה.

העורף גם די מודאגת ולא רגועה, כי אזעקות וילדה חולה מפריעים גם לשלוות נפש.

כן, אני יודעת שאני חוזרת על עצמי, אבל בינינו אם נעשה תחרות מי חוזר יותר פעמים על שטויות – נראה לי שאתם מנצחים את העורף בהליכה.

העורף נהיית מיום ליום אמא יותר עצבנית ופחות נחמדה, ויש מצב גם שהיא נדבקה מהילדה כי לעורף יש דגדוג ממש לא נעים בגרון.

פתאום חשבתי לעצמי (העורף חושבת הרבה, כדאי לכם לנסות את זה) שאם נשים היו עושות מילואים חודש בשנה ואתם הייתם נשארים בבית עם הילדים,

בטח כבר הייתם מוצאים מזמן את הדרך לעשות שלום.

אז יאללה…

 

מחשבות על מלחמה ושלום

נובמבר 18, 2012

Hand in hand

איתמר כבר כמעט בן 5, מגיע לו הסבר.

הוא מבין שמשהו קורה, הוא קולט את הלחץ, הוא שומע קטעי שיחה וחדשות,

הוא רוצה לדעת למה אנחנו לא ישנים בבית ולמה יש פתאום חופש מהגן.

אני מנסה להסביר לו. בלי להפחיד…ובלי לייצר דעות קדומות.

הכי קל זה לצייר לילד מציאות של שחור ולבן- הם הרעים, הטועים, המפחידים,

אנחנו הגיבורים, הצודקים , המסכנים.

אני מנסה לא לעשות את זה.

אני מספרת לו שליד מדינת ישראל יש "מדינת עזה", ושכמו שילדים רבים לפעמים , ככה גם מדינות.

וכמו שילדים שרבים מרביצים לפעמים (שזו התנהגות ממש לא יפה, ועדיף לדבר או לקרוא לגננת)

אז גם מדינות מרביצות לפעמים – אבל במקום להרביץ עם הידיים הן זורקות טילים ופצצות.

"אבל למה מדינת רזה ומדינת יזראל רבות?" הוא שואל בשיבוש אותיות תמים,

ואילן בין טלפון עם המ"פ לטלפון עם הסרס"פ אומר לו –

"כמו שילדים רבים על אותו צעצוע במקום לשחק בו ביחד, ככה עזה וישראל רבות כי כולם רוצים לגור באותו מקום ולא מסכימים לגור ביחד"

"מי גר בעזה?"

"אנשים"

"זה משעמם לי שהן רבות. מתי אני אלך לגן? ביום שני כבר נלך?"

"אנחנו לא יודעים" ובלב אני חושבת – נו מילא, אם זה שעמום, והוא עוד לא הבין שיש גם פחד, אז מילא…

***

רובינו חונכנו על שחור ולבן.

בינינו, קשה להיות עסוק בלהבין את הצד השני כשנופלים לך טילים ליד הבית, ועוד יותר קשה , כשבבית שלך יש ילדים, וכשהרבה אנשים שיקרים לך נקראים לדגל ולובשים מדים.

אני שומעת את התגובות של "לכסח אותם", ומזדהה.

אני משתפת בפייסבוק סרטונים שמסבירים את הצד של ישראל ,

אני שומעת את התגובות של "פעולה מוצדקת , אבל אחר כך חייבים למצוא את הדרך לשלום" ומזדהה.

אני שומעת את התגובות של "שוב המנהיגים של שני הצדדים משכנעים אותנו שאי אפשר אחרת" וחוששת שגם בהן יש הרבה אמת.

ועם כל המחשבות והדעות הסותרות שמתרוצצות לי בראש , אני חוזרת הביתה, אופה עוגה לבעל שיוצא למילואים, שומעת ברקע את הבומים של הנפילות באשדוד, אורזת מזוודה ומכינה לי מזרון בממ"ד,

מחר אני אצפין – מעדיפה שהילד שלי ימשיך לחשוב שמלחמה זה רק משעמם.

ומחשבה ישנה צצה – אנחנו חייבים ללמוד להכיר אותם, את ה"אויבים שלנו", את הערבים.

להכיר אותם כבני אדם. והם אותנו.

ואני מקווה שיום יבוא ואני אשנס מותניים ואיזום "בתי ספר תאומים" – כמו ערים תאומות בעולם, רק שבתי הספר האלה יהיו ערבים ויהודים,

אני באמת חושבת שאם ילדים יפגשו , ישחקו, ידברו אחד עם השני מגיל צעיר, אולי נצליח להזיז משהו בגלגל השנאה המעוות הזה.

בינתיים – שיגמר מהר, ושכולם יחזרו בשלום.

רגעים קטנים ומתוקים

נובמבר 4, 2012

 

6:00 בבוקר.

אני מכינה באנופי

(שזה – למי שלא יודע – קינוח מעולה של ביסקוויטים, בננות , ריבת חלב וקוקוס).

כן. 6:00, מה יש?

ככה זה כשבחורה שמחזיקה מעצמה כזאת שיודעת לתכנן מראש,

מזמינה חברים לערב חמישי ולא שמה לב שאין לה שעה פנויה אחת

כדי לבשל במשך כל השבוע….

אז כאמור , אני מכינה באנופי,

איתמר מתעורר , מגיע למטבח שמח וסקרן ורוצה לעזור.

אני שולחת אותו לאבא לקלף ולחתוך בננות לעיגולים.

בעודי מורחת במרץ את ריבת החלב על תחתית הביסקוויטים, (קצת גונבת טעימות,ברור…)

אני שומעת ברקע את אילן מדריך את איתמר איך לחתוך, באיזה עובי, ואולי כדאי לנסות להעביר את הסכין ליד השניה, ובאמת מסתבר שביד ימין יותר קל,

ככה לגמרי במקרה, מתחילים את היום בזמן איכות של אבא ובן עם אימון במוטוריקה עדינה על הדרך…

ואז אני מקבלת קופסת בננות חתוכות מה"סו שפים" שלי,

אני מסדרת את הבננות מעל שכבת ריבת החלב,

אני יכולה לדעת לפי עובי וצורת העיגול מי חתך כל פרוסת בננה

אני מלאת אהבה לילד הלומד, ולאבא המלמד.

מתוק לי בפה

ומתוק לי בלב.

נחת (והמלצות על בלוגים שווים)

אוקטובר 14, 2012

 

one_lovely_blog

מן שבוע של פרגון נחת עלי,

לא פשוט לפולניה להתרווח בשקט ולקבל מחמאות, אבל לפעמים אין ברירה.

גם התגלגל אלי משחק הפרגונים של פייסבוק – בו אתה מפרגן בפומבי ל – 3 חברי פייסבוק שלך, והם מפרגנים הלאה עד שכל הפייסבוק יהיה מוצף באנשים נרגשים (וזו לא ציניות – באמת התרגשתי),

גם רוצים לספר על הבלוג שלי באיזה מגזין (זה יהיה רק בנובמבר, אז אני משחקת אותה קולית בינתיים),

וגם קיבלתי את ה – One lovely blog award

ומה זה אומר?

זה אומר שמישהי חושבת שהבלוג שלי מקסים…(גילוי נאות המישהי הזו היא אחותי)

וזה אומר שעכשיו עלי  – להודות לה, לספר לכם 7 דברים שלא ידעתם עלי ולשתף אתכם ב – 15 בלוגים חביבים עלי – להם אני למעשה מעבירה את מטה ה – lovely.

אז קודם כל – תודה לאחותי , מהבלוג – http://gonnabe40.wordpress.com

את מקור תמיכה תמידי, בענייני בלוגים ובעיקר בחיים בכלל צוחק בקול

7 דברים שלא ידעתם עלי…זה לא פשוט – כיוון שחלק לא מבוטל מהקוראים מכיר אותי ממש טוב…

אז מי שלא חידשתי לו –שיעמיד פני מופתע.

1. אני אוהבת לאכול קרח. בטירוף.

בחדר לידה – שלחתי את אילן להביא לי קרח,

לצבא באו לבקר אותי עם שקית של Mr. Ice, ואגב – זה קשור לאנמיה – אז אם במקרה הילד שלכם אוכל קרח כמו משוגע, תעשו לו בדיקות דם.

2. כשאני ישנה –כלום לא מעיר אותי – לא אזעקות ולא ילדים צורחים, ואם במקרה אני מתעוררת, זה בכאילו ולמעשה אני ממש לא מודעת למה אני עושה. ככה למשל צעקתי על אילן למה הוא הרשה לירדן לעבור אלינו למיטה כשלדבריו אני הבאתי אותה במו ידי –אני מאמינה לו.

3. אני מספרת את אותו סיפור המון פעמים בלי לזכור שכבר סיפרתי.

מהבחינה הזו אגב, הבלוג הוא ממש ירייה ברגל, כי אז יש חברים שאפילו פעם אחת אני לא יכולה לספר להם – הם כבר קראו את זה בבלוג.

4. כל מה שאופסן בזיכרון שלי עד לכניסת הפלאפונים לחיינו יהיה שם לעד – ימי הולדת של חברות מהיסודי, טלפונים של הורים של אותן חברות, מרגע שנכנס הפלאפון, בסיוען של הלידות שמחקו לי סופית את היכולת לעבד נתונים – אני לא זוכרת כלום – גם לא את הנייד של בעלי.

5. פעם מכרתי שואבי אבק.

6. ובאמצע תצוגה בבית לקוחות פוטנציאליים, נקרע לי כל התפר של הישבן במכנסיים…

7. כשאני אהיה גדולה, אני אוציא ספר.

הבלוגים המומלצים שלי – (רק הרשימה הזו מספרת עלי לא מעט)

אימהות:

הבלוג של לימור לוי אוסמי – לימור היא מקימת האתר הנפלא – "מדברות אימהות", ובתוכו יש לה בלוג עם הרבה דברי טעם.

הבלוג של מקופלת – ללא ספק האמא הכי מצחיקה באזור.

אמא מקצועית – החיים הפשוטים של כולנו בהתבוננות מקסימה.

אסתי רוז'נסקי – אלופת הטיפים והפרקטיות.

http://beafunmum.com/

 

אימון:

http://www.eranstern.co.il/ – הבלוג של ערן שטרן – אחד המאמנים המובילים בארץ, הרבה תובנות והשראה.

פמיניזם/מגדר:

http://kotzim.wordpress.com

טיולים:

http://yomanmasa.blogspot.co.il/

אוכל:

http://www.dvarimbealma.com/2012/09/3415 – בישול פשוט, ביתי וצמחוני.

http://bissim.com/ – אין צורך להציג , נכון?

קולנוע והגיגים לחיים:

הדף הלבן – גלית כותבת על קולנוע – אבל בעצם על החיים – בלוג מקסים עם תדירות שצריכה לעלות…לא שאני רומזת משהו גלית…

דברים יפים:

מיס פטל

פיטוטי

http://colourfulway.blogspot.co.il/

 

צילום:

אוצרת רגעים

 

תהנו, ותפרגנו.

 

 

 

 

הפיראט הירוק

אוקטובר 13, 2012

פירטים

אני לא חובבת יצירה (האחיות שלי לקחו בלי בושה את כל הגנים היצירתיים במשפחה), והבן שלי עוד פחות…

אבל שילוב של צורך לעבוד על מוטוריקה עדינה + חוסר כוח לצאת מהבית דחף אותי לשכנע אותו לבנות סירת פיראטים מקרטון.

(כששואלים ילד בקול מתלהב אם הוא רוצה לעשות משהו, ותוך כדי מהנהנים בראש ועושים תנועות גדולות עם הידיים – זה למעשה סוג של היפנוזה – תנסו את זה.)

הלכנו יחד לחנות הצעצועים לבקש קרטונים

(המוכר כבר נבהל שאנחנו עוברים דירה ושהפרנסה שלו תיפגע),

סחבנו בגאווה את הארגזים הביתה,

איתמר גזר, חתך, צבע , קרע והדביק –

פעולות שלרב אין מצב שהוא יסכים לבצע ועוד בחיוך,

חיתול טטרה נתלה בגאון כמפרש, חרבות עץ נשלפו , ואני רשמתי לעצמי ח"ח משולש –

גם המרפאה בעיסוק תהיה גאה בנו, גם מיחזרנו וגם הצלחנו להנות בדרך.

במקור אגב זה היה אמור לצאת ככה:

ספינת פירטים ארגזים

(אמרתי שיצירתיות זה לא הצד החזק שלי, למי יש סבלנות לכל הפינישים האלה…)

זה לקוח מהאתר –

http://www.ikatbag.com/2008/07/whats-in-box.html

ויש שם עוד כמה דברים מהממים שאפשר לעשות מקרטונים כמו למשל זה:

מטבח קרטון

להנות מהדברים הקטנים (המלצות טיול)

אוקטובר 12, 2012

תמונה (3)

תמונה

בואו נדבר על אטרקציות. (ואם אין לכם כח, דלגו לפסקה השנייה להמלצת המסלול   סמיילי )

המילה המטרידה הזאת שמופיעה בכל אתר אינטרנט שפונה למשפחות, ומעוררת תחושת גירוד מטרידה אצל הורים.

אני שומעת "אטרקציות" ומה שעולה לי בראש לרב זה מתנפחים, סדנאות, רעש, בלגן, כסף…

כל הרעיון של אטרקציות הוא בכלל לעזור לנו למצוא פעילות מהנה לילדים , כך שאנחנו נוכל לשחרר ולהעביר את הזמן בכיף,  בפועל – מה שמוכרים לנו בתור אטרקציות הוא על פי רב מתכון בטוח לכאב ראש , צלצולי אוזניים , חור בכיס וקיטור לא חינני על הילדים של ימינו לעומת איך שאנחנו היינו.

איך היינו? תנסו לדלות זיכרונות ילדות, מה עולה משם? מה ה"אטרקציות" שנשארו חקוקות?

אין ספק ששערות סבתא וגלידות עם קצפת ודובדבן מופיעים שם – בבקשה תגידו לי שגם אצלכם וזו לא רק אני.

מעבר לזה מרב הטיולים והבילויים המשפחתיים אני זוכרת בעיקר קטעים קטנים שאף אחד לא יכניס לעמודת האטרקציות אצלו באתר,

אני זוכרת שאבא מלמד אותי איך ללכת "הצידה" בירידה כדי לא להתדרדר,

אני זוכרת משחקים עם חברים בפיקניק בבן שמן,

אני זוכרת את ההסבר של המדריך עם כיכר לחם על איך נוצר מכתש הרבה יותר

מאשר את הנוף המדהים של המכתש עצמו…(האמת, אולי זה בגלל המדריך).

ילדים רואים את העולם אחרת, דרך עיניים של ילדים, מגובה של ילדים,

עם צרכים של ילדים,

תנו להם שלולית, מרחב וארטיק לסיום – והם מבסוטים על הגג.

אגב – הם בטח יזכרו בעיקר את הארטיק…(או שזו עוד פעם רק אני?)

ולמה כל זה עלה לי לראש?

כי לפני שבוע נסענו למסלול של חירבת חנות ועין מטע, (אזור עמק האלה).

ממה שקראתי ברשת – כנראה שסביב מרץ אפריל – יש כאן נוף מדהים עם פריחה מטורפת,

אבל עכשיו – בסתיו – זה מסלול חביב, בלי נוף מדהים, בלי מפל מרשים,

הליכה קלילה בשביל מביאה אתכם למעיין קטן בצל אקליפטוסים ולידו חירבה עתיקה (שלצערי הרב הפכו אותה למצבור זבל, כך שאפשר להסתכל עליה אבל ממש לא מומלץ להיכנס)

ישבנו שם ליד המעיין – שהוא למעשה נע בין שלולית לבריכת שכשוך,

הילדים שכשכו רגליים, איתמר לקח ענף עם חבל והחליט שהוא "דג דגים",

היה משהו רגוע, איטי, שליו,

שום דבר עוצר נשימה, רק מקום קטן ונעים של חסד, שגורם לך לדמיין איך פעם פעם בימי התנ"ך היה מגיע איזה הלך עם צרור, מתיישב באנחת רווחה בצל, טובל רגליים ואוכל איזה תמר לפני שימשיך בדרך.

***

תמונה (1)תמונה (2)

***

ועכשיו תכלס –

המסלול מעגלי, מתאים לכל עונות השנה, דרגת קושי – קל.

איך מגיעים?

 בכביש מספר 1 פונים דרומה במחלף שער הגיא לבית שמש. בצומת האלה פונים שמאלה לכביש 375, ממשיכים במעלה הכביש וחונים בחניון חרבת חנות המשולט בבהירות.

מתחיל מח'רבת חנות – שם יש חורשה עם שולחנות קק"ל – אפשר בהחלט להתחיל בארוחת בוקר או לסיים בארוחת צהריים , או גם וגם – למה לא ?

אורך המסלול וגילאים?

יש מספר וריאציות למסלול – החל מ – 2 ק"מ5 ק"מ

ועד מסלול מעגלי ארוך של 15 ק"מ.

לכן הוא גם יכול להתאים לכל גיל – כמובן שקטנטנים צריכים מנשא, המסלול לא מתאים לעגלות. ילדים מעל גיל 3 יכולים ללכת בלי בעיה.

אנחנו היינו 2 משפחות – עם ילדים בגילאי 5, 2.5 וכמעט שנתיים – שהיה חלקית במנשא גב.

לא נעים להודות אבל קיצרנו את המסלול הקצר – למעשה ירדנו למעיין ועלינו חזרה באותה הדרך, הקטנים – הלכו את הרב , אבל היה צורך בקצת מנשא/ידיים.

ויתרנו על הנקבה – מי שמגיע מוזמן לספר איך זה, שנדע לפעם הבאה.

בתחילת המסלול – יש פסיפס, שבכל האתרים מתואר איך אפשר לבוא עם מטאטא , לטאטא את החול ולחשוף אותו,

לצערי הפסיפס הזה נחסם עם גדר ואפשר רק לצפות בו.

בילוי נעים.

המלצות נוספות למסלולי משפחות שמתאימים לעונה:

נחל המערה – אזור בית שמש

שפך נחל שורק – אזור פלמחים

 

והטלית על כולנה–הרהורים על פמיניזם ויהדות

אוקטובר 5, 2012

אמא ברשת - הרהורים על פמיניזם ויהדות

התמונה לקוחה מהבלוג של בשמת כהן

***

אני לא חושבת שאמא שלי דיברה איתי על פמיניזם.

מה שהיא עשתה היה ללמד אותי לדעת לעמוד על שלי,

לדעת שאם אני מדברת בנימוס – אז אני יכולה להגיד מה שאני רוצה – גם למורה.

לדעת שאף אחד לא יותר טוב ממני גם אם הוא מבוגר/גבר/עשיר/שר בממשלה/מדבר אנגלית או כל דבר אחר.

מה שהיא עשתה היה "להראות" לי פמיניזם וערכים חשובים אחרים.

עכשיו שאני אמא, זה הזמן שלי "להראות" את אותם ערכים לילדים שלי,

כי מעשה שקול מול אלפי מילים – עם כל אהבתי הרבה למילים…

***

מגיע יום כיפור, ואני רוצה ללכת לבית הכנסת.

אני רוצה שהילדים ישמעו "קול נדרי", אני רוצה שהם ישמעו תקיעת שופר, שיחושו את האווירה וידעו שיום כיפור זה לא רק אופניים, אבל רגע…

אין שום מצב שאני נכנסת עם ירדן לעזרת נשים.

אין מצב שאני ממשיכה להנחיל את הדבר הזה – שאני מצטערת על הבוטות –

אבל הוא נראה לי מעוות, לא הוגן, לא עדכני – לבת שלי.

איך אפשר לגדל את הילדות שלנו (והילדים שלנו – אני חושבת שמעמד האישה ושוויון הם דברים שצריכים להיות חשובים גם לגברים) על ערכים של שוויון, העצמה נשית, לגרום להן להבין שהן מסוגלות לעשות כל מה שהן יחפצו ויתאמצו עבורו,

ואז באותה נשימה להיכנס איתן יד ביד, בבגדים חגיגיים ויפים לעזרת נשים, להרים אותן גבוה כדי שיצליחו לראות מבעד למחיצה את אבא ואת האח, להבהיר להן ללא מילים שבחגי ישראל, ברגעים החשובים והמקסימים הללו, שהן למדו עליהם כל כך הרבה בגן – ברגעים האלו, הגברים מנהלים את העולם, והן יכולות לצפות בהם (גם זה בקושי).

***

כשאני מדברת על זה עם אימהות נוספות , חלק אומרות לי, שהברירה היא ללכת לבית כנסת רפורמי או משהו בסגנון, ואז הן יאבדו את התפילות בנוסח בית אבא ואמא, ושגם שימור של מסורת ותרבות הוא חשוב, גם את הפיוטים שהן שמעו בתור ילדות קטנות , הן רוצות להעביר לילדים ולילדות שלהן.

אני יותר ממזדהה כמובן.

כשאני הולכת לבית כנסת בנוסח ספרד – אני מרגישה אבודה, כלום לא מהדהד לי מוכר, ובליל הסדר אני שרה בלב בחלק מהמילים את הנעימה שבה סבא שלי ז"ל היה מקריא, זיכרונות ילדותינו פורטים על נימי רגש, ולהנחיל לילדים שלנו את המסורת, ההיסטוריה, "דע מאיפה באת" זה חשוב.

נדמה לי שזו אחת הבעיות העצובות שלנו הנשים, שתמיד יש לנו עוד דברים חשובים שמנצחים את מעמד האישה,

אנחנו נצביע בבחירות לפי שמאל, ימין, ביטחון ולא למי שיקדם את הנשים, ובכך אנחנו גורמות למנהיגים אפילו לא להתאמץ לכלול את מעמד האישה במצע שלהם.

אנחנו נעדיף לשמר את זיכרונות ילדותינו ואת המסורת של בית אבא, ולהנציח את עזרת נשים ואת החתונה נוסח הרבנות, ואת זה שמניין לתפילה לא מחשיב נשים ועוד כל מיני מנהגים שמפתיע איך אנשים תרבותיים לא עוצרים ואומרים – מה זו השטות הזו? אנחנו לא נוהגים ככה יותר.

כשאני עומדת בבית קברות מעל קבר של אדם אהוב,

עשר נשים נוספות ואני – לא נחשבות (!) ומתנהלת ספירה קדחתנית לראות אם יש מספיק גברים למניין – אני רוצה לצעוק.

אני כועסת.

אני כועסת עלינו הנשים שלא זועקות,

אני כועסת על הגברים – שלא עוצרים לחשוב כמה זה מעוות, שהאישה שלהם, הבת שלהם, אמא שלהם – לא נחשבות,

ואני לא מוכנה ללמד את הילדים שלי את המנהגים האלה כמובן מאליו.

בערב סוכות בעיתון מעריב אני מוצאת כתבה שמתארת בית כנסת אורתודוקסי בברוקלין,

בו ההפרדה בין גברים ונשים נעשית ע"י צדדים שונים של אולם בית הכנסת – ללא כל מחיצה, ומנהל התפילה היה – למעשה היתה שליחת ציבור, אישה.

לדברי הכותב זו מגמה שקיימת ביהדות ארצות הברית, ואני מדגישה, לא רפורמי, אורתודוקסי לחלוטין, אבל עם שכל ישר והבנה שאי אפשר לעמוד במקום, לגיטימי והכרחי להתקדם קדימה.

אז מסתבר שזה אפשרי,  אבל להגיד לכם שאני אופטימית ושבקרוב זה יהיה אצלנו פה בארץ הקודש? אני סקפטית.

עם כל הצער שבדבר, אני בשנה הבאה אחפש בית כנסת שוויוני, לא אכפת לי אם הוא יהיה רפורמי, אתיופי, רוסי, ליטאי, מרוקאי,

אני מוותרת על הזמירות של סבא, כי הבת שלי יותר חשובה.

העבר חשוב. העתיד יותר.

זו הבחירה שלי.

נשים ביהדות סטיקר

לקוח מהאתר של התנועה המסורתית בישראל

 

תפסתי ראש על הבר

ספטמבר 22, 2012

שישי בצהריים,

חתונה בננוצ'קה

הילדים אופסנו אצל סבתא, כבר בחדר המדרגות נמרח לי חיוך החופש על הפנים,

אלוהי ההורים העייפים פרגן לנו חניה קרובה וחוקית,

חצי שעה מאוחר יותר אני מוצאת את עצמי במסעדה המדהימה הזו עם כוס קאווה פירות יער ביד, הפנים כבר כמעט לא מכילים את החיוך…

חצי שעה מאוחר יותר אני אוכלת אוכל גרוזיני מעולה ונשטפת זיכרונות מירח הדבש שלנו (שהיה בגאורגיה/גרוזיה),

חצי שעה מאוחר יותר אני מתרגשת בטקס מאוד לא שגרתי שכלל מופע סטנד אפ על כלות השמחה,

ומשם זה ממשיך לפיזוזים על הבר

ולקינוח – שבירת צלחות לצלילי "זורבה היווני" –

חוץ מזה שלפולניה שבי כאב הלב על הצלחות המהממות שנשברו שם,

זו היתה חוויה משחררת ומרוממת רוח לכל הדעות!!

(ואל חשש זה לא החליף את הקינוח של עוגת המוס שוקולד,

שלידה היתה עוגת גבינה, שלידה היה פלח אבטיח בשביל המצפון).

ננוצקה 2

***

ננוצקה 3

אין ספק שאם יש יתרון בלא לגור בתל אביב, זה שתל אביב מתפקדת מעולה

בתור חוץ לארץ משודרג – ללא צורך בטיסה או דרכון    

סמיילי

אין ספק ששישי צהריים ללא הילדים, זה פינוק אולטימטיבי

פלירטוט-הוא

אין ספק שהגרוזינים יודעים לבשל ולעשות שמח

חיוך עם פה פתוח

על הדרך – גם גיליתי מאיפה לקוחה המפית שתלויה לי בחדר השינה כבר שנתיים…

***

ברכות לטל ושרית

לב אדום

 

עוד תראה כמה טוב יהיה

ספטמבר 14, 2012

 

שמתם לב שכמעט לא כותבים שירים חדשים לחגי ישראל?

נראה לי שבחגים אנחנו מעדיפים להיצמד לישן והטוב פשוט כי כזו נאיביות וציונות כבר אי אפשר לייצר היום בשיר חדש.

שימו לב ל"שנה הלכה, שנה באה , אני כפי ארימה" –

יש כאן סדר עדיפויות ברור –

קודם לברך את אבא ואמא,

אחר כך את החיילים וכוחות הבטחון- שזוכים לשני בתים ופירוט רב –

הנוטרים בעיר, בכפר, הטייסים והמלחים

(ואני רוצה לראות את הגולנצ'יק שאיזה ילד יקרא לו "דוד גיבור")

אחר כך את עובדי הכפיים – החקלאים והבנאים,

שנה טובה לכל עמל בניר וגם במלט….

היום זה אומר בעצם מלמד את הילדים לברך גם את העובדים הזרים,

מה יש ? גם הם בני אדם לא?,

אתם עוצרים לפעמים לקרוא את המילים של שירי החג שאנחנו שרים כבר שנים באדיקות?

אני קראתי את "בשנה הבאה" – ונקרעתי מצחוק,

בשנה הבאה / אהוד מנור (אילנית)

בשנה הבאה נשב על המרפסת
ונספור ציפורים נודדות.

(שזה אומר מה? שנהיה בפנסיה? שתהיה לי מטפלת, עוזרת ומבשלת

ואז כל מה שישאר לי זה לשבת לספור ציפורים?

תכלס, נראה לי במילים אחרות שיהיה לי משעמם, לא עדיף לשבת על החוף בתאילנד

ולשתות שייק ?)
ילדים בחופשה ישחקו תופסת
בין הבית לבין השדות.

(טוב, זה באמת אופטימי, כי זה אומר שיהיו עדיין שדות,

אבל ילדים בחופשה , זה לא מה שאני מאחלת לעצמי ,

זה סותר לחלוטין את הבטלה של המרפסת)

עוד תראה, עוד תראה
כמה טוב יהיה
בשנה, בשנה הבאה.

(כן,כן,שמענו…אתם מבטיחים את זה כל שנה…)

ענבים אדומים יבשילו עד הערב
ויוגשו צוננים לשולחן.
ורוחות רדומים ישאו אל אם הדרך
עיתונים ישנים וענן.

(אני לא מבינה מה טוב בזה שהרוח מעיפה זבל לרחוב…)
עוד תראה, עוד תראה…

בשנה הבאה נפרוש כפות ידיים
מול האור הניגר הלבן
אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים
והשמש תזרח בתוכן.

(זה כמעט נשמע כמו חוויות של אנשים שהיו בקומה וחזרו…)

עוד תראה, עוד תראה…

באופן כללי, השיר הזה נראה לי מה זה הסתפקות במועט,

מבטיחים לנו מרפסת, ציפורים, קצת אור לבן

ואחרי זה שרים בחדווה – עוד תראה כמה טוב יהיה…

זה מה שאתם מאחלים? משהו כאן לא מסתדר.

בכל אופן…

אלו השירים עליהם גדלנו, ועליהם נגדל את ילדינו

ומצורף שירון ראש השנה – שאתם מוזמנים להדפיס,

ואז לחלק בערב החג ולהכריח את כולם לשיר.

שנה טובה!!!

שירון לראש השנה – כי מוכרחים להיות שמח

לרדת מהכביש

ספטמבר 13, 2012

952fac7efdcf11e1829522000a1de782_7

 

אמא ברשת , עדי דרור

 

שדה כותנה - אמא ברשת

 

בעוד שאני בוהה לי בזמן נסיעות בנוף וחושבת בעצלתיים – "איזה יופי של שדות",

אילן – כיאה לאגרונום, שם לב בדיוק מה יש בשדה, וגם לא מתעצל,

סוטה בספונטניות מהכביש,

ומראה לילדים שדה כותנה,

מדהים שיש שיח שמצמיח צמר גפן, לא?

ממששים, קוטפים, משוויצים למחרת בגן….

זה הזמן לקחת את הילדים לראות שדות כותנה      סמיילי

היעד הבא – למצוא פרדס רימונים.

מי יהיה חבר שלי?

אוגוסט 29, 2012

חזרה ללימודים

כחובבת ספרים מילדות (כן, כן, הייתי מהחנאנות עם המשקפיים שתמיד קוראות משהו סמיילי)

אני גם חובבת ספרים כאמא, ומאמינה גדולה בכוחה הטיפולי של המילה הכתובה.

איתמר למשל בוחר בקפידה כבר יומיים שיר שאומר "אני כועס עלייך אמא, כי איחרת לקחת אותי מהגן", המממ…..

כבר לפני שבועיים ביקשתי מליאור גרנות – ביבליותרפיסטית, להתארח ב"אמא ברשת" עם פוסט על סיפר ילדים שקשור לתחילת השנה.

היה לי די ברור שהיא תביא סיפור על גן חדש, אגב, לא הצלחתי עדיין למצוא סיפור מוצלח על הנושא – אשמח להמלצות,

אבל ליאור שאלה אותי אם היא יכולה לכתוב על סיפור שעוסק ברכישת חברים.

דוגרי? ברגע הראשון עיקמתי את האף בקצת אכזבה, אבל אחרי אותו רגע, אמרתי לעצמי – מה? צריך לתת לילדים הכל לעוס לפה? הרי עבודה דרך התת מודע  יכולה הרבה פעמים להיות אפילו יותר עוצמתית, ואני באמת סומכת על ילדים שידעו "לקחת" מהסיפור את מה שנכון להם.

בינתיים התחילה השנה, ועכשיו אני חושבת לעצמי איזה מזל שליאור קלעה בדיוק למה שאני ואיתמר צריכים.

אז אחרי כל ההקדמה הארוכה הזו – הנה הפוסט של ליאור – תיהנו!!

***

"אני צריך למצוא לי חברים ולהכיר הרבה דברים" – על התחלות חדשות ועל חברוּת

מאת ליאור גרנות

תחילתה של שנה חדשה מעוררת, מטבעה, התרגשות. ההתרגשות מורכבת מציפיות ותקוות אך גם מחששות שונים. הפחדים המלווים ילדים בראשיתה של שנה חדשה הם פחדים הקשורים באי הודאות ובעצם ההתאקלמות במקום חדש: מהם הכללים במקום הזה? האם אצליח להשתלב בתוכם ולהתאים את עצמי? מה יקרה אם לא יהיו לי חברים? מה יקרה אם לא אהיה מספיק מוצלח או מספיק "טוב"? אצל ילדים צעירים החרדות האלו אינן עוברות בהכרח דרך הערוץ המילולי ואינן נחשבות בהכרח באופן מודע, אלא מורגשות באמצעות תחושות שונות ובלתי מוגדרות.

אני רוצה – בשורות אלו – להתמקד בחשש החברתי: מה יקרה אם לא יהיו לי חברים? השאלה הזאת נוגעת בצורך ראשוני מאד של כולנו: הצורך להיות נאהבים ולחוש שייכים.

זכור לי מילדותי שיר של תרצה אתר, שנכלל באסופה הנוסטלגית "מה אספר לילד"; "ידידוּת" קוראים לו:

"לא תמיד מוצאים מיד/ חבר או חֲבֵרָה./ לחצר יורדים לבד,/

יושבים מחוץ לחבורה…// הבנות קופצות על חֶבֶל,/ משחקות ב"גוּמִי"/

הבנים רצים בלי הֶרֶף; וככה דֵי עגום לי…/

/זה יקח כמה ימים,/ אמא לי אומרת,/ לא מיד מתידדים, /

חברה אינה מַחְבֶּרֶת.// זו מונחת בילקוט,/ כתוב בה שמי והיא שלי,/ שונה מאד הידידוּת, /

מבארת אמא לי./ אמא ברשת

/ זה קורה לאט/ בלי להרגיש כמעט./

מוצאים חן, אומרים דבר,/ מושיטים היד… /

/ מְטַיְּלִים זמן מה ביחד,/ בחצר, בהפסקה./

אחרי הלִּמּוּדִים/ ממשיכים את השיחה…//

ולפתע – מזמינים הביתה/ האחת את חברתה –

/ מכאן הכל קורה מהר – – – / נורא קשה פתאם לְהִפָּרֵד//

ואמא, יש לי חברה,/ אבא, יש לי חבר!".

חברות נוצרת לאט, בתהליך של התקרבות. כמו השועל והנסיך הקטן, שכל יום ישבו קצת יותר קרוב זה לזה. כשהשועל ביקש מהנסיך הקטן לאלף אותו – כלומר לקשור עמו קשר – אמר הנסיך הקטן: "ברצון הייתי מאלף אותךָ, אבל אין לי הרבה זמן. אני צריך למצוא לי חברים ולהכיר הרבה דברים"; והשועל ענה: "רק את הדברים שאתה מאלף אתה יכול להכיר".

אבל מה קורה כאשר אני רוצה לקשור קשר עם מישהי, להתחבר, והיא לא רוצה להתחבר אתי? זה מה שקרה למפלצת שקראו לה בהההה (המפלצת שקראו לה בהההה, מאת יורם עבר-הדני, איורים: שרון אלפרט, ספרית פועלים, 2007).

574175

בההה יורדת לתומה לחצר ומנסה להתיידד.

היא פוגשת עכבר ושואלת אותו לשמו והעכבר משיב, אבל כאשר הוא שומע את שמה – הוא נבהל ובורח ומפניה (על אף שהיא מחייכת…).

כך, נבהלים ובורחים מבהההה חתול, נמלה, חרגולה, סוס יאור, פיל וג'ירפה.

בההה בסך הכל מציגה את עצמה מתוך רצון להתחבר, אבל לחיות יש, כנראה, פרשנות אחרת; אולי הן חושבות שבהההה רוצה להבהיל אותן. לעתים יש ילדים (ומבוגרים) שמתקרבים מהר מדי או לאט מדי או פשוט בדרך שלא מתאימה למי שמולם, ולפעמים מחווה של ניסיון התקרבות יכולה להיתפש כדבר מבהיל. לעתים קורה שילדים (ומבוגרים) עדיין לא מכירים את הזולת שמנסה ליצור עמם קשר אבל הם ממהרים לשפוט אותו לפי מראֶה או מוצא או מבטא וכיוצא באלו, ומתרחקים.

בסיפור שלנו המפלצת בההה החליטה ש"מהיום לא תספר לאף אחד איך קוראים לה", ואין זה פלא. המרכיב הראשוני ביותר בזהות שלה – שמה – עורר כזאת בהלה ודחייה בסביבתה, ולכן בהההה מסתגרת ומתכנסת לתוך עצמה, כמו שקורה בדרך כלל כאשר מישהו נדחה על-ידי סביבתו.

לפתע בהההה שומעת קול ורואה מפלצת ירוקה שמזמינה אותה למשחק. "מזל שהיא לא שאלה אותי איך קוראים לי", חשבה בהההה לעצמה, ובדיוק אז… המפלצת הירוקה שאלה אותה לשמה. בההה מסרבת לענות אלא שאז עוברת שם זיקית ושואלת את המפלצת הירוקה: "איך קוראים לךְ?". "בּוווווו! " עונה המפלצת הירוקה; הזיקית כמובן בורחת, אבל בהההה אומרת: "באמת? קוראים לך בּוווו? ולי קוראים בּהההה!". ברגע שבהההה ראתה שיש בסביבתה מפלצת שאינה מתביישת בשמה, על אף שגם הוא מעורר בהלה ודחייה בסביבתה – היא קיבלה לגיטימציה לומר את שמה ללא חשש. בהההה ובווווו צוחקות וצוחקות… – בהקלה גדולה, אני משערת… – ונעשות חברוֹת. שאר החיות באות לשמוע את הצחוק והן מפסיקות להיבהל מבּוווו ומבּהההה שהלכו תמיד יחד וקראו להן "בובה", ו"בובה זה ממש לא מפחיד".

הספר הזה מעלה באופן אמיץ ובלתי מטייח את החשש האמיתי של ילדים מפני דחייה, את החשש לא להתקבל, את החשש להיות בלתי אהובים ולא שייכים. ולא רק את החששות האלו מעלה הספר אלא הוא מציף חוויה שלעתים היא אכן המציאות עמה ילדים מתמודדים בתוך חברת בני גילם. אבל גם בתוך מציאות לא נעימה שכזאת יש תקווה ויש כוחות – מלמד אותנו הספר החכם הזה; הכוחות בסיפור מגולמים באמצעות דמותה של המפלצת בּוווו, אשר ממשיכה להיות בטוחה בעצמה ולומר את שמה בעולם, על אף שיש כאלו שנבהלים ממנו. ההתמדה, האומץ והשלמות העצמית משתלמים לה: בזכותם נוצר קשר אמיתי של קרבה בינה ובין המפלצת בהההה.

הספר מתאים לילדים מגיל 4, והוא נוגע בנושאים של חברוּת והתקרבות, של התקבלות בחברה ושייכות. כאשר קוראים לילדים את הספר הזה אפשר לבקש מהם לדבר בקולה של המפלצת בהההה: כיצד היא מרגישה? מה היתה רוצה לומר לחיות שברחו ממנה? . אפשר גם לבקש מהם לדבר בקולן של החיות הנבהלות: מה היו רוצות לומר לבההה? באמצעות הבעת קולן של החיות אפשר לגעת בשאלות של עם מי קל לנו יותר להתחבר ועם מי לא, מי ארצה שאהיה חבר שלי, מה חשוב לי בחֲברה, מה גורם לי להתקרב למישהו ומתי אני מתרחקת ממישהו. הדמות השלישית בסיפור שאפשר לדבר בקולה היא כמובן המפלצת בּוווו: מה רוצה בוווו לומר לבהההה? – ובאמצעות כך להעצים את הכוח הקיים ממילא בדמותה של המפלצת בוווו.

יצירת קשרים חדשים והשתלבות בחברה חדשה אינן דבר של מה בכך, וחששות לגבי השתלבות חברתית בתחילתה של שנה הם טבעיים. מתן לגיטימציה לחששות האלו הוא חשוב, שכן הוא מאפשר לילדים לחוש שאינם לבד בפחדיהם ושהפחדים שלהם טבעיים ומלווים כל התחלה חדשה במקום חדש. עבודה עם הספר "המפלצת שקראו לה בהההה" עשויה לאפשר לילדים לגעת בתכנים של החששות והפחדים, אך יחד עם זה לזהות את הכוחות הקיימים בהם ולהעצים את האמונה והביטחון בעצמם ובמי שהם.

בברכת חברויות חדשות משמעותיות והתחלות חדשות נושאות ברכה!

***

ליאור גרנות – מטפלת רגשית בהבעה ויצירה – ביבליותרפיסטית; מטפלת בילדים בגיל הרך ואילך ומדריכה הורים בקליניקה פרטית באבן-יהודה.

לקריאה נוספת על הספר "המפלצת שקראו לה בהההה!" ועל אפשרויות לעבודה רגשית באמצעותו – אתם מוזמנים לבקר באתר של ליאור: www.liorgranot.com ולקרא בקטגוריה של "עבודה רגשית עם סיפורי ילדים".

The best is yet to come

אוגוסט 25, 2012

חזרה ללימודים

ניצוצות של אופטימיות…

אחרי אסיפת ההורים ההזויה שבה הייתי לפני יומיים (ויתכן שתגרור פוסט משל עצמה),

אחרי הדאגות, הקיטורים, המועקות – שבטוח עוד יופיעו כאן בשבועות הקרובים,

לא תזיק אתנחתא של גישה חיובית,

ואין כמו שרון מ –"Gonna be 40"

(שהיא גם אחותי למי שעוד לא יודע סמיילי )

כדי לעזור בנושא.

ובנוסף היא גם מפנקת אותי ,ואתכם בגרפיקות מקסימות וחינמיות להדפסה, כאלה שיעלו בשאיפה חיוך על פניהם המכורכמות של כל  הילדים שנגמר להם החופש.

***

thebestisyettocome (1)

by Paige Olive Designs

סוף הקיץ אוטוטו כאן.

סוף החופש הגדול.

{שהיה קצר משהו במיוחד השנה?..

או שרק לי זה הרגיש ככה…}

ותיכף מתחילה לה שנה חדשה.

הילדים חוזרים למסגרות,

חלקן חדשות-

גן חובה, כיתה ג',

מבנה חדש…צוות…ילדים חדשים…

ואנחנו ההורים חוזרים למה שקרוי

"שגרה".

*   *   *

עד עתה,

שנת הלימודים תמיד התחילה

ב- 1.9

שזה יום ההולדת של שחר

{האביר כבר בן 5!}

כך שתמיד הכנו כדורי שוקולד לגן

הבית היה מלא בלונים,

וחגגנו אחה"צ.

עכשיו זה נופל בדיוק על

יום ההולדת שלי!

כן כן…

gonnabe40 is actualy going 2b 41

מי היה מאמין?..

{חיוך}

אז כנראה שהפעם העוגה תהיה לכבודי…

{כבר הזמנתי מהבעל עוגת לימון מדהימה!}

* * *

כל זה גרם לי לחשוב,

שאנחנו בדרך כלל עסוקים בלחגוג

סיום של משהו.

סיום לימודים, סיום קורס, סיום חוג, עבודה

וכו' וכו'.

ולא תמיד שמים דגש מספיק

על לחגוג התחלה!

ומלבד ביטויים כמו

"תכנס ברגל ימין",

"שיהיה בהצלחה"

או "break a leg"

{לא עלינו…}

לא ממש חוגגים!

נכון, חלקינו מותש מהחום, מהחופש,

מעודף ההפעלות ושעות ה"ביחד",

תמיד יש סיבות ותירוצים,

אבל תחשבו כמה כיף יהיה

לחזור הביתה מהיום הראשון

לחגיגה משפחתית?..

זה לא חייב להיות גרנדיוזי,

להיפך,

הדברים הקטנים הם אלו

שמביאים לנו לעיתים שמחה גדולה.

זה יכול להיות פתקים מעודדים בתיק,

או ממתק אהוב בתיק האוכל,

שירים שמחים בבוקר,

או אחה"צ כשחוזרים להיות שוב יחד-

עוגה עם שוקולד וסוכריות,

בלונים או בועות סבון,

סלסלת ממתקים,

כל דבר אחר שעולה בראש,

שישמח את בני הבית,

ויהפוך את היום הזה לכיף במיוחד!

לא ליום עצוב כי הסתיים החופש,

אלא לחגיגה של ממש

של התחלה חדשה וטובה

של סקרנות וציפיה!

והמון חוויות חדשות בפתח!

כדי לעזור לכם להתחיל…

עיצבתי פתקים מעודדים

{לא רק עבור הילדים}

אפשר להקליק על התמונה להגדלה,

להדפיס לגזור ולשים בתיק, להחביא

או לתלות ברחבי הבית,

העיקר שתחגגו ותשמחו!

{יש גרסה בלשון זכר ואחת בלשון נקבה}

ושתהיה לכולנו שנה נפלאה ומוצלחת!

שרון.

{חיוך רחב}

gonnab40

חופש? גדול? למי?

אוגוסט 23, 2012

 

חזרה ללימודים

במסגרת "שבוע חזרה ללימודים", אמא ברשת 

(שזו למעשה אני, אבל להתייחס לעצמי בגוף שלישי נותן לי הרגשה של מעצמה סמיילי ) שמחה לארח את מתן בן ארי, כותב מוכשר, אבא מוכשר, חבר יקר וזואולוג בחסד.

הגיע הזמן לשמוע גם קצת קול גברי, תיהנו.

***

image

 

עוד כמה ימים מסתיים החופש הגדול.

סליחה? החופש המה? המה הגדול? איזה חופש? מי חופשי כאן?

הרי בכל שנה, קצת לקראת יולי וביתר שאת לקראת אוגוסט, כל המדינה נכנסת לכוננות קרב שלא הייתה מביישת את מתקני הגרעין של איראן.

סבתות מוקפצות בהתרעה של 5 דקות, ימי חופשה נלקחים מהעבודה על חשבון ימי מחלה עתידיים, כתבות היסטריות נכתבות במוספי לייף סטייל למיניהם, ימי מחלה מתוכננים נרשמים ביומן וכל זה במטרה אחת קדושה: לעשות משהו עם הילדים.

כי מאז שהתגייסנו לצבא, נעלמה המשמעות המיוחדת של החופש הגדול.

לא רק שזו לא חופשה מכלום, אנחנו אפילו עובדים יותר קשה מכרגיל.

עכשיו, משהתגייסנו לצבא ההורים הגדול, אחיד המדים ותשוש המבע, אנחנו משנסים מותניים ומנסים להבין מה תעשינה הבנות בבית כל הזמן הזה.

כמה יצירה אפשר לעשות לפני ששחר תתחיל להדביק את המדבקות על נעם ולצבוע לעצמה את האף עם הטוש (המממ, למעשה היא כבר עושה את זה גם ככה)?

כמה פעמים אפשר ללכת לבריכה ולהעמיד פנים שכל העיסוק הזה במים ומצופים וצלילות וגלגולים אינו אלא הקדמה לאפשרות לקנות קרטיב?

ואפרופו קרטיבים, כמה קרטיבי אבטיח אפשר להכין בפריזר לפני שכל רצפת הסלון תצופה בשלולית דביקה ואדומה בלי גרעינים?

 

גילוי נאות: כגבר, כאבא וכזואולוג אני חומק מרוב השעות הקשות באמצעות התירוץ העלוב של עבודה. זה הזמן להכריז קבל עם ואינטרנט – נטע, כל הכבוד לך!

כמו כן,לקחנו את הילדות ונסענו לחופש של רביצה, סביאה וסופלקי ברודוס (כבר הייתם בכפר הציורי "לינדוס" השוכן מעל מפרץ קסום ומלא בבתים אותנטיים וחנויות מזכרות אותנטיות אף הן? כן? ובכן ספרו לנו, כי אנחנו נשארנו במלון).

אבל הייתי שמח שפעם אחת חופשות ההורים והילדים באמת תהיינה מתואמות.

הייתי רוצה לקבל גם אני חופש גדול מהעבודה, במקביל לילדות, ולהקדיש חודש או חודשיים לזמן משפחה שמח ומרוכז בו לא נצטרך לעסוק בתמרונים האינסופיים בין כל המסגרות המתישות של חיינו – משפחה, עבודה, פרנסה, משפחה מורחבת, זוגיות, מסגרות לילדות, סידורים, זמן אישי לעצמנו. טוב, אולי האחרון נחסך מאתנו.

אז אני קורא בזאת לממשלת ישראל לאפשר לנו, בזמן ובמועד שיתאים לנו, חופש גדול משפחתי בתשלום.

כזה שלא גורם צרות כלכליות למאזן המשפחתי, מלא בפעילויות בריאות לנפש ותזונה בריאה לגוף, נטול קריאת חדשות ועשיר במפגשים עם חברים טובים ואנשים טובים שעוד לא הכרנו עד היום.

אה כן, ושיממנו בבקשה עוזרת שתנקה אחרי כל זה.

נתראה אחרי החגים!

i_need_a_vacation

אולי יעניין אותך לקרוא את "מי מטפל בילדים של חברי הכנסת?"

כיווץ בבטן

אוגוסט 21, 2012

חזרה ללימודים

אתם כבר יודעים שאני סובלת מפיצול אישיות קל ומאכלסת מתחת לחזות הנורמלית שלי מספר דמויות משנה…

בכל מה שקשור לתחילת שנת הלימודים שלטה עד לא מזמן ה"מדחיקנית",

אבל עכשיו, 5 ימים לפני המפץ הגדול התעוררה ה"רגשנית" (שאפשר גם לקרוא לה חרדתית, מעט היסטרית, חופרת, מגוננת וגם קצת צודקת),

היא מציפה לה מחשבות נוגות ותסריטים מלחיצים על ילדיי שיפסעו שניהם עוד כמה ימים לגנים חדשים (ולא מוכרים), עם צוות חדש (וזר), עם ילדים חדשים (וזרים), במבנה חדש (תשלימו כבר לבד).

כמה אנחנו רוצים לעטוף את הילדים שלנו, לגונן עליהם, לתת להם תחושת ביטחון, יציבות, והנה, פעם בשנה – או בשנתיים – אנחנו זורקים אותם למים, די עמוקים בעיני, ולא עם מספיק מצופים.

אנחנו עושים ביחד איתם "תהליך הסתגלות" שאין בו שום התחשבות בקצב של כל ילד וילד, אלא הוא נגזר בעיקר מצרכים פרקטיים – אמא ואבא צריכים ללכת לעבוד/זה מה שנראה נכון לגננת או למשרד החינוך.

חלקינו הגדול נשאיר ילדים בוכים בגן בימים הראשונים, וכן, כשנתקשר אחרי חצי שעה לגן, הסייעת תרגיע אותנו שהוא הפסיק לבכות שתי דקות אחרי שהלכנו, אבל אנחנו לא נדע אם הוא הפסיק כי הוא נרגע, או שפשוט הוא הבין שאין טעם לבכי.

יעברו יומיים או שבוע או חודש עד שנגיע לרגע המיוחל שבו הילד שלנו יכנס שמח ובטוח אל הגן ונדע ש"עברנו את זה".

***

כקונטרה לרגשנית, מתעוררת גם ה"קולית" (שאפשר גם לקרוא לה רגועה, פרקטית, בת הברית של בעלי וגם קצת צודקת),

היא מנסה להסביר לרגשנית בסבלנות רבה שילדים הם סתגלנים,

שמה שנראה לה כל כך דרמטי, לא בהכרח משאיר חותם עז על ילד,

שהחיים מזמנים חוויות שונות ומוטב לילדים לחוות גם התנסויות פחות נעימות עם ליווי תומך של ההורים, זו בסך הכל הכנה להמשך חייהם, שההסתגלות היא קצרה, כי כשנמרחים איתה הילד רק עוד יותר נאחז ולא משחרר ואנחנו מקשים שלא לצורך.

***

אם זה לא מספיק, מצטרפת לה ה"אשמה" שכוססת ציפורניים בעצבנות וממלמלת לעבר הרגשנית – "זה לא טוב שאת לחוצה , את מקרינה להם את כל הלחץ הזה,

איך הם אמורים להסתגל לגן אם את לא משחררת??

את צריכה לשדר להם ביטחון, זה הכל בגללך ובגלל השריטות הלא ברורות שלך לגבי התחלות חדשות."

***

בסופו של דבר – אני יודעת שהם יהיו בסדר.

אני יודעת שצריך לשים דברים בפרופורציות ואני לא שולחת אותם לגוב אריות.

אני יודעת שהתחלות חדשות הן גם ואולי בעיקר דבר מרגש, מסקרן, משמח.

אבל.

האבל הוא שאני רוצה לבחור את הדרך בה הילדים שלי גדלים.

אם הייתי צריכה לשבת ולכתוב "חזון" לגבי איך ילדים יגדלו,

החזון הזה היה כולל גני ילדים של קבוצות יותר קטנות, עם יותר אנשי צוות ,עם בחירה קפדנית של כל איש צוות כך שכולם יהיו אנשים שרוצים לחנך ולטפח בכל ליבם.

החזון הזה היה שולח את הילדים בצהריים הביתה – כי לבלות עד 16/17 בגן עם עוד 20-30 ילדים לא נראה לי הדבר הנכון לאף אחד.

החזון הזה היה עושה הסתגלות ארוכה ונעימה בגן, כך שכשאמא תעזוב – הגן כבר יהיה מקום מוכר ונעים.

ומה שעצוב לי זה שאני בטוחה שרב האימהות שהיו כותבות חזון כזה – היו כותבות את אותם דברים,

אבל אנחנו זורמות עם הזרם.

אנחנו מנסות להסתדר על הצד הטוב ביותר בין כל שיקולי הקריירה /פרנסה/אפשרויות,

אנחנו אומרות לעצמינו שזה בסדר, שלא צריך להיות רגשניות מדי, שכולם גדלים ככה היום,

וזה נכון. זה לא נורא. זה בסדר.

אבל זה לא בדיוק מה שאנחנו רוצות בשבילם.

וזה עושה לי כיווץ קטן ולא נעים בבטן.

image

 

 

 

לרקוד כמו ילד

אוגוסט 16, 2012

196610339952880689_ZAiCpFQR_b

http://dallasclayton.com/post/23661045031

ילדים קטנים רוקדים כי זה כיף.

הם רוקדים כי המוזיקה מעוררת בהם רצון להזיז את הגוף.

לפעמים הם עוד לא יכולים לגמרי לשלוט בתזוזה של הגוף, עוד לא מצליחים לעמוד או ללכת, ועדיין הם מוצאים את הדרך לטלטל את איבריהם הקטנים באושר.

144396731772698759_ElmkYbIw_ftumblr_lrzcebXC1x1qbo2b6o1_500

אחרי כמה שנים זה כבר נראה ככה:

139259813447830185_TukMkMVO_f

המודעות נכנסת לתמונה, ואיתה שאלות בסגנון –

מי רואה אותי? מי רוקד לידי? איך אני נראה? איך אני נראית? יפה? סקסית? מגוחך? מה חושבים עלי?

ושאלות אחרות, חשובות יותר כמו – נעים לי? זה מה שבא לי לעשות? …נדחקות הצידה.

ככה זה.

ככה זה עם ריקוד, עם ציור, עם שירה, עם עירום, עם יצירת קשרים, עם מגע,

החופש התמים ומעורר הקנאה פוגש במגבלות, בבושה, בחששות, במעצורים,

הרבה שנים אחר כך, יהיו כאלו שיצליחו לשחזר את התחושות המופלאות הללו, שירקדו בשביל עצמם, שישירו בזיופים ויהנו מכל רגע, שיבקרו בחופי נודיסטים ויזכרו כמה כיף להיות עירום בטבע ,

חלקם יגיעו לזה רק אחרי כמה דרינקים…חלקם אחרי סדנאות ומדיטציות, חלקם פשוט לא יקומו לרקוד…

כשאתה בתוך זה – זה לא דרמטי, הרי הייתי שם, כשהייתי בת 12 ובמסיבות כיתה היינו נותנים ניקוד ומכתירים בכל מסיבה את הילד והילדה שרקדו הכי יפה – זה נראה לי בסדר (היום זה נראה לי הדבר הכי טיפשי בעולם),

אחר כך כשרקדתי במסיבות עם נעלי עקב ושמלה שאפשרו לי תנועות מדודות  – זה גם נראה לי בסדר,

לפעמים קצת קינאתי בכאלו שנראו משוחררים יותר ממני – אבל גם זה נראה לי בסדר,

אבל אחרי שיצא לי לחוות שוב חופש של ילדות, לרקוד בשביל עצמי, יחפה במדבר בלי שום עניין במה שנמצא מסביב,

ללכת עירומה על חוף ים, להשתטות מתוך ביטחון מלא שאוהבים אותי,

נזכרתי.  נזכרתי איך זה אמור להיות.

ועכשיו אני צופה בילדים שלי, בסך הכל בני שנתיים וחמש, וכבר אני רואה את המודעות מחלחלת,

אני יודעת – כמו תמיד, אני לא באמת אוכל לקצר עבורם תהליכים,

ועדיין אני תוהה , איך אצליח לשמר בהם את התמימות היפה הזו, את הקשר האמיתי עם עצמם,

בחברה הכל כך ביקורתית, תחרותית ולא סובלנית לשוני ויחוד,

איך אלמד אותם שהדרך, ההנאה, ההקשבה לעצמם חשובות לפחות כמו התוצאה?

שיצירה צריכה להיות קודם כל כיף, ורק אחר כך יפה.

בינתיים אני אשתדל לרקוד איתם, להשתטות איתם,

לאפשר להם אי קטן ויציב שבו הם יוכלו להישאר ילדים כמה שירצו.

 

                                                                                                   http://blog.landofnod.com

174796029257463011_l7lIQRCJ_f

216243219578443675_etLzQroQ_f

http://www.wanelo.com/

אומנות השיקוף

אוגוסט 9, 2012

File:Reflection in a soap bubble.jpgReflection by xxsanelunaticxxReflection by lolo-o.

ארוחת ערב, הפיצה של איתמר יצאה קצת אפויה יותר מהרגיל והילד דופק סצנת שברון לב מהסרטים.

הוא לא רוצה לאכול אותה, הוא לא רוצה שום דבר אחר, הוא בעיקר רוצה להגיד "לא" וליבב.

אילן ואני מסתכלים זה על זו ומשדרים בטלפתיה מחשבות בסגנון "כמה חבל שאנחנו הורים נאורים ומאופקים כי ממש בא לנו להוריד לו כאפה",

אני הולכת איתו לחדר להירגע, כשבראש מתרוצצות לי מחשבות מגוונות , ביניהן –

בטח כל השכנים שומעים אותו

אני ממש רוצה לחזור לשולחן להמשיך לאכול את הפיצה שלי

למה לעזאזל הוא מתנהג כמו דרמה קווין

ואז מבצבצת לה הארה – אני מכירה את הילד שלי, לא הגיוני שהוא מתפרק בגלל פיצה…הממ..מה היה שם קודם?

אני מריצה בראש את אחר הצהריים, ואומרת לו:

"אתה יודע מה אני חושבת? אני חושבת שלפני ארוחת ערב קצת שעמם לך"

"נכוו  הו  הו  הו  הון" (שזה "נכון" תוך כדי התייפחות)

"ואז עשית קצת דברים אסורים"

"הו הו הון"

"ואבא לקח לך את החרב כי דפקת איתה על הקיר ואני כעסתי עליך כי חטפת לירדן"

עכשיו זה כבר לא היה בכי מנדנד כמו מקודם, זו היה באמת בכי מהקרביים, והצלחנו לנהל שיחה טובה על כעס (שזה נושא שלם לפוסט אחר) ואז איתמר חזר לשולחן ואכל את הפיצה החרוכה שלו בתאבון רב.

כשלומדים על תקשורת בינאישית, לומדים על חשיבות השיקוף, שיקוף כלומר (ואני מסבירה את זה בצורה מאוד לא מקצועית ) לתאר את מה שהאדם חווה/מרגיש – לא בתור פרשנות שלנו, אלא את מה שהוא תיאר קודם – במילים אחרות.

לדוגמה אם ילד מתלונן שהגננת נזפה בו והוא לא עשה כלום וזה לא הגיע לו , להגיד לו משהו בסגנון – "נשמע שאתה מרגיש שהגננת לא היתה פיירית כלפיך וזה בטח מאוד מרגיז".

האדם שממול צריך לדעת שמבינים אותו, ואם נגיד לו – "וואו, אני ממש מבין אותך" – הוא לא בהכרח יאמין. אבל אם נתאר לו במילים שלנו את הרגשות שלו או אפילו נתאר את הסיטואציה  – הוא יידע שב א מ ת מקשיבים לו, מבינים אותו , רואים אותו.

יותר מזה, הוא לא תמיד מבין את עצמו בצורה ברורה – וזה בולט בעיקר אצל ילדים.

אצל ילדים השיקוף בא גם ללמד אותם להבחין ברגשות של עצמם.

תחשבו על סיטואציות כמו ללכת לאירוע שממש לא בא לכם עליו כי בן/בת הזוג נורא ביקשו, ואז שעתיים אחר כך להתפוצץ עליהם על איזו שטות…או לחזור עצבניים מהעבודה ולהוציא את הבאסה על כל הסובבים בלי שום פרופורציה,

למי מאתנו המבוגרים זה לא קרה? אז בטח ובטח שזה קורה לילדים שלנו.

אני זוכרת סיפור שאילן סיפר כשהוא חזר מהדרכת טיול של כיתות ב' בבי"ס,

היה שם ילד אחד שהתנהג בצורה מעצבנת והיפר אקטיבית, זז בתזזיתיות, הפריע, הרעיש,

בשלב כלשהוא ניגשה אליו אמא מלווה ואמרה לו :

"נראה לי שחם לך, אולי אני אעזור לך להוריד את הסווטשרט?"

ומאותו רגע הוא נרגע. הוא פשוט לא ידע שחם לו והוא נהיה עצבני מזה…

אנחנו כהורים צריכים להתאמץ להבין את ה"סאב טקסט" (או  – לקרוא בין השורות -  לטובת בעלי שינזוף בי שאני משתמשת בלועזית סמיילי )

לא תמיד נצליח, אבל חשוב שלפחות נזכור לכבד את הילדים שלנו, שניתן להם קרדיט שכשהם מגיבים בצורה חריגה – יש להם סיבה טובה.

זה לא אומר שלא צריך להציב גבולות, זה רק אומר שצריך להבין שיש שם מועקה שצריכה לצאת – והיא כנראה אמיתית ומוצדקת ולא באמת קשורה ל"פיצה".

 

הילד לא אוכל

יולי 30, 2012

 

אחרי הפוסט המאוד רציני האחרון, מגיע לי ולכם פוסט קליל סמיילי

אז קודם כל בואו נבהיר – הילד כן אוכל. גם הילדה.

כמו הוריהם – גם הילדים שלי אוהבים לאכול.

הבעיה היא שאין לי כוח לבשל, ושאני יכולה להסתדר מצוין עם תפריט של ג'אנק פוד והרבה פחמימות, הייתי יכולה להסתדר מעולה גם עם תפריט בריאותי של קינואה ומיצים סחוטים אם רק היה איזה פראייר שהיה מכין לי אותם על בסיס קבוע, אבל אין.

הגנים הפולניים בשילוב של 6 שנות לימוד של רפואה סינית ויפנית כשאני מוקפת בשלל מורים צמחוניים/טבעוניים/ אוכלי Raw Food וכד' גורמים לי רגשות אשם קשים על זה שאני לא מקפידה מספיק על התזונה של עולליי.

בעודי משוטטת ברשת נתקלתי לאחרונה בדברים מהממים שאנשים (נשים?) עושים עם אוכל ,למשל כמו זה:

food for children

http://creativehomeschoolmom.wordpress.com/

תראו לי את הילד שלא יאכל שעועית ירוקה!!

כמובן שאם היו לי אנרגיות לעשות דברים כאלו, כבר הייתי מנצלת אותן לדברים אחרים…

אבל ניסיתי את מזלי בגרסה העצלנית, וסידרתי היום בארוחת הערב לכל ילד צלחת עם "פרח" שעשוי מפרוסת עגבניה שסביבה עיגולי מלפפון וגבעול מלפפוני, הילדים לא נראו נלהבים מדי (סתם שיחקו אותה קשוחים) אבל אכלו בשקדנות את כל חלקי הפרח – מה שלא טריוויאלי בכלל במחוזותינו….

אתם יכולים להבין מזה שאני לא מעלה תמונה של הפרח שלי, שהוא לא היה שווה תמונה…אבל למי אכפת? שני ילדים אכלו מלפפון שלם, המצפון שלי כל כך שקט שברור שמחר נאכל פיצה.

אז עוד כמה רעיונות מקסימים –

אגסיי פינגווינים – מהבלוג – http://www.parenting.com/article/pear-penguins

(יש הוראות הכנה בקישור)

pear-penguins

עץ פירות מהבלוג –

http://www.supermama.me/en/Creative-Food-Display-for-Picky-Eaters

 

Banana tree

בקישור האחרון יש עוד מלא תמונות מדהימות של דברים שעשו  אנשים עם המון כישרון, זמן פנוי, מסירות? שעמום בחיים? לא יודעת, אין מצב שאני אי פעם אכין דברים כאלו אבל שווה להציץ ולהתפעל     סמיילי

 

84935142942190787_BMElfiQu_c

 

מי שומר על המרחב האישי שלך?

יולי 24, 2012

אמא ברשת הגנה עצמית

אני חשה צורך "להזהיר" שהפוסט הזה לא משעשע ולא קליל, אבל הוא חשוב בעיני ומוגש לכן (ולכם) בהרבה אהבה.

אני חושבת שמאז הפוסט על "איך לדבר ככה שילדים יקשיבו ולהקשיב ככה שילדים ידברו"לא הוצפתי בתחושת מיסיונריות חזקה כמו עכשיו.

יש לי חשק כמעט בלתי נשלט לתפוס כל אישה שאני רואה בסביבתי , לטלטל את כתפיה באסרטיביות ולשלוח אותה מיד להירשם לקורס אימפקט. אבל מיד.

אני אנסה לנשום עמוק ולספר לכם על זה בלי להכניס כל שני משפטים את המילים – לכי להירשם!!!

ואגב – הפוסט הזה כתוב בלשון נקבה – מטעמי פרקטיות, והזכרים שביניכם מוזמנים מאוד לקרוא אותו ואז להעביר אותו לנשים היקרות להם.

****

 

הרבה שנים שאני מסתובבת לי בעולם עם תחושה של "קורבן פוטנציאלי", זה נשמע אולי קצת דרמטי, אבל אני חושבת שרובינו מסתובבות ככה.

אני בטוחה שחלק גדול מהקוראות אומרות עכשיו – "מה פתאום? אני?קורבן פוטנציאלי? מה היא מפילה עלי את החרדות שלה…"

אז תנו לי לשאול אתכן –

נוח לכן להסתובב לבד בערב במקומות שאינם הומי אדם?, כשאתן נכנסות לחדר מדרגות בלילה, או כשאתן יורדות לחניון התת קרקעי של הקניון ולא רואות שם נפש חיה, כשאתן סתם יושבות בחוף הים וחבורה של בחורים מתקדמת לעברכן – הלב שלכן לא מאיץ טיפה?

זה לא שאני מבלה את ימי בחרדה, אני חיה לי די בסבבה, כמו כל אישה נורמטיבית,

אבל הפחד שם, כמעט בלי שנשים לב, ובמקרה שלי, אחת לכמה זמן – בעיקר כשאני נתקלת באיזו ידיעה מטרידה בעיתון – הפחד הזה צף, ואיתו תחושת תסכול גדולה ורצון להיות מסוגלת לכסח אנשים עד מוות במקרה הצורך.

סליחה אם זה נשמע נורא – אבל זה בדיוק מה שהייתי רוצה.

אם פעם הפחד הזה היה רק מאנסים, הרי שבשנים האחרונות לצערי אני לפעמים מפחדת סתם מסיטואציה שבה נערים שיכורים יתקפו את בעלי….(קרה כבר כמה פעמים במדינה שלנו לא?) או שאיזה פורץ אלים יכנס הביתה ויאיים על ילדי (טפו טפו וחמסה חמסה ואני גם נוקשת על שולחן העץ),

השורה התחתונה היא שבתחושה שלי עד היום – מי שאחראי על המרחב האישי שלי ושל יקיריי הוא בעיקר המזל.

אם יהיה לי מזל – כלום לא יקרה, ואם יהיה לי מזל – אני אצליח לברוח,

ואם יהיה לי מזל – מישהו יבוא לעזור,

וזו אופציה מאוד לא מספקת מבחינתי.

אז הלכתי לקורס הגנה עצמית. ולא סתם קורס – קורס מעולה!!

הסיבה הכי חשובה שהופכת אותו למעולה – היא שבקורס יש מדריכים בחליפות הגנה שמדמים את התוקף, וזה אומר שבמשך 5 ימי שישי – "הותקפתי" בשלל תרחישים (די זוועתיים…) ,הרבצתי, בעטתי בכל הכוח, וחזרתי עם שפשופים , והלב שלי דפק והאדרנלין הציף , ותודות לזה – קיבלתי פידבק אמיתי על עוצמת ודיוק המכות שלי. נוכחתי לדעת שאני לא חסרת ישע, וחשוב לא פחות – לדברי המדריכים – החוויה נצרבה במע' העצבים שלי, ואם חלילה אזדקק, הגוף שלי כבר יכיל את המידע החשוב הזה.

Impact

זו כאמור הסיבה הכי חשובה , אבל מעבר לזה, הקורס הזה הוא חוויה מעצימה ומרגשת שמגיע לכל אישה לחוות.

למדנו על עצמנו שם לא מעט, אני בכוונה אומרת את זה ברבות – כי העובדה שקבוצה שלמה הרגישה דברים דומים, מראה לי שזו לא רק שריטה/רגישות/צורך שלי.

למדנו על כמה טבוע בנו להיות נחמדות, לא לעשות סצנות, לוותר לעיתים על הגבול הנוח של המרחב האישי שלנו ולשכנע את עצמינו שזה לא נורא – כשהוויתור הזה לפעמים מוביל לסטטיסטיקה האיומה לפיה 85% מהתקיפות המיניות יעשו ע"י אנשים מוכרים!!!! זה נורא , לא?

למדתי שקל לי יותר לצעוק "לא" מאשר לצעוק "הצילו".

למדתי שלפעמים עדיף להמתין לשעת הכושר הנכונה למרות שהאינסטינקט אומר להשתולל.

למדתי שאני יכולה. מסוגלת. יש לי כוח ונחישות.

אל תבינו לא נכון – אני עדיין אהיה דרוכה כשאלך לבד בחושך, אני עדיין מודעת לסכנות, ולצערי אין דרך לדעת איך יגיב אדם בזמן אמת,

אבל לקחתי אחריות. היום אני יודעת שיש לי עוד כלים – יותר יעילים ממזל וצרחות.

לא היה פשוט לקום ביום שישי בבוקר ובמקום לבית קפה ללכת למפגש עם הפחדים שלי.

לא פשוט לשכב על מזרון בעיניים עצומות כשלפתע נשכב עלייך גבר זר שאומר לך דברים לא נעימים.

לא פשוט כשתופסים אותך מאחור ומטיחים אותך אל הרצפה, לא פשוט – למרות שאת יודעת שאת מוגנת, שבתוך החליפה יש מדריך איכפתי ומסביבך קבוצת תומכות,

לא פשוט – כי את יודעת שזה יכול להיות אמיתי, כי את לא רגילה לחוש פיזית מגע מאיים, וכי זו פעם ראשונה שבה את מרגישה "בגוף" כמה את חלשה לעומת גבר.

אבל אז את מגלה שאת מצליחה לצאת מהמצב הזה, שאת יכולה לנצח, שיש לך מה לעשות, ומה שהכי מדהים זה שהדברים ששיתקו אותי בשיעור הראשון, נראו לי פשוטים לחלוטין בשיעור הרביעי,

ומשבוע לשבוע, נבנית יכולת ויחד איתה תחושה אדירה של כוח ובטחון.

היו שיעורים שחזרתי מהם בתחושת אופוריה והיו שיעורים שהציפו לי רגשות קשים.

אבל בשבוע שעבר הסתיים הקורס – ואני מודה לעצמי על שפיניתי את הזמן, הכוחות והכסף ועשיתי אותו.

זה אחד הדברים החשובים שעשיתי למען עצמי בשנים האחרונות!!!

ומפתיע, אבל גם מאוד נהניתי…

יש תמיד המון תירוצים – זה לא זול ,זה גוזל זמן, זה רחוק, מי ישמור על הילדים, יש המון דברים יותר חשובים,

ו…עזבו שטויות.

זה המרחב האישי שלכן. זה הביטחון שלכן.

אתן חשובות. מגיע לכן.

שאר העולם יחכה.

למידע אתן מוזמנות להיכנס לעמותת אל הלב – קורס אימפקט, (זו עמותה ללא מטרות רווח).

חשוב לדעת שהעמותה מפעילה גם קורסים לילדים והורים ולנערות צעירות , ושהעמותה מגיעה לכל מקום בארץ שיש בו אולם התעמלות עם מזרונים וקבוצה של 8 איש ומעלה (מה שאומר שאפשר לארגן לבד קבוצה או להציע למתנ"ס/לביה"ס וכד').

אני רוצה לנצל את ההזדמנות להגיד תודה למדריכות המדהימות, האמפתיות ונוסכות הביטחון – ג'יל , תמר ושרון,

ולמדריכים המדהימים שאפשרו לנו להתנסות מול כוח גברי, שעזרו לנו להבין איך הראש הגברי פועל בזמן תקיפה, שהיו מגויסים למטרה של העצמת נשים באופן מרגש – יותם, יאיר ודורון.

אחרי שהתאפקתי כל כך הרבה, עכשיו מותר לי להגיד לכן –

לכו להירשם!!! עכשיו!!!

אגב – מי שנרשמת לקורס הקרוב שמתחיל באוגוסט בתל אביב או בירושלים יכולה להגיד שהיא הגיעה דרכי ולקבל הנחה של 10%.

ולסיום…הייתי חייבת להכניס כמה תמונות מעוררות השראה   סמיילי

imageimage

mulan

אמא'לה ג'וק

יולי 19, 2012

אני יצור די פחדן.

אני מפחדת ממים עמוקים, ממקומות גבוהים, מסמטות אפלות והרשימה עוד ארוכה.

בתור אמא אני מאוד משתדלת לשחק אותה קולית ולא להעביר אל ילדי את הפחדים שלי,

אבל כשזה מגיע לג'וקים, זה פשוט חזק ממני.

היום למשל, בעיצומו של אחה"צ פסטורלי –אני מורידה כביסה מהחבל, אילן מכין פיצה והילדים משחקים בגינה ,

כשלפתע מתוך הכביסה היבשה מתעופף לו ג'וק ונוחת לי על הרגל,

מיד פצחתי במופע הפופולרי – "אמא'לה ג'וק" (שאולי יותר נכון לקרוא לו "אילן'לה ג'וק") שכולל קטע קצר של מחול מודרני עם הרבה נפנופי גפיים משולבים בצעדי ריצה בלווית מוסיקת רקע של צרחות רמות.

עכשיו – בואו נדבר רגע על בעלי.

אילן – למי שלא מכיר אותו הוא גבר גבר, הוא דמות חסונה ונוסכת ביטחון בחיי, אבל כשזה מגיע לג'וקים, אני לא יודעת מה הקטע שלו.

אני חושבת שהוא די נגעל מהם בעצמו, ולכן הוא לא מתגייס למשימה במלוא המוטיבציה , הוא מגיע בקצב איטי (כנראה שהוא מקווה שהג'וק יספיק לברוח?) ואז הוא מחסל את הג'וק בכל מיני טכניקות מקוריות ולא הכי יעילות במקום פשוט לדרוך עליו עם נעלי העבודה הגבריות שלו.

אז עבדתכם הנאמנה נמלטת אל המטבח ומתנה צרותיה (בצרחות רמות כבר אמרתי?) מול בעלה שבהזדהות אומר לה :

"אוי, הוא טיפס לך על הרגל? איכס"….הייתי צריכה להבהיר לו שבשביל אהדה יש לי אחיות ושיבוא להרוג את הג'וק שהמשיך לעמוד בנחת ליד חבלי הכביסה.

עכשיו בואו נדבר רגע על הכלבה שלי.

לונה, איך לומר, היא כלבה נאמנה אבל חוכמה היא לא הצד החזק שלה , כשהיא רואה ג'וק , היא מתנהגת כמו ארס צעצוע (תחזיקו אותי שאני לא אפוצץ אותו, שמישהו יחזיק אותי) היא "כאילו" מתנפלת על הג'וק אבל למעשה היא לא עושה לו כלום.

וכך בעלי הבין שאין ברירה ויצא אל הקרב, בדרכו הוא החליט להתחמש במטאטא הצעצוע של ירדן והחל להכות נמרצות את הג'וק כשמדי פעם הוא מנחית את המטאטא על הראש של לונה שהתעקשה לעשות כאילו היא עוזרת לתפוס את הג'וק.

כיוון שמטאטא ילדים הוא בחירה קצת מוזרה לחיסול ג'וקים, זה לקח לא מעט מכות, ולמעשה זה נראה כמו המשך ישיר של המופע שלי.

כל אותו הזמן עמדו שני ילדי בגינה ,הסתכלו בהלם על ההורים שלהם ושאלו "מה קרה? מה קרה? מה זה היה? מה קרה?"

כשהמופע המשולב הסתיים ניסיתי לחזור לנונשלנט שלי, הסברתי להם שאמא נבהלה כי טיפס עליה ג'וק ועכשיו הוא מת והכל בסדר (עכשיו לך תסביר להם למה אסור להרוג נמלים/חיפושיות/פרפרים וג'וקים מותר, וזה עוד לפני שהם הבינו שעוף זה תרנגולת…)

איתמר שאל אותי למה כל כך נבהלתי, והסביר לי שאנחנו גדולים וחזקים והג'וקים הם קטנים וחלשים, כי אין להם שרירים!! (ילד תמים בן 4.5 שחושב שאפשר לפתור היסטריה בהגיון)

כעבור דקה ירדן התחילה לקפוץ ולצעוק "אוי, יש לי ג'וק על הרגל", נהדר, חשבתי לעצמי, את מגדלת נקבה היסטרית ואין לך את מי להאשים מלבד את עצמך.

אבל כעבור עוד דקה ירדן מצאה מקל והתחילה לחבוט איתו ברצפה ולצעוק – ג'וק! לא!

הממ, אמרתי לעצמי, יש כאן פוטנציאל, עוד 3 חודשים אילן יוצא למילואים ויש סיכוי סביר שהיא כבר תלמד להרוג ג'וקים עד אז    סמיילי

 

מסיבת גן

יולי 4, 2012

שוב מגיע סוף השנה, שוב אני שומעת מאיתמר במשך שבועיים איך הם רוקדים סמבה בגן, עושים חזרות, ולומדים לשיר את "אני והגיטרה",

שוב אנחנו מגיעים והילד קופא, נצמד אלי ומסרב להשתתף.

באמת שאין לי בעיה אם זה שהוא לא משתתף. יש לי בעיה עם זה שהוא סובל.

אני רואה אותו נקרע בין הרצון להשתתף עם כולם, להיות כמו כולם, לעשות את מה שמצופה ממנו, לבין המחסום הזה שפשוט לא מאפשר לו.

משהו בהמולה, בקהל ,בעודף ההתרגשות פשוט מכניס אותו לפאניקה מוחלטת,

אני מנסה לתת לו (ולעצמי ,ולכל ההורים שמסתכלים עלי במבטי רחמים אוהדים) תחושה שהכל בסדר, שמה שהוא בוחר לעשות מקובל עלי לחלוטין,

אני כל כך מתאמצת לתת לו את התחושה הזו שאני קולטת איך אני מחייכת יותר מההורה הכי מאושר וגאה שם,

אחרי שעה וחצי אני מוצאת את עצמי עם לסתות כואבות מרב חיוכים ,רגליים הרוסות מ – 26 ק"ג שמתעקשים לשבת על אמא אבל להתפתל באי נוחות בו זמנית, ולב גועש מעצבות על המצב האומלל הזה.

אני זוכרת סיטואציות שבהן הרגשתי שכולם נהנים ממשהו שלי לא נראה מהנה בכלל ואני צריכה לבחור אם להעמיד פנים או להיות מחוץ לקבוצה,

אני עוד יותר זוכרת סיטואציות שבהן כולם נהנו ממשהו שנראה גם לי מהנה, אבל משהו לא ברור הקשה עלי להשתלב,

אני יודעת כמה זה לא נעים, הבטן שלי מתכווצת בשבילו וכל מה שאני יכולה לעשות זה להיות איתו שם ולהשתדל לא להעיק עליו עוד יותר.

בסך הכל מסיבת סיום מחורבנת של ילדים בני 4, זהו רק כאב קטן מני רבים שאני עתידה לחוות איתו, אני חושבת על היצור המוזר הזה שנקרא "אמא", יצור שהלב שלו משכפל את המגירות שלו עם כל ילד שנולד, וכל האכזבות, השמחות, הכאבים, העלבונות, הפחדים של כל ילד , חרוטים כמו העתק., אני תוהה אם מתחשלים עם השנים כי כרגע אני מרגישה כמו גוש רגשות שמנסה להתמודד עם חיים של אדם בוגר ועוד שני ילדים וזה לא פשוט לי בכלל.

*************

ובנימה פחות דרמטית,

מכיוון שאני לא עסוקה בלהסתכל ובלצלם באובססיביות את הילד שלי במסיבה, הרי שאני פנויה לחלוטין לצפות במתרחש.

צוות הגן (המקסים יש לומר) נראה על סף התמוטטות עצבים מהמאמץ לגרום לילדים לא לצאת לחלוטין מאיפוס כשבמקביל הן צריכות לשיר שירים  ולעשות בהתלהבות תנועות טיפשיות יחד עם הילדים (כשתוך כדי הן בטח מתפללות שעדת ההורים המצלמים לא ינציחו במקרה גם אותן ועוד רחמנא ליצלן יעלו את זה בטעות לפייסבוק),

בנות הגן – ברובן נראות נהנות, אחרי הכל יש להן שמלה חדשה מתנפנפת, קהל שסוף סוף צופה בהן בסבלנות ואבא שמצלם אותן – אני חושדת שההנאה מלהיות כוכבת היא  ענין גנטי של נשים.

לעומתן רב בני הגן – "לא באמת שם" כמו שמגדירה חברה טובה שלי, הם עושים את התנועות בפרצופים שנעים בין אפאטיות, שעמום, הלם, תמיהה או סבל.

המוסיקה תמיד חזקה מדי, המקום תמיד צפוף מדי והמזגן אף פעם לא פועל כמו שצריך, ההורים רואים את רב המסיבה מבעד למסך הסמארטפון/מצלמה (וכמו שסיפרה אותה חברה טובה, אצלה בגן כמעט ולא מחאו כפיים כי הידיים היו עסוקות בלצלם)

באופן כללי, אם היו עושים שאלון דיסקרטי, אני די בטוחה שרב הנוגעים בדבר קצת שמחו שזה נגמר…

אז למה לא לעשות מסיבה שבה תהיה תערוכת ציורים של הילדים, אולי שיר אחד ופעילות משותפת עם ההורים?

למה לא לשבת ולחשוב מה יהיה כיף ולא מה יראה מרשים? 

כשאני הייתי בת 5, מסיבת סוף השנה נערכה בפארק וההורים המחיזו לנו את "אליעזר והגזר" (אמא שלי היתה הגזר סמיילי)

לא הייתי צריכה להילחץ מלזכור תנועות , או מזה שמסתכלים עלי, לא אמרו לי לא להביא אחים,ולא הושיבו אותי בנפרד מההורים שלי.  היה לי כיף. אני יודעת שלהתרפק על "בזמני היה יותר טוב" זה סימן מובהק לגיל מתקדם, אבל נראה לי שבמסיבת סיום שלי איתמר היה יותר נהנה…

 

אמא ספורטיבית

יוני 3, 2012

מסתבר שככה בלי להתכוון התחלתי לעשות פעילות ספורטיבית,

אחרי שזנחתי את הפילאטיס ואת הזומבה, אחרי שסירבתי בתוקף לעשות הליכות (הכי משעמם בעולם) או ריצות,

אחרי שכבר התחלתי להשלים עם היותי בטטת כורסאות, פתאום התברר שהיקום מצא דרך מקורית לגרום לי להזיז את הישבן.

שימו לב – אני משתתפת בחוג ספורט טיפולי לבני 4-5.

מסתבר שלאיתמר יש קשיים במוטוריקה, ומסתבר שיש ממש בגדרה מכון מדהים של חוגי ספורט טיפולי (מי אמר  שגדרה זה חור?), ומסתבר שאיתמר מסרב בתוקף להשתתף בחוג לבד…

בהתחלה המנחה אמרה בביטחון שנשב איתו בצד, ונראה איך כבר בסוף השיעור הראשון הוא יקום ויצטרף…ושמאוד חשוב שלא נקרין לו לחץ,

ואז היא אמרה שזה יקרה בשיעור השני… ואז בשיעור השלישי היא התחילה להתייאש , ואני כבר הייתי על סף התמוטטות עצבים מלשבת על הספסל כשאני מנסה להראות לא לחוצה, לא חושבת על איזה בזבוז כסף ועל איך בחיים הילד שלי לא יהיה ספורטיבי, לא מפנקת ומשתפת פעולה עם ההימרחויות המאוהבות של איתמר עלי, אבל מצד שני לא נותנת לו תחושה שהוא דחוי או מאכזב או…ואולי…ואוף!!

תאמינו לי , זה היה יותר מתיש נפשית ממשחקי התחלה בזוגיות (אתם זוכרים, או אולי זוכרות, פעם מזמן , לפני שמצאנו את בחיר ליבנו, ופגשנו כל מיני תל אביביים שרוטים וניסינו להיראות מעוניינות אבל אדישות וזורמות וסבבה…),

ואז ישבנו אני והמנחה לשיחת מריטת שערות משותפת (מטאפורה, כאילו?), והסכמנו שאיתמר יכול לשבת גם חצי שנה על הספסל בעודי מאבדת את מעט השפיות שנותרה לי ומבזבזת את כספי כך שאפילו כסף לטיפול נפשי טוב לא ישאר, ולכן הוחלט פה אחד שאמא – כלומר אני – תשתתף בחוג.

עכשיו תארו לעצמיכם, 3 גמדים קטנים ושמחים,  ואמא אחת שחזרה מיום עבודה ומשוועת לקפה טוב מנסים כמיטב יכולתם לבצע למלא אחר הוראות של מורה ספורטיבית וחטובה,

לשמחתי, לאף אחד מהילדים לא נראה מוזר שאני שם, אף אחד לא דרש שגם אמא שלו תיכנס, הם קיבלו אותי לקבוצה בתמימות מקסימה של ילדים, ואני מצאתי את עצמי הולכת על קורה, מקפצת על טרמפולינה וקופצת מחישוק לחישוק כשאם הסיטואציה לא הזויה ומפדחת מספיק, הרי שמדי פעם המורה גם מעירה לי בחביבות שאני צריכה לקפוץ ברגליים צמודות (מה שחשבתי שעשיתי, אבל החטובה טענה בתוקף שדילגתי…) ושאני צריכה ללכת על הקורה עקב בצד אגודל (מה שחשבתי שעשיתי אבל החטובה הסבה את תשומת ליבי לזה שיש מרווחים בצעדים שלי), אם היה ספק כלשהוא ממי הילד קיבל את הצרה הזו – עכשיו כבר אין. (בהתחשב בזה שעד היום אם אילן זורק לי צרור מפתחות ואני תופסת , כולם מסביב מריעים בתדהמה, אתם יכולים להבין שלא באמת היה ספק מלכתחילה).

אחרי שליש שיעור, אזרתי אומץ והתחלתי לחפף עד שלבסוף נשענתי על הקיר בנונשלנט ולשמחתי איתמר כבר היה כל כך עסוק שהוא לא התנגד.

החטובה טענה שאיתמר השתתף מדהים ושלדעתה בשיעור הבא הוא כבר יגיד לי לצאת, אני אישית מכינה את עצמי לעוד כמה שיעורים ,

האמת שלקפוץ על הטרמפולינה היה די כיף…..סמיילי

קלילות

יוני 1, 2012

image

יש את העניין הזה של "לזכור איך זה מרגיש להיות ילד".

הרי כולנו נשבענו בתור ילדים שאנחנו נישאר מגניבים וקלילים גם כשנהיה מבוגרים,

כולנו הסתכלנו מדי פעם בתימהון על ההורים/מורים/שכנים שלנו וחשבנו לעצמינו – "מה? הם לא היו פעם ילדים?"

ואז גדלנו, וגילינו שעכשיו תורינו לגלם את המבוגר האחראי, וזה לא תמיד הולך יחד עם מגניבות וקלילות…

אבל!!!!

אבל הרבה פעמים אין סתירה אמיתית בין השניים, רק שאנחנו כל כך רגילים כבר לגלם את המבוגר האחראי – או שמא נודה על האמת-  את המבוגר התשוש, שאנחנו נאחזים בדמות ונהיים כבדים, מחרבי מסיבות, חסרי גמישות מחשבתית וזעופים שלא לצורך.

אני אסביר….

בחלומי….אני אמא שמעודדת את ילדיה לגלות את היצירתיות שבהם, אני רוצה שהם ימרחו צבעים ויציירו להנאתם, אני רוצה שהם יכינו כדורי שוקולד במו ידיהם, אני רוצה שהם ישתלו ירקות בגינה ויסתובבו להם בעולם מאושרים.

ובמציאות…אני בחורה חובבת שליטה שרוצה שיעשו את הדברים בדרך שלה ושלא ילכלכו בדרך (לא כי אני בן אדם נקי במיוחד, נהפוך הוא, כי אני כל כך שונאת לנקות ואני בקושי משתלטת על הלכלוך שאני עושה לבד).

אני נגנבת מזה שאיתמר מחליט בפרץ יצירתיות / עצמאות/חוסר מחשבה להוסיף לכדורי שוקולד כוס מים – כי זה נראה לו מתאים ומעניין לראות מה יצא…

אני מתחרפנת כשירדן מחליטה שהרבה יותר כיף לצייר לעצמה על הבטן מאשר על הדף,

כשאיתמר מתעקש מיד עם תחילת הציור לערבב את כל הצבעים לעיסה אחת חומה ואז להטיח מכחול עם כמויות בלתי סבירות בעליל של צבע בדף,

כשהם חופרים באדמה שרק אתמול זרענו בה (ביחד) זרעים, וכשהם קוטפים את העגבניות שעוד לא הבשילו,

הבנתם?

אני שוטחת בפני אחותי את צרותי  והיא אומרת לי בנזיפה אוהדת – שחררי, רצית אומנות? תני לילד להחליט מה זו האומנות שלו,

היא מספרת לי איך הבן שלה מערבב גם הוא את כל הצבעים לעיסה חומה, (זה קטע כזה של בנים?) ואז מבקש נייר טואלט, אותו הוא מרטיב בכוס שנועדה לניקוי המכחול ואז טובל אותו בג'יפה החומה ממקודם ועם זה הוא יכול להתעסק שעה באושר גדול בעוד אחותו מציירת לבבות סימטריים ועדינים.

הממ…אני משתוממת, יכול להיות שהילדים שלי נורמאליים ואני קצת איבדתי את פיטר פן בדרך?image

אני זוכרת איך ממש לפני שהיו לי ילדים, ישבתי באיזה אירוע, והתבוננתי בילד מהמם ומשועמם שניסה להעסיק את עצמו במגוון דרכים מקוריות, הוא ניסה לשאוף קצת מים עם הקש מהכוס ואז להשפריץ את זה – דוגרי – נראה לי דבר די כייפי לעשות…כמובן שאמא שלו בעדינות ותקיפות מיד לקחה לו את הקש, ואז הוא ניסה לדחוף את ידו השמנמנה ולדוג קוביות קרח – ואז פשוט לקחו לו את הכוס , ואז הוא קרע את המפית להרבה חתיכות קטנות….ואני הסתכלתי וחשבתי לעצמי שתכלס, באמת עיסוקים די מגניבים, ואפילו לא מזיקים במיוחד, ושהוא בטח ממש לא מבין למה אמא שלו הורסת כל דבר כייפי שהוא מוצא.

אני זוכרת את האחיינים שלי מתגנבים מהמיטה אחרי שעת ההרדמה , מתחבאים במסדרון ומציצים לסלון בקונדסות עד שהמבוגר האחראי מגלה אותם ומשלח אותם למיטה – זה היה חינני, לעומת זאת כשאני מוצאת את איתמר וירדן במסדרון אחרי שעת ההרדמה….בואו נגיד שחינניות אין שם.

אז הנה אני, מייחלת לילדים שיתנהגו כמו בני אצולה בריטיים אבל יגדלו להיות פראים חסונים דרום אמריקאיים, שולחת הערות דודתיות ומלחיצות או סותמת את הפה במאמץ ומפתחת אולקוס מרוב עצבים מודחקים….

image

מה יהיה?

כנראה שאני צריכה לשחרר….כנראה שאני צריכה לוותר על הדברים שבהם אני לא משחררת ולהבין שעדיף שיקפצו בשלוליות עם אבא…

(אבא שלהם אגב צריך להשלים עם זה שילד ששמו לו בצלחת משהו שהוא לא רוצה לאכול מוכרח שיוציאו לו את זה ע כ ש י ו מהצלחת, ולא , אי אפשר לשים את זה בצד, וזו שריטה שיש לכל הילדים ועדיף לשתף פעולה) וכנראה שאני צריכה להצטייד…

אז להלן המלצות המערכת ליצירה לילד המלכלך ולאם העצבנית:

1. לקנות שעוונית ממש גדולה אותה אפשר לפרוש על הריצפה

2. להשתמש בתבניות ביצים ריקות כפלטת צבעים (ככה הצבעים לא מתערבבים וגם אני מרגישה טוב עם עצמי שאני ממחזרת)

3. לקנות בחנות של כלים חד פעמיים חבילה של סינורים חד"'פ לטבחים – הם דקים, נוחים, גדולים וזולים.

4. לא להכין כדורי שוקולד ליד הכיור…כי אז הזאטוט יכול להגיע לברז ולהוסיף מים בהגדלת ראש לא ברורה…אני יודעת שאני חוזרת על עצמי, אבל זה היה מאוד טראומטי.

5. וסתם המלצה נחמדה לסיום – למי שיש דלת זכוכית שיוצאת לגינה או למרפסת – אפשר למרוח קצף גילוח על הזכוכית ו"לצייר" בקצף, זה למעשה כמו לוח מחיק שעליו מציירים עם האצבעות,

זה טוב למוטוריקה העדינה, זה טוב לילדים שמודאגים מאיך הציור שלהם יוצא, אפשר למרוח את הקצף גבוה – ואז הילד מצייר בידיים מורמות – מה שמחזק את חגורת הכתפיים,

ובסוף….שוטפים הכל עם צינור, וכל האזור מתמלא בריח רענן של קצף גילוח ובאשליה של בית נקי סמיילי

image

 

עונת הרחצה

מאי 11, 2012

 

בני עשרה בים

חוף הים בהרצליה, 9 בנות עשרה, (9!!!) מגיעות יחד אל החוף,

עכשיו, בינינו, גיל העשרה הוא גיל בלתי נסבל בעיני, הדבר היחיד שאני מתחבטת לגביו הוא האם הגיל הזה יותר בלתי נסבל לבני העשרה עצמם, או לאלו הסובבים אותם בעל כורחם – כלומר ההורים שלהם.

אפשר להגיד שהחיים מתחלקים ככה –

1. אתה ילד – אתה די מבסוט מעצמך, מודע בעיקר למעלות שלך, לא מודע להרבה דברים אחרים, ההורים שלך חושבים שאתה נהדר וזה מספק המון ביטחון

2. אתה בן עשרה, אתה עסוק רב היום בלהשוות את עצמך לאחרים, להתבאס מזה שלאחרים יש יותר שרירים, או בגדים יותר יפים, או אבא יותר מגניב, או כל דבר אחר, אתה חש די חסר ביטחון, הקול שלך נשמע כמו קרקור, הגוף שלך עובר מלא שינויים מוזרים ואתה עסוק בלעשות הצגות כדי שכולם יחשבו שלך יש יותר שרירים, בגדים יותר יפים, אבא יותר מגניב או כל דבר אחר ושבאופן כללי אתה נורא קול ומקובל. ההורים שלך לא חושבים שאתה נהדר, ואם הם במקרה חושבים אחרת זה לא ממש עוזר לך כשהכוסית של הכיתה לא שמה עליך קצוץ.

3. אתה יוצא מגיל העשרה ופוצח במשימה מפרכת של התבגרות, אתה מבין אחרי הרבה עבודה עצמית, כמה סדנאות ואולי איזה טיפול פסיכולוגי קטן שלא צריך לעשות כל כך הרבה הצגות ושכל אלה מסביבך הם לא כאלו מוצלחים, הם פשוט גם עושים הצגות, שיש אנשים שאוהבים אותך כמו שאתה, שאתה לא חייב להיות כמו כולם ושמספיק שתהיה מקובל בעיני הכמה חברים שלך, ששרירים ובגדים ואבא מגניב לא באמת משפיעים על האושר שלך ושזה שההורים שלך חושבים שאתה נהדר זה דווקא מאוד מנחם.

4. אתה מגלה שהילד המתוק והנהדר שלך הגיע לגיל הטיפש עשרה, אתה מרחם עליו אבל עוד יותר על עצמך ואתה תוהה אם יש דרך לחסוך לו את השנים המפרכות האלו שעברת, כמובן שאתה מבין די מהר שלא.

אז כאמור אני מתבוננת על עדת הנערות שהגיעו יחד אל הים, כיוון שהן גם בנות עשרה וגם בחבורה (שזה המצב הכי בלתי נסבל של בני עשרה) הכל לוקח להן הרבה מאוד זמן,

הן מתלבטות איפה לשבת וכשלבסוף הן מחליטות – כלומר הדומיננטית מחליטה והאחרות משמיעות קולות התלהבות כאילו זו היתה הבחירה שלהן וזה הן בעצם הדומיננטיות – הן מתחילות ל ה ת מ ק ם.

הן פורשות מגבות על החול, מורחות קרם הגנה ופושטות את הבגדים, מותחות את בגד הים כדי לוודא שלא רואים להן שום דבר, מנפנפות את השיער בנונשלנט ואוספות אותו לקוקו – כפי שהן התאמנו בבית מול המראה (כן, בנות מתאמנות בבית מול המראה), שוב מותחות את בגד הים ובין לבין כל זה מלווה בצחקוקים, דאווינים, צעקות ופזילה לא ברורה,

לאחר כמה דקות יתברר שהפזילה נובעת מהידיעה שיש כמה בנים מהכיתה שאמורים להגיע, הם אכן מגיעים, הם לא פורשים מגבות (כי הם גברים, כאילו?) , לא מורחים קרם הגנה (כי הם גברים כאילו?), הם מצויידים בכדור והם עושים הרבה רעש והרבה פוזות של "אנחנו גברים, כאילו?"

ואז כל הלהקה הצווחנית מתחילה להתקדם אל המים, יש את אלו שנכנסות עם מכנסיים, ויש את השמנה שנכנסת גם עם חולצה, יש את אלו שממשיכות בכל 2 שניות למתוח ולסדר את בגד הים, כולן מאוד מנסות להיראות משוחררות ונהנות כשכל שפת הגוף שלהן זועקת – שיוווו , כל כך לא נוח לי עם עצמי, רואים לי את השומן בירכיים והמחשוף של הביקיני גדול מדי.

ואני מסתכלת עליהן, וזה מתיש, ומכמיר לב, וכל כך לא מעורר געגועים (למרות שיש לי הרבה זיכרונות מאושרים מגיל העשרה), ואני רוצה להגיד להן כמה הן יפות ושיפסיקו לדאוג כל כך הרבה.

אני חושבת כמה נוח לי עם עצמי,

נכון, אני מקטרת לא מעט על אותות הגיל, והבטן, והחזה שכבר לא מאפשר ביקיני משולשים, ועדיין, כשאני הולכת לים אני לובשת בגד ים – כי זה נוח והגיוני, אני לא רצה להתכסות ולהתלבש ברגע שאני יוצאת מהמים, אני חובשת כובע בלי לעשות חזרות בבית, אני לא מתרגשת אם ירדן מושכת לי את הבגד ים והופכת אותי לנודיסטית בעל כורחי, לא באתי להיות כוסית, באתי ליהנות, ובעלי שיחיה אוהב אותי כמו שאני – לפחות ככה הוא אומר, ואני בוחרת להאמין לו    סמיילי

תודה לאל שיש לי עוד כמה שנים עד שאיתמר יגיע לגיל העשרה, בינתיים הדבר העיקרי שמטריד אותי בים זה אם יש מדוזות במים.

 

 

הגיגים על פסח

אפריל 5, 2012

בני חורין

פסח בא לחגוג את היציאה מעבדות לחרות , הייתם מצפים שבחג שכזה כולם יהיו עסוקים בלרבוץ על איזה חוף ים תוך הנאה צרופה מהיותינו בני חורין.

אבל אנחנו יהודים, ואוהבים לסבול, ולכן אנחנו לוקחים את עניין העבדות לאקסטרים, כך שבפועל אנחנו עסוקים בלקרצף את הבית, בלנסות למצוא סידור לילדים שיצאו מעבדות הגן אל חופשת הפסח – שהאורך הלא סביר בעליל שלה ללא ספק בא לסמל את 40 השנים במדבר, 50% מהאנשים עסוקים בלקטר על זה שהם חוגגים את ליל הסדר לא איפה שהם רוצים, בנוסף יש קניות, בישולים, אריזות וכמובן בערב החג עצמו פקקי אימה בכבישים שמעצימים תחושות רבות – אבל חופש וחירות הן ממש לא אחת מהן.

יכול להיות שפספסנו איכשהוא את הפואנטה?   סמיילי

מצות

ואם כבר החלטנו שאנחנו מקדשים והופכים את פסח לחג הניקיון, האם לא היה יותר הגיוני למצוא מאכל מסורתי קצת פחות מלכלך ממצות????

ואם כבר הולכים על מצות, אז לא יותר הגיוני להכין את המצות בגודל שיכנס בצלחת ואז אולי נצליח לאכול את המצה בלי לפזר פירורים בכל הבית????

אלימות

כשיש לך ילדים, פתאום מגלים על אילו סיפורי זוועות מבוססים החגים שלנו…

גם ככה, אני חייבת להודות, קצת קשה לי לפעמים עם זה שילדתי בן מלא בטסטוסטרון,

אני שגדלתי במשפחה של בנות, רגילה למשחקי קופסא, ציורים והשחלת חרוזים,

עניין החרבות, דרקונים, קרבות והרג, קצת צורם לי באוזן,

בהתחלה כשאיתמר התחיל לספר לי שהוא מתכוון להרוג ולדקור כל מיני פושעים, מפלצות וסתם ילדים שלא מתנהגים יפה, נחרדתי והייתי בטוחה שגדל לי בבית רוצח סידרתי,

לשמחתי , די מהר גיליתי שהוא פשוט בן, ושכל הבנים שסביבו מתנהגים ככה,

אבל בחייאת, חשבתי שהיהדות פה תיתן כתף תומכת, ומסתבר שחגי ישראל גרועים יותר ממשחקי מחשב.

בקושי התאוששנו מפורים, עם סיפורי התליה של המן, והנה הגיע פסח,

עכשיו לך תסביר לילד בן 4 למה משליכים תינוקות ליאור, למה משה הרג איזה מצרי, למה האחים שלו זרקו אותו לבור, למה אסור לו בשום פנים ואופן לזרוק את אחותו לבור, למה הוא בשום פנים ואופן לא הולך למות בגלל שהוא בכור,  שכבר אין היום עבדים – חוץ מאמא שלו שלפעמים היא קצת עבד מודרני…שהמצרים של היום הם לא אנשים רעים,ושיאכל את המצה בלי לעשות פירורים.

שיהיה לכם חג שמח!!!

 

מסלולונים למשפחה המטיילת

מרץ 22, 2012

מסלול ילדיםתל שוכה, פריחת אירוס

kaparot 021טיול משפחות

 

אומרים שילדים מרוכזים בעצמם, האמת שהורים הם גם עם שדי מרוכז בעצמו (ובילדיו),

לכל משפחה יש העדפות מאוד ברורות, ובני המשפחה מאוד מתפלאים שלא כל בני האנוש חולקים איתם את העדפותיהם.

למשל, משפחה שהילדים שלה מתעוררים בשבת ב – 6:00 בבוקר לא מבינה למה אנשים מנסים לקבוע איתם פיקניק ב – 11:00, הרי ברור שב – 12:30 כבר כדאי להרדים את הילדים צהריים….

משפחה שהילד שלה בדיוק התחיל לזחול לא מבינה מי האהבל שמעדיף לשבת על שפת האגם ולרוץ בחרדה אחרי התינוק שלא יפול למים. אותה משפחה שכחה שלפני חודשיים התינוק היה נייח ושפת האגם נראתה פסטורלית. וממש אותה משפחה בזה למשפחות שמתפקנקות מטר ממתקני השעשועים, אבל כנראה שעוד שנה היא תמצא את עצמה גם שם….

ברב אתרי הטיולים מסתפקים בקטגוריות כלליות של "מתאים למשפחות" , אבל בינינו – משפחות צריכות אתר משלהן עם עשרות תתי קטגוריות.

אנחנו בכל אופן, נמצאים בשלב שבו ירדן כבר רוצה ללכת ואיתמר נהנה ללכת לאן שבא לו, הסבלנות אינה בשפע – לא אצל ילדינו ולא אצל הוריהם, ולכן אנחנו מחפשים מסלולונים של קילומטר עד שניים – ואלו כמעט ולא מופיעים באתרי טיולים….

כמה המלצות לטובת השבתות היפות והאביביות שבדרך, כשהפריחה של החורף עדיין כאן והשמש עוד לא מכריחה אותנו לחפש צל–

  • יער חורשים ויער ראש העין – שני היערות הללו ירוקים עכשיו ושופעי רקפות , צבעונים ועוד.

אפשר לעשות שם מסלולונים ואפשר סתם לטייל בשבילים:

טיול ביער חורשים

טיול ביער ראש העין

מסלול מקסים וקל, עם בורות , בארות ופריחה,

צריך לשים לב שהילדים לא מחליטים לזנק לאיזה בור – כי רב הבורות אינם מכוסים,

אפשר לעשות את כל המסלול ואז בסופו (ככה מספרים….כי אנחנו תמיד חוזרים באמצע) יש באר  שאפשר לשאוב ממנה מים.

  • גבעות מר'אר – בין גדרה לצומת ביל"ו, ליד אנדרטת הצנחנים, מסלול קליל, עם טיפוס על הגבעות , נוף יפה וכר דשא מזמין התפקנקות בסוף ליד האנדרטה.

שימו לב שבלינק המסלול כתוב כ – 4 ק"מ, אבל בהמשך מפורט על אופציה קצרה

 

  • ולקינוח –

בשבת הקודמת – שהיתה קרירה להפליא – אבל יבשה!! נסענו בספונטניות לתל שוכה,

תל שוכה נמצא בעמק האלה, ממש מול קיבוץ נתיב הל"ה,

התל הוא למעשה גבעה עם עליה קצת תלולה (שילד בן 4 מטפס בכיף ), בעונה הזו המקום מוצף פרחים – בעיקר פרחי תורמוס,

למרגלות התל שטח גדול וירוק שמושלם להתפקנקות.

לפי אמות המידה הנוכחיות שלי זה מסלולון מושלם – קצר ומתגמל – מה שאומר שיש נוף מקסים, והילדים מתעייפים כהוגן מהטיפוס חיוך קורץ

כיוון שביום שישי היתה המלצה בעיתון על תל שוכה…..המוני בית ישראל שמו פעמיהם בספונטניות (ממש כמונו) למקום,

הצפיפות הורגשה בעיקר בחניה חיוך מופתע

kaparot 012

והאמת שבזמן הטיפוס היתה תחושת צליינות מבדחת, דילגתי לי אחרי איתמר כשמסביב אני רואה ושומעת את כל הדברים השגורים שמאפיינים משפחות,

היו שם הרבה קריאות עידוד של "איך אתה מטפס יפה" והרבה נזיפות בסגנון

"חבל שאת לא מקשיבה לי והולכת מהשביל ההוא"

וכמובן איומים כגון "זו הפעם האחרונה שאני לוקח אותך לטיול" (אהה…בסדר…ניפגש בשבת הבאה),

תלונות נשיות של "הטיפוס הזה לא בשבילי , תן לי יד, אני צריכה יד, אני נופלת" , ורטינות גבריות של "את לא צריכה יד, פשוט תטפסי, מה הענין?", ו"ידיים" ו – "מה פתאום ידיים? עכשיו הולכים ברגל!!" וקצת "אין לך מה לפחד מהכלב",

ובין לבין גם – "יו, תראה את התורמוסים, ילדים אתם רואים את הפרחים?", "בואו להצטלם", ועוד קצת "בואו להצטלם" ו"רגע עצמתם עיניים, עוד תמונה", "ממי תחייך למצלמה",

בחיי שבראש הגבעה לא היתה משפחה אחת שויתרה על תמונה משפחתית בינות לפרחים ולנוף (נראה לי שיום המשפחה עוד טרי בזכרון וכבר עכשיו כולם משריינים תמונה לשנה הבאה…גם אנחנו , אלא מה?), אפשר לחשוב שהגענו למקום קדוש וחייבים להנציח את הרגע.

אני חייבת להודות שהסתובבתי לי שם מאושרת כמו כלבלב שהוציאו אותו סוף סוף לטיול.

אחרי שהכנתי את עצמי לסופ"ש גשום עם טילים, לא האמנתי למזלי הטוב,

אויר צח, נוף מקסים, חברים טובים, ג'חנון ועוגת שוקולד (אבוי לשחיתות),

אני ממליצה בחום!!!! (על המסלול, על החברים על הג'חנון ועל העוגה, אני ממליצה לאמץ את כל החבילה).

אתם מוזמנים להמליץ על מסלולונים נוספים סמיילי

שיהיה סוף שבוע שמשי ומצויין ותודה למשפחת אורלב על היוזמה והתמונות\

כשהתותחים רועמים

מרץ 14, 2012

כמה מתחשב מצד הג'יהאד האיסלאמי שהחליט להפגיז את הדרום במז"א יפה. באמת תודה.

(אני רק חושבת מה היה קורה אם ההפגזות היו שבוע קודם לכן והייתי נאלצת לבלות ימים גשומים שלמים עם הילדים בבית ומצטמררת)

בעצם, ברוח יום המשפחה, (בכל זאת בני דודים, לא?) כנראה שהם פשוט רצו לתרום לחיזוק הקשר המשפחתי של תושבי הדרום, הנה, זכינו בעונג (המעט מפוקפק) של 3 ימי חופשה כשכל האתרים פנויים ושוממים למדי והשמש זורחת.

וכך ביום ראשון נסענו לספארי ברמת גן, איתמר וירדן גילו איך נראות בגודל טבעי כל החיות שמופיעות בספרים שלהם,

אני גיליתי שהחלק של האריות שהיה זכור לי מהילדות כמפחיד וארוך עם המון אריות מאיימים מסתובבים, הוא למעשה חלקה קטנה עם כמה אריות מה זה עצלנים ומשועממים שעושים לך טובה אם הם מרימים את הראש כשאתה עובר.

גיליתי גם שנקניקיה בספארי עולה 20 ש"ח ואמא אחראית מביאה אוכל מהבית, עוד גיליתי שאנשים מתנשאים שבזים לאנשים אחרים ששוכרים קלנועיות, יגלו אחרי חצי שעה שהם רק בכלוב השני עם ילדים תשושים שקצב הצעדים שלהם מואט מרגע לרגע ואז הם ילכו וישכרו גם  קלנועית…גיליתי בחרדה קלה שהחיה הכי חמודה בספארי בעיני ילדי משפחת דרור היא התנין, ועם כל הגילויים הללו, נהניתי מכל רגע.

DSC03177DSC03183DSC03187DSC03190DSC03193

DSC03180

ביום שני הילדים זכו לזמן איכות עם אבא בספורטק רחובות, וביום שלישי – ירדן התפנקה אצל סבתא ואיתמר בא איתי לעבודה.

הוא היה נרגש ואחוז חשיבות עצמית כשהוא הסביר לירדן שהיא לא יכולה לבוא לעבודה של אמא, נגזר עליה ללכת לסבתא ולאכול שם מילקי (פרס ניחומים) בעוד הוא ילך לעבוד עם אמא ויקבל שוקו ולחמניה.

בשעתיים הראשונות הצלחתי להעסיק אותו במגוון פעילויות דידקטיות כגון – לחורר דפים, להרים ולהוריד את תריס הגלילה ולעשות פרצופים של אריה מפחיד לשאר עובדי המשרד, לאחר מכן, לא היה מנוס, הזאטוט החליט "לעבוד" על המחשב שלי, ובעודו צופה במלך האריות, אני ישבתי ועניתי על מיילים מהאייפון…עדיין, אני חייבת לומר שגם אני הייתי מבסוטה ביותר מזה שהוא פוגש את האנשים שעובדים איתי ורואה את המשרד שלי, כי עד היום הוא היה בטוח ששרון מהעבודה ודודה שרון הם אותו בן אדם, ושמשרד זה סוג של חממה עם טרקטורים כמו אצל אבא בעבודה.

חבל שהבוס שלי – שקוראים לו דב – לא היה באותו יום , ולכן עד הפעם הבאה שיהיו טילים, איתמר ימשיך לדמיין אותו בתור דב קוטב גדול.

הדובדבן שבקצפת הוא שגילינו שכשתריס הברזל של הממ"ד (שהוא חדר הילדים שלנו) סגור, הם ישנים עד 08:00 בלי למצמץ, ולכן מעתה, כל סופ"ש יוכרז אצלנו מצב חרום קל, התריס ייסגר ואנחנו אמן כן יהי רצון נצליח לישון כמו בני אדם בשבת בבוקר.

באמת תודה. לא הייתם צריכים.

חגי ישראל , הסיפור שלא נגמר

פברואר 16, 2012

 

image015 (3) (1)

 

בשלב שבין הילדות להורות יש פרק חיים שבו חגי ישראל מצטמצמים להפליא,

יש ארוחה משפחתית בראש השנה, סדר פסח, על האש ביום העצמאות ואולי איזו הדלקת נרות אחת בחנוכה.

פברואר מרץ, למשל, הם חודשים רגועים ומשמימים כשאתה רווק.

אבל אז מגיעים הילדים ואתה מגלה שהיהודים האלה לא נחים לרגע, והגננות היהודיות הן בכלל מופת לחריצות ולהאצלת סמכויות.

פתאום חייבים לבנות סוכה וגם להתארח בסוכה אחרת ואולי אפילו לבלות לילה מתחת לסכך, חנוכה הוא פסטיבל מתיש של הדלקות נרות ברחבי הארץ וגם חייבים להכין לביבות וסופגניות בבית תוך שיתוף פעיל ומאוד מלכלך של הקטנטנים,

טו בשבט – שמי זכר אותו בכלל, מתברר להיות קרנבל קטן, צריך להביא פירות לגן, לנטוע עץ, לסחוט תפוזים ולאפות עוגות גזר, ואיך שכחתי – להכין עץ יצירתי לגן…

נדמה לכם שאז יש זמן לנשום, אבל מסתבר שיש את יום המשפחה, ובמקום שהגננות יהיו עסוקות בלהכין מתנות מפנקות לאימהות, אני מוצאת את עצמי רצה לפתח תמונות משפחתיות לגן + סיפור קצר על המשפחה,

במקביל צריך לרשום לגנים לשנה הבאה, מה שכולל במקרה הטוב ללכת לרשום (בבוקר , כי ההורים בגדרה כנראה לא עובדים?) ובמקרה הפחות טוב לכתת רגליים ולמצוא גן חדש, להיכנס להיסטריה, להתייעץ, לברר, ללכת לפגוש גננותובאופן כללי לחוש מועקה).

באופק כבר מתחילה לרחוש היסטרית פורים – להכין משלוח מנות, למצוא תחפושות –שזה אומר לנסות להבין מה מבין 8 האופציות שאיתמר מלהטט ביניהן היא באמת התחפושת שהוא רוצה, ואיזו תחפושת ירדן תסכים ללבוש, והאם להכין לבד או לקנות ואיפה אפשר למצוא במחיר שפוי…

(כמובן שברב החגים צריך לזכור לשריין בגדים לבנים ולקחת ימי חופש ולהגיע למסיבות בגן)

ואם כל זה לא מספיק, אז לאיתמר יש יום הולדת בפברואר, אז צריך לקנות כיבוד לגן, לאפות עוגה ולקשט אותה (השנה אנחנו בעניין ספיידרמן), להכין לגן פלקט עם תמונות של הילד, לארגן יום הולדת למשפחה, למצוא מתנות…

עוד לפני שמגיע פורים, כדאי לשריין מקום לחופשת פסח…ואז יום העצמאות – קישוטים, דגלים, סטייקים, זיקוקים, הופס ל"ג בעומר, מדורות, תפוחי אדמה, פיתות עם ובלי חומוס למדורה של הגן, ושבועות ואז נושמים לרווחה בערך ליומיים ומתחילים להתמודד עם הקטסטרופה שקרויה חופשת הקיץ.

וכמו שאומרים אצלנו – אני כבר אנוח בקבר, ומה פתאום? חלילה, אני לא מקטרת, שאלו יהיו הצרות שלנו, רק שמחות.

***

כשנולד ילד, האינטואיציה החייתית והמטען הגנטי אמורים מיד לשדרג את האישה מסתם אישה לאישה עם פיצול אישיות + בעלת יכולות ייחודיות.

רצוי שפיצול האישיות יכלול את דמויות המשנה הבאות –

מנהלת אדמיניסטרטיבית, בתיה עוזיאל, מפעילת ימי הולדת, רופאה (או לפחות מתנדבת במד"א) ופסיכולוגית.

אם במקרה יש לך גם דמות של ספרית, תופרת, גורו הודי למדיטציה – בכלל שפר עלייך מזלך.

בנושא היכולות הייחודיות (ניתן להלביש אותן על כל אחת מהדמויות) את צריכה לדעת למדוד חום ע"י נישוק המצח,

לקלף תפוז בלי שיתקווצ'ץ, לנקות דברים מגעילים בלי להקיא, לחוש 5 דקות לפני שמשהו נוראי קורה.

בחיי שלא ברור לי איך אני, בחורה לא מאוד כישרונית בענייני יצירה אמורה לקמבן עצים יצירתיים…עוגות יום הולדת אכילות ויפות למראה, תחפושות פורים מושקעות ובגדים בלי כתמים.

פעם, החיים היו מכינים אותך לזה, נערות היו לומדות לבשל ולרקום ולצייר בצבעי מים, אבל היום בעידן הפמיניסטי, את ממש בסדר בלי כל אלו, עד שאת נהיית אמא…וכל הפמיניזם /חוסר כישרון שלך על ראשו של הילד, שמה עשה רע??    סמיילי

מן הסתם, אישה שפויה הייתה עושה "outsourcing" , אבל האם היהודייה המצויה משוכנעת שילדים אוהבים שמשקיעים בהם ועושים להם דברים עם טאץ' אישי, וכך נידונתי למרוץ חסר רחמים , שכפי שמבטיחות לי חברותי רק ילך ויחמיר עם השנים…בכיתה ב' – כך אומרות השמועות – מחכה לי פרויקט בניית תיבת נוח, ובכיתה ג' המורה כבר נותנת ציונים….

חלומות פז על פיל ועל ברווז

פברואר 6, 2012

1.

אז נסענו לחופשה אמיתית של גדולים במלון,

בניגוד לחופשות האוהלים הרגילות שלנו….

אנחנו – אין מה לומר – משפחה מתוכננת, ולכן לאחר מחשבה מעמיקה וניתוח המבצע על כל תרחישיו האפשריים החלטנו שנצא בשעות הערב, ככה נימנע מהפקקים + הילדים ירדמו בדרך (שזה צ'ופר כפול, גם כי נוכל לפטפט כל הדרך ולאכול חטיפים בלי מצפון, וגם כי לא נצטרך להרדים אותם במלון).

הילדים שלנו – אין מה לומר, הם יחידה עצמאית נפרדת ומתוכננת אף היא.

מתוכננת להרוס לנו את התוכניות.

ירדן נרדמה תוך 5 דקות מהתנעה, אבל , כמו שלומדים בספרות, מי שראה ירדן במערכה הראשונה של המחזה, יכול להיות בטוח שבמערכה האחרונה היא כבר תעשה צרות.

איתמר לעומתה, היה כל כך סקרן ונרגש מזה שלראשונה בחייו הוא נוסע לבית מלון ואין לו מושג מה זה (שגיאה חמורה שלי – קבלו טיפ – אל תלהיבו את הילד לקראת משהו ואז תצפו שהוא ישן),

הוא בילה שעתיים מהנסיעה במנטרות חוזרות כגון – זו הדרך לבית מלון? איפה הבית מלון? כבר הגענו לבית מלון?

לאחר שעתיים, העייפות הכריעה אותו, והוא פרץ בבכי קורע לב.

"איתמרי, חמוד, אתה מאוד עייף נכון?"

"כההההההן"

"אז אולי תשים ראש ותנוח?"

"לאאאאאאא, אני רוצה לבכות"

"זה עושה לך הרגשה יותר טובה כשאתה בוכה?"

"כההההההן"

נו טוב, זה הגנים הפולניים, אני לוקחת אחריות על הקטע האחרון סמיילי

לאחר ש"הכלנו" את עניין הבכי, הפלא ופלא הילד נרדם!!! (5 דקות מהמלון)

אילן ואני הבטנו זה בזו בחיוך מנצח של "אמנם נדפקה הדרך, אבל הנה הילדים נרדמו "

העמסנו את עוללנו הנמים על כתפינו ועלינו לחדר שלנו, הנחנו אותם ברוך על מיטת המלון הנקייה והרכה, אילן יצא להביא את המזוודה, ואני הסתובבתי רק כדי לגלות שני פרצופים ערניים לחלוטין ניבטים מבין הסדינים.

שמחים,טובי לב וסקרנים זחלו ילדי מהמיטה, ומיד שוגרו אל החדרים הסמוכים שבהם שכנו סבים וסבתות, ואם אתם ממש רוצים לדעת רק בשעה 24:00 הצלחנו סוף סוף להרדים אותם ואת עצמינו.

וזו היתה רק מערכה ראשונה. (במחזה , לא בקרב, למה אתם כל כך לוחמניים?).

2.

לאחר יום טיול מהנה ארוך וללא שנת צהריים, הנחנו שהפעם ההרדמה תהיה מהירה כברק.

כל כך בטוחים בעצמינו היינו, שכשאיתמר רצה לראות סרט, אמרנו -  למה לא? וחייכנו חיוך ידען של "בוא חמוד, שכב במיטה ותראה סרט, מתערבים שתירדם לפני הפרסומות",

החדר שלנו כלל מיטה זוגית מפנקת (לאבא ואמא), ספה שנפתחת למיטה לאיתמר, ומזרון ילדים על הרצפה לירדן,

התפרקדנו כולנו על הספה הנפתחת, מול מלך האריות 3, בסוף הסרט המצב היה – הורים מנומנמים פלוס, ילדים ערניים מינוס.

בשלב הזה פיצלנו כוחות,

אני נשכבתי לצד איתמר על הספה הנפתחת, ירדן שודרגה למיטת ההורים המפנקת לצד אילן, כיבינו אורות והשמענו נחרות.

כעבור דקה הנחרות של אילן הפכו אמיתיות.

איתמר הכריז שהוא רוצה לישון על המזרון שעל הרצפה.

ירדן שהבינה שהיא שוכבת ליד אבא ישן בשעה שעל הספה ממול יש אמא פנויה וערה, מיד זחלה וטיפסה אלי, אבל המשכתי בנחישות להעמיד פני ישנה בערך 30 שניות שלמות עד שנרדמתי.

לאחר זמן מה התעוררתי וגיליתי שכולם ישנים,מיד דילגתי בקלילות אל המיטה שלי כשבדרך כמעט דרכתי על איתמר ,שכמובן התגלגל מהמזרון אל השטיח, ערכתי עם עצמי דיון קצר:

"מה? לתת לו לישון כמו קבצן על השטיח ? אולי אני ארים אותו אל המיטה?"

"השתגעת? ותסתכני בכך שהוא יתעורר? חוץ מזה זה שטיח רך של מלון איכותי, אני מכירה מלא קבצנים שהיו הורגים בשביל לישון ככה"

כמו שוודאי הבנתם, השארתי אותו על השטיח ועברתי למיטה שלי.

בשלב כלשהוא התעוררתי שוב וגיליתי שאיתמר גם התעורר וגילה שהוא ישן כמו קבצן על השטיח, אבל באצילות נפש , בלי להעיר אף אחד הוא ניסה לטפס אל המיטה שלי ושל אילן, אך מסיבה עלומה התייאש באמצע ולכן הוא נשאר ישן כשרב גופו מונח על הרגליים שלי (זו כנראה הסיבה שהתעוררתי…), והרגליים שלו עדיין על השטיח, (אני יודעת זה נשמע לא הגיוני התנוחה הזו, אבל ככה זה היה).

שוב התלבטתי האם לנסות ולשפר את מצבו, אבל הי, במכון אדלר לימדו אותי להתערב כמה שפחות. אז המשכתי לישון.

התעוררנו ב – 8:30 בבוקר (זה מאוד מאוחר בשבילינו….ומי שלא הבין שזו שעה מאוחרת או שאין לו ילדים קטנים או שהוא סתם מעצבן),

זה היה לילה מצוין!

החופשה עצמה אם אתם מתעניינים היתה מפנקת ביותר סמיילי אולי נרחיב בפוסט הבא.

פרכוסים

ינואר 27, 2012

יום שלישי סתמי ורגיל, ואני נכנסת לסטטיסטיקה של אימהות שהילדים שלהן סובלים מפרכוסי חום.

שמעתי על התופעה הזו לא מעט, ככה שבשניות הראשונות הייתי יחסית רגועה, ירדן מתעוותת לי בידיים ואני אומרת לעצמי  – או קי, שמעת על זה, זה באמת נראה מחריד כמו שמתארים, אבל זה אמור תיכף להסתיים,

אבל אז מתחילים גם קולות של חרחור והשפתיים מכחילות, ואת החלק הזה כבר לא זכרתי מהסיפורים, כמו בסרט אני רצה איתה , יד אחת מחייגת לאילן והשניה (אל תשאלו אותי איך תפעלתי את שתי הידיים והחזקתי אותה בו זמנית, באמת אין לי מושג) הולמת בדלת של השכנים,

לדקה שנמשכת נצח אני באמת חושבת שיכול להיות שהילדה שלי הולכת למות לי כאן בידיים, ואני לא יודעת מה לעשות, איך לעזור לה, איך למנוע את הנורא מכל.

והדקה הזו היא דלי מי קרח שנזרק בפנים, כאפה אדירה שהיקום מוריד עלי , כאילו כדי להזכיר לי, שהכל לא חשוב כמו שנדמה לי.

יש כסף, אין כסף, אני עייפה, עצבנו אותי בעבודה, אני רוצה חופש, נתקע לי האוטו,

לא חשוב.

העיקר שהילדים שלי והמשפחה שלי יהיו בריאים. כל כך קלישאתי. כל כך נכון.

אני שוכבת לידה במיטת בית החולים (מעקב שגרתי במקרים כאלו) , המהממת הקטנה כהרגלה מסרבת להירדם, הראש שלי כואב, אני מותשת, ואני אומרת תודה.

תודה שהיא בסדר, תודה שהשכן היה בבית, שאילן ענה לטלפון, שהאוטו כבר לא היה במוסך, תודה לאל שכולנו בריאים.

המוח שלנו, הופך כל כך מהר זיכרונות חיים לסיפורים , אני מתבוננת בעצמי מהצד , מספרת שוב ושוב לעצמי ולאנשים על הרגעים האלו, אבל התחושות לא שם, נשאר רק הסיפור.

ואז ברגעים שונים לשברירי שניה צפה מהקרביים התחושה האיומה  הזו של פחד וחוסר אונים ממשהו נורא ובלתי הפיך שעלול לקרות, מאובדן. עוד טראומה נוספה למגירה.

תהיו בריאים, תיהנו מהכוס המלאה שלכם ותחבקו הרבה את כל האהובים שלכם.

ולטובת כל מי שיש לו ילדים מתחת לגיל 5, שווה לקרוא בלינק הבא – כדי שאם חס וחלילה תגיעו לרגע, תדעו במה מדובר.

חורף

ינואר 13, 2012

אח חורף.

כשאתה ילד, חורף זה לקפוץ בשלוליות, זה שאמא מלבישה לך שכבה שניה והשרוול התחתון בורח ואז מושכים אותו וזה מדגדג (אני תמיד הייתי משחררת אותו בכוונה),

זה להתעצבן שאי אפשר לצאת החוצה , זה לראות קשת ולאכול המון קלמנטינות, זה לא להבין למה אמא כל כך מתרגזת שהכנסנו קצת בוץ הביתה…

**

בתור נערה, חורף זה רומנטי,

ללכת בגשם בלי מטריה זה כמו להיות גיבורה של סרט (רומנטי), להתכרבל בפוך זה …רומנטי – ובינינו גם סתם כיף,

**

בתור סטודנטית – חורף זה קוץ בתחת.

מגיעים לעבודה רטובים מהמכונית שהשפריצה  עליך, מגיעים ללימודים – רטובים מהמכונית שהשפריצה עליך, חשבון חשמל בשמיים, וכל הדליפות בתקרת הדירה השכורה מתגלות.

**

בתור זוג נשוי טרי, חורף זה סבבה. זה להיות הגיבורה של הסרט הרומנטי אחרי ה – Happy end סמיילי

מתכרבלים במיטה…..מתכרבלים במיטה….מתווכחים מי יוציא את הכלב בגשם….שותים שוקו….סוחטים תפוזים בארוחת בוקר…..נוסעים בספונטניות לראות שיטפונות במדבר….

**

בתור אמא חורף זה כאב ראש.

זה להלביש מלא שכבות, ואז לגלות ששכחת להגדיל את החגורה בכיסא בטיחות

זה ילדים שנהנים לקפוץ בשלוליות ומכניסים מלא בוץ הביתה,

זו הכביסה ששכחת בחוץ כי החזאי אמר שלא ירד גשם,

זה לתפעל את הילדים בבית במקום לתת להם להשתולל בפארק או בים,

זה לנסות לשווא להילחם בצינון/שיעול/נזלת/שפעת/דלקות אוזניים, להתבאס מהחושך המוקדם, לחמם בטירוף את חדר האמבטיה (שזה דווקא די נחמד).

אל תבינו אותי לא נכון, אמא נרגנת שכמוני, הם מהממים הקטנטנים האלה כשהם עטופים במעיל וחבושים כובע צמר עם פונפון, זה מקסים לראות את ההתרגשות שלהם מהקשת, הגשם, הברד, הברק והרעם, זה אפילו נחמד לראות אותם מתפלשים בבוץ (בתנאי שמדחיקים את הניקיון שיצטרך להתבצע אחר כך),

ועדיין….לרב אני מרגישה לגמרי מוכנה לאביב. (ואל תתחילו עם הצדקנות של ישראל מתייבשת, מבחינתי שיהיה חורף בכינרת כל השנה)

אבל, היום איכשהוא בא לי למקסם את הסופ"ש החורפי שנחת, ולכן בעליצות חורף לא אופיינית, אני מתכננת תבשיל קדירה, סיידר חם מחוזק ביין לפינוק בערב, פיקניק מזרונים בסלון (דרישה של איתמר שלשם שינוי תענה בחיוב), והרבה כירבולים.

תאחלו לי בהצלחה, ותקשיבו למילים המעולות של "שנינו יחד"  סמיילי

  

חנוכה

דצמבר 22, 2011

איתמר – אמא, את יודעת שאנטיוכוס היה רשע, והוא גזר גזרות ואמר ליהודים לאכול חזיר?

אמא – המממ…באמת?

איתמר – אמא, איפה היהודים?

אמא – אנחנו יהודים

איתמר – לא

אמא – בטח, אנחנו יהודים, אתה יהודי

איתמר – לא, אני אנטיוכוס

אמא – מה פתאום? אנטיוכוס רשע ואתה יהודי

איתמר – אבל אני רוצה להיות כבאי.

* * *

כמה מידע ודקויות ילד אמור לקלוט…

איך ילד אמור להבין שלאכול חזיר זו גזרה של רשעים אבל שהסטייק חזיר שהדוד ממנגל זה בסדר…

שאסור לקחת לאחרים אוכל מהצלחת, אבל אם אמא רוצה לסיים את מה שאחותו השאירה בצלחת שלה זה בסדר…

שלא פותרים דברים באלימות אבל אם הבריון של הגן מכפכף אותך אז לעזאזל תרביץ לו…

שלא משקרים אף פעם, אלא אם כן יש שכנה נודניקית בדלת ואז אפשר להגיד שאמא לא בבית…

שלא מחטטים באף, אבל בעצם אם אף אחד לא רואה אז זה בסדר…

שיהודי וכבאי זה לא סותר ושיש קשר בין היהודים ההם מהסיפור של חנוכה לבין מי שהוא…

ואיכשהוא הם קולטים. הם מפלסים את דרכם בסבך האינפורמציה עמוסת הסתירות ומסתדרים לא רע בכלל.

סוג של נס…לא?

חג שמח 🙂

 

בוקר

דצמבר 2, 2011

אני אוהבת לראות הורים בגן בבוקר,

הם נכנסים אל הגן כאבא ואמא, מלווים בזאטוט או שניים שאותם על פי רב הם מנסים לזרז…

כבר ראיתי הורים שמשחקים תופסת עם הילד כדי לגרום לו לרוץ, יש את אלו שמכריזים על תחרות בין האחים, אני אישית הייתי שרה לאיתמר שיר טיפשי על סוס דוהר כדי שידהר ( ולא ילך בקצב חילזון),
יש את אלו שרואים על הפנים שלהם שהם עברו בוקר מזעזע , יש את אלו שמנסים להזכיר לילד שהם סיכמו בבית שהוא הולך לבד ומה פתאום ידיים ( כאילו אבא, ממתי סיכום בבית עם בן 3 תופס ליותר מחמש דקות?)
יש את האבא שממתין מחוץ לגן ומבקש שאציץ אם הבת שלו עדיין בוכה ויש את האמא הגאה שרואה איך הבן שלה מנפנף לה לשלום ונכנס לגמרי לבד.
לפתע, אחרי 5 דקות הם עוברים מטה מורפוזה , כל האימהות והאבות שעד לפני רגע דילגו, דהרו, חיבקו, נזפו ונראו כמו…אבא ואמא, פתאום הם נהיים סתם אנשים,

הם חוזרים אל האוטו -  עורך דין, שוטר, אשת שיווק, מזכירה, ההליכה שונה, ההבעה שונה, הבחור עם הטישרט מוריד מהקולב שתלוי באוטו חולצה מכופתרת, האישה עם הקוקו המרושל פורעת אותו חזרה לתסרוקת אופנתית,
(משעשע לחשוב שגם הילדים שלנו ברגע שהדלת נסגרת בטח משילים מעליהם את הבן והבת של והופכים להיות אנשים קטנים ועצמאיים שלא בטוח שאנחנו לגמרי מכירים)

ואז מגיע יום שישי, הורים נינוחים בטרנינג מוליכים באיטיות ורוגע את ילדיהם אל הגן, יש זמן לעצור לפטפט במגרש החניה, אם הילד רוצה על הידיים – שיהיה, אפשר לעצור עם הילדה להסתכל על החתול שבדיוק עובר, חיבוק פרידה והופס…לדהור אל 3 שעות מתוקות של חופש.

שבת שלום 🙂

לא לצאת מהקווים

נובמבר 16, 2011

אני יושבת עם איתמר אצל המטפלת בריפוי בעיסוק , הוא והמטפלת יושבים ליד שולחן קטן , ואני מאחור.

אחרי הדקה הראשונה שבה איתמר לא הסכים להישאר בלעדי, נראה שהוא שכח ממני וכך אני בעמדת תצפית נוחה, כאילו לא נוכחת, זוכה להיות זבוב על הקיר ולהציץ עליו.

היא באמת עושה איתו דברים מקסימים, מלמדת אותו להשחיל ולגזור, משחקת איתו במשחקים שגורמים לו להתאמץ ולחזק את שרירי הגוף וגם את "שרירי הריכוז והרצון" וגם…וגם לצבוע בתוך הקווים.

הם צובעים יחד ציור , איתמר בוחר צבע אפור והמטפלת שואלת אותו  "מה נצבע עכשיו?"

"את המדורה" בוחר איתמר, "איזה צבע יש למדורה?" היא שואלת , "צהוב" עונה איתמר,

"אז אולי כדאי שתצבע בצהוב"

ואז קצת נצבט לי הלב.

הוא יודע שהמדורה במציאות היא בצבע צהוב, אבל למה לא לצבוע אותה באפור אם זה מה שמתחשק לו?

ולמה כל כך חשוב שבגיל 3 וחצי הוא לא יצא מהמסגרת? שיקשקש על כל הדף, ציור צריך להיות כיף.

אני רואה איך המערכות מלמדות את הילדים שלנו להיכנס למסגרת – תרתי משמע, לא לצאת מהקווים, לצבוע בצבע הנכון, להתאים לכללים, לקבוצה, לזרם, זה באמת חשוב כל הדברים האלה, אבל מה עם החופש, הדמיון, היצירתיות , ומה עם הסבלנות והסובלנות לזה שכל אחד הוא גם אחר, וחלק אחרים קצת יותר.

הרבה פעמים יש לי את החשש שמערכת החינוך שלנו עסוקה בלטפח את הילדים שלנו כך שיתאימו.

יתאימו למערכת, לחברה, לחיים, ופחות מתעסקת בללמד אותם להקשיב לעצמם,  בלהמתין קצת ולהתבונן מהצד לאן הם מתפתחים בעצמם, בללמד אותם שיש גם אנשים שגורמים למערכת ולחיים להתאים את עצמם אליהם.

בינינו זו לא חוכמה להאשים רק את מערכת החינוך, אנחנו יודעים להעריץ אנשים כמו סטיב ג'ובס וביל גייטס שלא הסתדרו במערכות, אבל כמה הורים באמת תומכים בילד שלהם ומאמינים בו כשהוא הולך ראש בראש מול המערכת?

אחר כך בגיל 40 אנחנו הולכים לקורסים של ציור אינטואיטיבי ועושים מדיטציות כדי להתחבר אל הילד שבנו,

אולי היה פשוט יותר אם היו אומרים לנו בגן שזה בסדר לצייר בלי מסגרת ובאיזה צבע שאנחנו רוצים.

בציר ענבים

אוקטובר 28, 2011

כשאתה לוקח את הילדים לבציר ענבים במושב, יש לך פנטזיה על אוטנטיות.

בעיני רוחי ראיתי סצנה מסרט איטלקי, בה כולנו דורכים על ענבים בתוך גיגית עץ גדולה,

שולחנות עץ כפריים מסביב עם קנקני שתייה וסוכות גפנים מצלות מסביב, אולי גם כמה תרנגולות או כבשים שיסתובבו להן חופשי….

ובעל החווה, שמנמן, משופם וחייכן מנחה אותנו מה לעשות ומספר בדיחות תוך כדי.

הסצנה המציאותית אליה נקלעתי היתה של סככה ומתחתיה פיילות פלסטיק די מגעילות,

בעל החווה היה רזה ומגולח עם אוזניית מדונה, הוא צייד אותנו בכלי פלסטיק קטנים (ומגעילים) ומזמרות ושלח אותנו לבצור בכרם,

"או קי, " אמרתי לעצמי, "לא בדיוק מה שתיארתי, אבל סה"כ נחמד, הנה אני וילדי, בוצרים ענבים בשמש הקופחת בתוך כרם אמיתית, אמנם בפנטזיות שלי לא ידעתי שיש לענבים בשלים ריח רקבובי מתקתק….שהולך ומתגבר? אה אופס, מישהו חשב שהגיוני לשים באמצע הכרם הפסטורלית מכולת אשפה…נו טוב, ילדים, בואו נבצור בכיוון השני…ירדן אל תאכלי ענבים רקובים מהרצפה, איתמר אל תבצור את ירדן עם המזמרה….הכל סבבה, פסטורלי, אותנטי, מצוין."

חזרנו עם שללינו הדל אל פיילות הפלסטיק, שטפנו את הרגליים והענבים במים (מה שאילן מכנה – לשטוף את המצפון),

דרכנו עליהם – מה שכצפוי הילדים מיצו די מהר,

ואז עבדתכם הנאמנה היתה צריכה להעביר את העיסה אל שק יוטה ולסחוט אותו יחד עם הילדים אל תוך פיילה מגעילה נוספת כשבגדי זוכים גם הם לטעום ,

משם שפכנו את המיץ לכד זכוכית ענק – שהכיל עוד הרבה מיץ שנדרך בידי הרבה רגליים שנשטפו שטיפה מצפונית בלבד….ומהכד הענק קיבל כל ילד בקבוקון קטן ו"אותנטי".

איתמר היה מאושר ועל אף תחנוני הרבים וניסיונות השכנוע שלי – הוא התעקש לשתות את מיץ הרגליים – סליחה, מיץ הענבים.

ומה עכשיו?

לאחר שהתעוררתי מפנטזיות השווא שלי והבנתי שהגעתי למושב ישראלי ולא לכפר באיטליה, התעוררה בי תרעומת לא קלה ויצר ה"אותנו לא דופקים" התחיל לקנן בי וגרם לי לשטף ביקורת (מוצדקת) על המקום שסוחט את כספך ונותן לך בתמורה לסחוט ענבים,

אז מסתבר שהג'ימבורי הוא מתקן אחד מתנפח בחום הלוהט ובלי אפילו מזרון שיקלוט אליו ילד שנופל (אולי ככה זה אצל המושבניקים?), ההצגה שהובטחה היא בעצם איזה בחור מחופש שאומר שנה טובה ומחלק תפוחים,

אם אתה רוצה ללכת לפינת חי – תשלם עוד ,

ואם אתה רוצה לעשות פיתות – תשלם עוד ,

ואני אומרת – הלללללווווו, הבנתי שהייתי תמימה, והרעיון הוא לא אותנטיות אלא העברת הזמן עם הילדים והעיקר שהם ייהנו ולי יהיה קצת שקט, אבל 10 ₪ בשביל לרדד גוש בצק שעלה 15 אגורות?

אני ממש מעדיפה מקום שבו הכול כלול במחיר, ולא משתמש בנודניקיות צרכניו וצרחניו הקטנים כדי לסחוט מההורים עוד, (ושוב המקום המנצח הוא פינת החי של גבעת ברנר, שחפה מכל מסחריות וסחטנות!!!)

לאחר שקיטרנו וביקרנו, נזכרנו שיש טיול בטרקטור, והוא דווקא כלול במחיר.

טיפסנו לקרונות רתומים לטרקטור ויצאנו לסיבוב בשדות שבמהלכו חולפים ליד שבעת המינים כשברמקול מחרוזת שירי חגי תשרי, בספסל מולינו ישבו שלוש ילדות שנדמה היה שהפקה כלשהיא שתלה אותן שם, הן שרו בפאתוס את כל השירים תוך מחיאת כפיים, נענוע גופן מצד אל צד ועצימת עיניים, מסביבן הורים ששרים גם הם בהתלהבות פתטית ומצביעים על כל אחד משבעת המינים בהתרגשות , שיאה של הנסיעה היה כשחלפנו ליד פסי רכבת בדיוק כשהרכבת עברה מה שגרם לכולנו לצעוק בהתרגשות "יו, ילדים, תראו את הרכבת", בין לבין – כמו ישראלים טובים, טרחנו לעדכן הורה את חברו במיקום המדויק של גלעד שליט (זה היה יום השחרור שלו ).

אבל מה?

המרחק בין האדם הביקורתי שנושף בבוז וחושב לעצמו – איזה מחזה נלעג, חבורת עירוניים מגוחכים בטרקטור הזוי שרים שירי ארץ ישראל, לבין האדם שנהנה מכל רגע בחוויה הדביקה הזו, הוא מרחק די פעוט, ובשביל לעבור אותו צריך רק להשתיק לרגע את הביקורתיות והמודעות, רגע אחד בלבד – זה כל מה שצריך כדי לגלוש להנאה ילדותית, וככה מצאתי את עצמי, נותנת לטלטול הקרונות לערסל אותי, מסתכלת על השדות שמסביב, ואפילו שרה בעיניים עצומות עם מחיאות כפיים את "שלומית בונה סוכה" וקצת מתרגשת מכל השירים האלו שלא שרתי מאז שהייתי ילדה מתלהבת שעוד לא יודעת שקיימות מילים כמו "פתטיות" בעולם.

לא נעים להודות אבל בסוף הנסיעה (שהסתיימה אגב בשיר "הבאנו שלום עליכם" כאילו הרגע נחתנו מאוסטרליה), שכנעתי את הילדים להישאר לנסיעה נוספת….

כנראה שאני לא אחזור על החוויה הזו וגם לא אמליץ עליה, אבל כמו שענת – שהתנדנדה לצידי בטרקטור – אמרה לי, כנראה שאני אזכור את הכרם המסרוחה הזו טוב טוב, כי השחרור הכל כך משמח, של גלעד שליט, הוא מסוג האירועים שגורמים לך לזכור בדיוק איפה היית ומה עשית כשהם קרו.

בראש השנה תלבשי לבן

אוקטובר 2, 2011

סבא שלי ז"ל לימד אותי שבחגים לובשים לבן.

עם השנים , הקילוגרמים שנוספים והילדים שמצליחים למרוח עלי רוטב עגבניות ושאר דברים בלתי מזוהים, הצבע הלבן הולך ומאבד פופולריות בארון שלי…אבל מסורת זו מסורת, וכך התייצבתי בערב ראש השנה במכנס לבן מתנפנף – שהגזרה שלו קצת יצאה מהאופנה – אבל הי, אני בעד רטרו, וחולצת תחרה ורדרדה.

ערב החג עבר בנעימים ואפילו ללא כתמים, ואז, רגע לפני שהלכנו, בעודי עושה סיבוב "יאללה בי", צעקה לי אחת הדודות

"תגידי, השלישי בדרך?"

שאר הנוכחים התעלמו בנימוס אבל זקפו את אוזניהם כמיטב יכולתם על מנת לשמוע את התשובה – שהיתה אגב – "לא, השלישי לא בדרך, זו בטן של נחת" , כמובן אגב, שזו לא בטן של נחת, אלא זו בטן של "אני אחרי שתי לידות ועוד הרבה אוכל עיראקי משובח שאכלתי הרגע וחוץ מזה אני מחזיקה את ירדן והיא כבר די כבדה אז אני מייד מבליטה את הבטן עוד יותר כדי לשמור על שיווי משקל".

לאחר שסיימתי להתלונן באזני אילן כל הדרך למכונית על זה שעדיין קיימות נשים שלא למדו שיש שאלות שלא שואלים, והרי אם אכן השלישי היה בדרך, ולא סיפרתי את זה במהלך כל הערב, אז בטח ובטח שאני לא ממתינה לאיזו דודה שתוציא לי את ההיריון מהארון….אז כאמור אחרי שסיימתי להתלונן , התחלתי לחשוב איך להימנע ממצב מביש שכזה בפעם הבאה.

האפשרויות העומדות בפני הן:

לעשות ספורט בשנה הקרובה כך שבראש השנה הבא תהיה לי בטן שרירית ושטוחה – לטובת השקט הנפשי שלי בואו נסכם כבר עכשיו שזה לא הולך לקרות!!

להיכנס להריון כך שבראש השנה הבא אני אוכל להודיע לכולם שהשלישי בדרך והבטן שלי לגיטימית – לטובת השקט הנפשי שלי ועוד יותר – של בעלי, בואו נסכם שגם זה לא הולך לקרות!!!

להכניס את הבטן ממש חזק, בעיקר ליד אותה דודה וגם לא לאכול בערב חג – כנראה שלא יקרה.

לעבור לגור במקום שבו נשים עם כרס קטנה נחשבות מודל יופי ומושא להערצה – איפה זה? יש מקום כזה? חוגגים שם חגים יהודיים?

ללבוש בערב חג מחטב ושמלה שחורה מחמיאה – עם כל הכבוד למסורת – נראה לי שזו האופציה המנצחת, לא?

שתהיה לכולם שנה טובה, מלאת טאקט ונחת 🙂

 

שלא תגידו שלא אמרתי לכם

ספטמבר 21, 2011

אני בחורה של ניגודים.
וכך, למרות שאני בחורה מתוכננת להפליא, אני בו זמנית גם דחיינית לא קטנה, בלגניסטית ומאחרת כרונית.

במקביל – בעודי פמיניסטית אסרטיבית ולוחמת, עדיין יש בי את הרצון להיות אישה ועקרת בית למופת כאילו יצאתי מדפי הספר "נשים קטנות", ולכן יש לי את הפנטזיה הזו (אחת מני רבות) שגברים ככל הנראה לעולם לא יבינו, ובה אני יושבת בערב ראש השנה, ביתי מבהיק מניקיון (לא יקרה), ריח של עוגת דבש ביתית ממלא את הבית (אולי יקרה), שנות טובות מושקעות נשלחו בדואר וגרמו לחברים ובני משפחה לנגב לחלוחית מהעין ולומר זה לזו – אח , משפחת דרור – הם משהו מיוחד! ,
טלפונים נעשו זה מכבר לדודים וחברים, מאפינס דבש (ביתיים…ברור….) חולקו לשכנים,
ילדי לובשים בגדי חג חדשים שבחרתי להם בטוב טעם, ומתנות לסבים, סבתות ולדודים המארחים ממתינות על השולחן…..

בפועל, מה שלרב קורה, זה שיום לפני ערב חג, אני מחרפת נפשי ונדחקת בין המוני בית ישראל, שיצאו לקנות מתנות ובגדי חג. כל רוח חג לא מורגשת באותם רגעים, כולם מיוזעים, לחוצים, ממהרים, הילדים שלהם מציקים להם קשות, המוכרות נראות כאילו לורד וולדמורט לקח להן את הנשמה, והארי פוטר, מי יודע איפה הוא.

בשל הלחץ, אני כמעט תמיד לא שלמה עם מה שקניתי,
בנוסף אני תמיד חושבת באופטימיות לא ברורה שאני אצליח לדבר עם 20 אנשים בטלפון בשעתיים (20 אנשים שגם הם עסוקים במרוץ לקראת החג), ואז אני מגלה להפתעתי הגמורה שאני לא מספיקה , בינינו, זו לא אשמתי אלא אשמת כל מיני אנשים שלא מבינים שיום לפני ערב חג צריך לדבר במהירות כפולה ולסיים את השיחה אחרי 10 מילים (הי , מה שלומך? יופי, אז שנה טובה, נשיקות לכולם,בי.),

כך או כך אני מגיעה תמיד לדילמה האם להתעלם בנימוס מכל מי שלא הספקתי לשוחח איתו, או להתדרדר לשפל המדרגה ולשלוח הודעת טקסט קבוצתית – שהיא דבר כל כך מאוס בעיני – ותעשו לי טובה, אל תשלחו לי כזאת.

ובכן!!!
השנה, אני מתכוונת להצליח. (לפחות חלקית, בואו ננמיך ציפיות).
ואני קוראת לכם להצטרף אלי – כזו אני, בחורה איכפתית שאוהבת לעזור.


עכשיו הזמן, חברים!!!

עכשיו הזמן לקנות מתנות , להכין ברכות, לטלפן לכל העולם, לדאוג לביגוד לכל המשפחה.
נכון…לא מעט אנשים הרימו גבה כשהם קיבלו ממני כבר שלשום ברכות שנה טובה במייל, אבל הי!! אני מתכוונת להצליח. ומבחינתי, ברגע שאוגוסט נגמר, ראש השנה התחיל.
אז לסיום הפוסט (המעט טרחני?) הזה – אני רוצה להמליץ, על אתר מקסים שמאפשר לבחור תמונה של שנה טובה של פעם, להוסיף לה מלל כאוות נפשכם ולשלוח במייל:נוסטלגיה אונליין,

ואתר נוסף שמאגד כל כך הרבה רעיונות יצירתיים לשנות טובות מושקעות ו/או יצירה עם ילדים: 

קסם היצירה – של ענת לנדאו.

בהצלחה 🙂

לטיול יצאנו

ספטמבר 18, 2011

אנחנו אוהבים לטייל. אנחנו אוהבים שטח – אוהלים , מדורות, מסלולים, זה אנחנו.

כשהפכנו להורים, היה לנו ברור שנהיה משפחה מטיילת,

בשנה בראשונה, נאיביים שכמונו, היינו מאוד גאים בעצמנו , איתמר בגיל 3 שבועות כבר ישן במאהל בדואים, בגיל חצי שנה כבר אכלו אותו יתושים, בגיל 10 חודשים אילן סחב אותו במכתש הגדול במנשא למסלול אימתני (הסנפיר הגדול – לא להתקרב עם ילדים…)

לאט אבל בטוח הילד גדל, ואנחנו גילינו, שהורה מרוצה, הוא הורה שהילד שלו מרוצה.

זה אומר שאם הילד צריך לישון צהריים – אז ממש כדאי שהוא יישן צהריים , ואם נתקעת במסלול והגעת לזמן ארוחת הערב ללא ארוחת ערב – חבל לך על הזמן,

המשכנו לטייל, אבל בינינו, מלא מעט טיולים וחופשות חזרנו מרוטים ועצבניים.

כל חופשה שכזו היתה מתוחקרת אצלינו ברמת מבצע של חיל האויר, ולאט לאט אנחנו משתכללים וכותבים את הספר הוירטואלי של "עשה ואל תעשה בטיול עם ילדים " של משפחת דרור.

נכון, בתור סיפורי קאלט זה משעשע להיזכר איך לא ביררנו מספיק על המסלול ומצאנו את עצמינו באמצע עליה אימתנית כשאני בחודש שמיני – כמעט יולדת מהמאמץ ואיתמר – רעב כמו פליט סודני צורח לאילן במנשא היישר לתוך האוזן,

אבל בזמן אמת….זה פשוט מבאס מהתחת. אני מתנצלת – שום ביטוי ספרותי לא יתאר את זה טוב יותר.

חלק מהבעיה היא שאני לוקחת מאוד ללב את מצבי הקיצון בהם אני רוצה לשגר את ילדי לאי בודד או לפחות לחסום את פיותיהם בפלסטר לפרק זמן כלשהוא, ואני ממש מתקשה לחשוב על טיול או חופשה שלא כללו כמה רגעים כאלו.

אמנם – כשאני מביטה סביב, אני נתקלת בהמוני הורים זעופים שצורחים על הילד שלהם משפטים בסגנון "מה אתה עושה?" ,"זו הפעם האחרונה שאני לוקח אתכם לכינרת", "בפעם הבאה אתה נשאר בבית", "נוווווו, זוז כבר" וכדומה,

וגם בהמוני ילדים מקטרים שהוא קיבל ארטיק יותר גדול, והם לא רוצים להתקלח / לנסוע הביתה/להיכנס לאוטו, או לחילופין כאלו שסתם מייבבים/צורחים – כי הם עוד לא יודעים לדבר או שהם בשלב של מעבר למילים (שלב שמצריך אטמי אוזניים, שכדאי אגב להכלילם ברשימת ציוד טיולים להורים)

ועדיין. כשזה קורה לי אני מתוסכלת קשות.

שבת האחרונה – אנחנו בסופ"ש אוהלים בחוף הבונים. קסום.

הים היה רגוע ורדוד, הנוף מקסים, כולנו באופוריה, שורצים במים עם הילדים כמו תנינים מאושרים, בונים בחול (אני מתה על הרגעים שבהם אתם קולטים מבוגר שהילד שלו כבר מזמן חתך לפעילות אחרת והוא עדיין משחק עם הדלי והכף בשיא הריכוז. שיהיה ברור שזה קורה גם לי…)

ואז מגיע שלב הקיפול, שהוא תמיד ארוך מהמצופה, ובאורח פלא הוא בדיוק השלב שבו הילדים עייפים, משועממים, רעבים ובלתי נסבלים. ואז הגדול מתחיל לכפכף את הקטנה כשיטה להוצאת אגרסיות, (הוא רק לא לוקח בחשבון שהאגרסיות שהוא מוציא נכנסות ישר אל אמא) והקטנה כל כך עייפה שהיא מועדת כל רגע שני על החול מה שגורר צרחות אימה כאילו היא רואה כריש, ואמא מתחילה להתחרפן וצועקת על אבא למה לוקח כל כך הרבה זמן, והוא מצידו היה אורז רק חצי מהציוד, אז הוא לא מבין מה היא מתלוננת.

ואחרי שלב הקיפול מגיע שלב המקלחות – שגם הוא כשכולם כבר עצבניים ועייפים, ותמיד איכשהוא שוכחים משהו חיוני כמו מגבת, ואז צריך לתמרן עם ילדה רטובה וצורחת, שלידה אח שצורח כי הוא מבין שתיכף יגיע תורו, ובעל שעצבני כי הוא סחב מלא דברים לאוטו ועכשיו הוא צריך להוציא חצי מהם חזרה כדי לשלוף את המגבת, ואמא שמקללת כי היא יודעת שהחמש דקות שבהן הפעוטה לא מנוגבת יגררו אחריהן דלקת אוזניים וימי חופשה שלא נשארו לה מהעבודה.

לבסוף , איכשהוא , לאחר שכולם צרחו, בכו, צעקו, איימו ונזפו, מצליחה המשפחה הממוצעת להידחק לאוטו, סביר להניח שאז אחרי 10 דקות באמצע הכביש המהיר הילד ייזכר שהוא צריך פיפי, או שהם יעצרו לקנות חומוס ויגלו שהחומוס נגמר וייקח 20 דקות עד שיהיה חדש (רבאק, חומוסיה בפוראדיס ביום שבת, מה נגמר החומוס?), או שיהיה פקק נוראי בכביש החוף, או שלל מטרדים וסמי אסונות אחרים עד שבסוווווף הם יגיעו הביתה.

אם יש להם טיפת מזל – הילדים כבר ישנים. אבל לא תמיד יש טיפת מזל…

ומזל או לא, עכשיו צריך להתמודד עם כל החול והכביסה שהגיעו הביתה.

ואחרי כל זה , רגעי הקסם על החוף, נראים כאילו הם קרו לפני חודש, והתשישות כל כך גדולה, שמיד חייבים להתחיל את החופש הבא….

אבל אחרי חודש, כשמפתחים את התמונות (או אחרי יומיים כשעושים אלבום בפיקאסה) זוכרים בעיקר את הכיף….

ואחרי שנה, הטרגדיות הופכות לסיפורי קאלט משפחתיים,

והשאלה הגדולה היא מה הילדים זוכרים מכל זה, אם להתחשב במה שהם מספרים ביום ראשון בגן, הם זוכרים בעיקר את הארטיק.

ציפורניים

ספטמבר 7, 2011

אני לא יודעת מתי התחלתי לכסוס ציפורניים.

מסתבר שגם אבא ואמא שלי לא ממש זוכרים , וכמובן שכל אחד מהם המליץ לשאול את השני…כך שמבחינתי זה כנראה התחיל עוד בעוברות.
זה מנהג מגונה, כמו שנוהגים לומר, ואני באמת מסכימה.

זה לא אסתטי, האצבעות נעות בין מראה נוראי ללא משהו (תלוי בתקופה), המעשה עצמו משדר עצבנות וחוסר מנוחה ולפעמים זה אפילו כואב.
מה שאני יודעת ככוססת מנוסה, זה ששום דבר שניסיתי לא עזר. כבר בילדות מיהרו הורי וניסו כמו רבים אחרים לאמץ את ההמצאה המזעזעת "מרה" שזה בעצם לק בטעם של רעל שהיו מורחים על הציפורניים.
זה היה מחריד, אבל זה לא גרם לי להפסיק.
הפעם היחידה שבה הפסקתי – לגמרי בלי להתכוון – היתה אחרי הלידה של ירדן. שינויים הורמונליים? מצב נפשי? הלוואי שידעתי.
ועכשיו.
עכשיו איתמר התחיל לכסוס ציפורניים.
אני לא יודעת אם זה ברמה של גנטיקה, או שסתם הוא דומה לי , או שאולי הוא ראה את אמא לועסת ציפורניים והחליט לנסות גם.
וזה מטריף אותי!!!
כמובן שעשיתי את הטעות הקלאסית ולא הסתרתי כמה שזה מטריף אותי.
כמובן שהזאטוט קלט אותי בשניות והתחיל לכסוס ביתר עזוז…למזלי גם אני כבר מאומנת בלקלוט שהוא קולט – תאמינו לי החיים עם ילד הם כמו משחק שח מט לפעמים – ולכן קצת מאוחר מדי – אבל הי מוטב מאשר לעולם לא , עברתי להתעלמות.
וזה מטריף אותי!!! כבר אמרתי?
ואני מנסה להבין למה זה עד כדי כך מטריף אותי, ואני יודעת למה, כי זה משדר מתח ולחץ. ואני לא רוצה שהילד שלי יהיה מתוח ולחוץ, ואני גם לא רוצה שבנוסף לכך כל העולם ידע את זה.
התובנה הקטנה שמתחילה לבצבץ לה בנסיון לחשוב בהגיון ולהירגע היא זאת:
כשאני מתבוננת סביבי , אני רואה שאני במקום טוב באמצע בין שאר האנשים הלחוצים, אלו שמקפיצים את הרגל, אלו עם הטיק בעין, אלו שאוכלים יותר מדי כפיצוי (טוב אני גם קצת שם…), אלו שמפתחים בשקט אולקוס (ערמומיים שכמותם….בחרו בסימפטום שאינו חשוף לעיני כל), אלו שיש להם חלומות רעים….בינינו, אנחנו בני אדם, ועוד ישראלים, לכולנו יש מתחים, זה נורמלי.
כוססי הציפורניים שאני מכירה, הם לאו דווקא אנשים לחוצים במיוחד יחסית לאחרים, ואני – מחזיקה מעצמי בן אדם די שמח עם ילדות מאושרת.
יש בי את החלק שאומר – אבל זה מנהג כל כך מעצבן וממכר, עדיף איכשהוא לעצור את זה עכשיו לפני שהוא ממש מתרגל….
וזה נכון – אם רק הייתי יודעת איך, אבל מצד שני, אני לא אצליח "לקצר תהליכים" לילדים שלי.
כל אחד, באשר הוא, יפתח איזה הרגל גרוע או שניים, במהלך חייו, אולי זה יפריע לו מספיק כדי לעשות שינוי, ואולי לא.
אנחנו ההורים – כמו תמיד, צריכים לראות אותם נופלים, קמים, קצת נשברים, עושים לעצמם דברים לא כל כך בריאים , ולהכיל, ולתמוך, ולשמור שהם לא חורגים מהגבולות.
ולמה לעזאזל הוא מאמץ דווקא את ההרגל הרע שלי? הוא לא יכול למצוא אחד משלו? למה להוסיף לי רגשות אשם + מראה קטלנית למה שאני עושה לעצמי? כנראה בדיוק בגלל זה.


ההורות היא חתיכת מראה. גיליתי על עצמי המון דברים טובים בתור אמא, היצירתיות שלי פורחת, הסבלנות שלי מתגייסת, אני מרגישה שיש לי מה ללמד, מה לחנך, וזה כנראה לא יכול לבוא בלי לשקף לי באופן מאוד ברור את כל הדברים שיש לי לתקן – ובינינו, אין תמריץ יותר גדול לתיקון מאשר ההבנה שאתה עלול לעשות נזק לילד שלך.
ואחרי כל התובנות האלו אתם חושבים שאני מרגישה טוב לגבי העניין?

לא ממש, אני בעיקר כוססת ציפורניים.

הישרדות

אוגוסט 25, 2011

DSC02468  DSC02508

DSC02493   

חודש בעייתי, אוגוסט.

יש כמובן את החום והלחות מטשטשי החושים,

בחיי שאני מרגישה איך מדי יום נמסים לי עוד כמה תאים במוח, ואין לי מושג אם זה הפיך.

בנוסף – אחרי שנים כתלמידה / סטודנטית, כבר התקבעה אצלי (ואצל רב עם ישראל) התחושה – המוטעית לצערי – שאוגוסט משמעו חופש.

יש מן אווירת סוף קורס כזאת שמחלחלת כבר מיולי, וגורמת למחשבות בסגנון :

"הי, מגיע לי חופש , לא? הבוס שלי לא באמת חושב שאני אצליח לתפקד באוגוסט, נכון? אני למעשה אמורה לשכב עכשיו על איזה חוף אקזוטי ולאכול אננס, אתם יודעים מה , עזבו אקזוטי, מוכנה גם בחוף אשדוד (אה, אופס, כמה נבון מצד החמאס להפציץ באוגוסט),

עזבו אשדוד, עזבו בכלל חוף ים, גם לרבוץ במזגן ולראות סדרות זבל יכול לספק אותי…"

אבל אז מגיעה בעיית הבעיות וטופחת על פניך המיוזעות, ולא , זה לא מרגיש כמו משב רוח נעים שטופח על פניך, אלא יותר כמו צליפת מדוזה, שאומרת לך :" סליחה, גברת, יש לך ילדים , לא? על איזה חופש ומזגן את מדברת? רוצה לראות סדרות זבל? מה דעתך להשתתף באחת?

ברוכה הבאה ל –

הישרדות גדרה 2011

קבוצת ההורים – המשימה שלכם היא להעביר 3 שבועות בחום לוהט ולחות איומה, בתקציב מינימאלי, תוך שמירה על שפיות ביחד עם קבוצת הילדים, שתפקידה הוא להתחרפן ולחרפן.

בשבועות אלו תתפקדו כמפיקים, יחצ"נים, מפעילים, גזברים, טבחים, פסיכולוגים ואנשי חינוך,

כל שעומד לרשותכם הם היצירתיות והחוסן הנפשי שלכם.

וגם הסבתות (תודה לאל).

דרך אגב – כאן אין מודחים ואי אפשר לפרוש!!

צאו לדרך!

אז אחרי שקמב"צתי לוח תיאומים מפואר והוחלט איזו סבתא משובצת מתי, ומתי אילן בחופש ומתי אני, ואחרי שהסתכלנו לחשבון הבנק בעיניים והחלטנו בגבורה שהחופשה המשפחתית תחכה, ואחרי ששברתי את הראש על מגוון פעילויות הולמות , שזה אומר זולות, במקום לא חם מדי ושמאפשרות בילוי עם איתמר וירדן בלי עריפת ראשים הגענו לרגע האמת.

החופש התחיל ואני חייבת להודות במבוכה שגל חרדות קטן שטף אותי מעצם הרעיון של לתפעל את הזאטוטים שלי כל כך הרבה זמן.

נשמע פתטי, בסך הכל 3 שבועות לבלות עם ילדי האהובים, מה כבר כל כך מפחיד בזה?

פשוט פחדתי שיהיה סיוט, וההתחלה אכן לא נראתה מבטיחה,

איתמר היה בהלם מזה שהוא צריך לסבול את אחותו כל יום כל היום, ירדן החליטה להוציא 3 שיניים טוחנות במקביל, שניהם הראו סימנים מובהקים של "חרפניית אוגוסט" – תסמונת מוכרת שתוקפת זאטוטים שהשגרה שלהם מופרת,

אבל אחרי יומיים של הלם כלל משפחתי, אפשר לומר שהתאוששנו.

אפשר להגיד בזהירות שאנחנו אפילו מצליחים ליהנות. (שששש…שהפולניה שבי לא תתעורר).

אני מופתעת מכמה פשוט לשווק לילדים בילויים פשוטים ,

לינה אצל סבא וסבתא היא קמפינג מטורף, גלידה במרכז המסחרי היא חצי יום כיף,

אני עוד יותר מופתעת מזה שאפשר פשוט לשבת 3 שעות בחורשה וסתם לשחק משחקים דמיוניים.

אני קולטת איך כולנו חשים צורך למלא את החופש באטרקציות מפוצצות, כשבעצם סתם לבלות מלא זמן ביחד, זה כיף לא קטן (אם מתעלמים מהקטעים בהם איתמר רוצה לערוף לירדן את הראש),

אז הלכנו להפגנות עגלות, ישנו בים, ליטפנו עיזים והיינו בקציר תירס, עשינו ימי כיף עם סבים וסבתות ונזכרנו איך זה להיות הורים לא רק בין 16:00 ל – 20:00.

יאללה. עוד 6 ימים ואנחנו בגמר 🙂

DSC02522 DSC02540

DSC02510 DSC02517

העם רוצה צדק חברתי

אוגוסט 3, 2011

בתזמון קוסמי מושלם  – בדיוק בשעה שישבנו , בוהים בייאוש קל בדפי הבנק שלנו, התחילו לזרום ההודעות על צעדות העגלות.

ברור שהלכנו.

בדרך לעבודה עוד שמעתי ברדיו ארגונים מזהירים הורים לא להביא ילדים למקומות שעלולים להיות סוערים ומסוכנים, וחשבתי לעצמי – הפגנת עגלות, הרי ברור שנדאג להפוך את זה להפנינג נחמד מבחינת הילדים, אף הורה מעמד ביניימי שפוי לא ישכב על הכביש עם הילד או יאבק עם שוטרים.

אז הלכנו.

ירדן בעגלה, איתמר על הכתפיים, בלונים צהובים, ומסביבנו הרבה אנשים וילדים – כמונו.
אם אני צריכה לאפיין את הקהל – זה קהל נורא בנאלי, סתם אנשים, רגילים, מנומסים, חלק גדול מהם קצת נבוך.

הרבה יותר קל לנו לצאת להפגין בעד השלום, או נגד גירוש ילדי עובדים זרים, אבל לצאת לרחוב ולצעוק שאין לנו כסף….יש בזה משהו לא נעים.

קודם כל אנחנו לא מהאנשים הצועקים, הרי זו תמיד הבעיה, זה תמיד מה שאומרים על הרוב הדומם. הוא דומם, וכשהוא יוצא כבר לרחוב, ממש משונה לו להתחיל להפעיל את מיתרי הקול ועוד בווליום רציני.

וחוץ מזה, אנחנו לא משפחות מצוקה, אנחנו מעמד ביניים, הי , לחלקנו יש הורים שמצבם בכלל לא רע, ולימדו אותנו שיש ילדים רעבים, אז מי אנחנו שנצעק? וזו בעצם הפואנטה של המחאה הזו.

פתאום מתברר שציבור אדיר חי לו בשקט עם רגשות התסכול, המפסידנות והאשם – איך זה שאני לא מסתדר? איך זה שאני צריך בגיל 35 עזרה מההורים שלי? איך זה שאני מקטר על כסף? אולי אני מפונק, אולי אני רק צריך קורס מזורז אצל אלון גל…
איך זה שהמסעדות והמטוסים מלאים? כנראה שזה רק אני…

מישהי סיפרה איך בגינה הציבורית אימהות מדברות על הכל – קשיי הנקה, וגמילה, ובעיות עם הבעל אבל כסף – זה טאבו.

אף אחת לא מספרת איך המינוס גדל מדי חודש.

ואז פתאום הקיטורים השקטים, האשמים, הנבוכים והכל כך פרטיים שלנו מרוחים על דפי כל העיתונים והחישוב הכלכלי הבלתי אפשרי שאנחנו מתמודדים איתו כל חודש – מפורט ברהיטות במוספים השונים, רק שהשמות הם לא אילן ועדי אלא רם ונגה, ואתי וסער מאילת ומקריית שמונה ומרמת גן.

ולכל אלו שמנסים להשמיע את קולם ולהגיד שאנחנו מפונקים, ושבתי הקולנוע עדיין מפוצצים ואנשים במאהלי מחאה מרשים לעצמם לאכול סושי ב – 40 ש"ח – לכל אלו אני רוצה להזכיר –
אנחנו מעמד ביניים!

לא מעמד מצוקה.

ואם מעמד ביניים שמשתכר מעל הממוצע – ועובד קשה לשם כך – לא יכול ללכת לסרט בקולנוע או לפנק את עצמו מדי פעם בסושי – אז משהו במדינה הזו לא הגיוני.

המאהלים לא סתם מתנהגים כפסטיבלים, זו דרך לעמעם את כל הרגשות הקשים האלו של חוסר ההצלחה, הייאוש והבושה.

יושבי המאהלים רוצים למחות, הם לא רוצים להיות מסכנים.

אז הם שרים, ומתופפים על דרבוקות , ועושים שמח – ופוליטיקאים והוגי דעות שמקטרגים שהם סתם נהנים שם – כנראה שאין להם הרבה הבנה בפסיכולוגיה בסיסית.

אז הלכנו להפגין. ונלך שוב. ולמרות המבוכה גם קצת צעקנו שהעם רוצה צדק חברתי, ובאופן משעשע הילדים כל כך נהנו שאני מתחילה לשקול הפגנות כפעילות לגיטימית בחופש, איתמר צעק עם כולם שגם הוא רוצה צדק אבתי (כי חברתי הוא לא הצליח ממש להגיד), ירדן מחאה כפיים ורקדה בעגלה, אני פזלתי – באמת מחוסר ברירה, פשוט ההליכה היתה נורא איטית – לכל מיני מכירות חיסול נעליים בחנויות שלידן עברנו ולבסוף קינחנו בגלידה – כי גם למי שיש לו כסף לגלידה, מותר להפגין.

ועכשיו אני מרגישה שבבועה הקטנה שלי שחמצן האשראי שלה כמעט וכלה, נכנס משב קל של רוח מלאת תקווה, ואני מחכה בקוצר רוח (גם מנהל הבנק שלי) שמשהו יזוז.

 

בהצלחה לכולנו.

הורים חיים בסתר

יולי 16, 2011

home and garden decor - See No Evil Hear No Evil Speak No Evil Mice - See No Evil Hear No Evil Speak No Evil - Collectible Figurines

כשאתה צעיר – ברור לך שיש דברים שעדיף שההורים לא ידעו,

ואז אתה נהיה הורה, ומסתבר לך שיש גם דברים, די הרבה דברים שעדיף שהילדים לא ידעו.

הכל נובע כמובן מהרצון להגן עליהם, אנחנו רוצים שהם יהיו בריאים בנפשם ובגופם, אז אנחנו מגוננים עליהם כמיטב יכולתנו , מה שאומר שאנחנו בעצם משקרים ומתחבאים ללא הפסקה.

כאילו – יש שלב כזה שבו יוצאים מבית ההורים ומרגישים מן שחרור כזה, כל אחד הולך עם האמת הפנימית שלו, בא לך להשתכר? תשתכר!

בא לך לצאת ערומה מהמקלחת למרות שהשכנים רואים? זה עניינך!

רוצים לאכול כל השבוע המבורגרים ופיצות? מי יגיד לכם משהו?

ואז פתאום, אנחנו נהיים הורים…אנחנו מהווים דוגמא, יש לנו אחריות, אללה איסתור – חשבתם שאתם רוצים שההורים שלכם לא יגלו עליכם דברים? זו היתה רק הכנה לדבר האמיתי:

!!!Better hide it from your kids

אני למשל רוצה שלילדים יהיו הרגלי אכילה טובים, שלא ינשנשו בין הארוחות (כמוני…) ושלא יזללו מתוקים (כמוני…), שישתו מים ולא מיצים ממותקים (כמוני…)

זה מביא אותי למצבים מגוחכים בהם אחרי שחתכתי פירות לילדים, אני הולכת לשטוף את קרש החיתוך ועל הדרך מכרסמת בשקט ובמהירות איזה שני וופלים, אני שותה מיץ בספל אטום כדי שצבע המיץ מבעד לכוס השקופה לא יסגיר אותי…

אני רוצה למנוע מהילדים שלי התמודדות עם זוועות שונות שקורות בעולם, ולכן האנגלית הופכת להיות שפה שניה שגורה בבית,

"ואז היא גילתה שבעלה is sleaping with some hore from his office, אתה מאמין?"

אני שוקלת ברצינות לקחת את אילן וללכת יחד ללמוד שפה נוספת, אולי אידיש, כי מה נעשה עוד כמה שנים כשהם כבר יבינו אנגלית?

אנחנו עושים סקס בשקט – כדי לא לעשות לילדים טראומות (וגם לא לעשות לנו טראומה כשהם יתעוררו מהרעש ויבואו לראות מה קורה…בררר..איזו מחשבה מצמררת),

אנחנו משתדלים לשמור על איפוק בסיסי לידם, מה שאומר למשל שאם נסגרה לי הדלת על האצבע ומה שאני באמת רוצה לעשות זה לגעות בבכי משולב בצרחות רמות, אני אתאפק , וכשאיתמר ישאל אותי בהיסטריה אם כואב לי אני אענה לו בגבורה – כן, קצת כואב.

אל תבינו לא נכון – כל זה נראה לי נורמאלי ותקין, כנראה שאם הורים וילדים יהיו גלויים לחלוטין אלו עם אלו לפסיכולוגים תהיה עוד הרבה יותר עבודה, ועדיין , זה מעורר מחשבות…

עד כמה אנחנו מכירים את הורינו?

עד כמה נכיר את ילדינו?

ומי בכלל הגדיר שכנות היא כזה דבר חשוב?

הוא בכנות חושב שזה נכון??? 

.

מרץ 24, 2014

ענן על מקל ומסמר במצח (פוסט עם תיאוריה, וידוי, המלצה וסרטון קורע)

נובמבר 16, 2013

 

יש לי תיאוריה לגבי מוצרי תרבות לילדים שטוענת שככל שההורים יותר נהנים – המוצר יותר איכותי וההיפך….

זה לא קשור בהכרח להנאת הילדים – הרבה פעמים שירים די מעפנים עם סינטיסייזר גרוע וחרוזים דביליים יספקו לחלוטין את קהל הצעיר….הבעיה היא שהקהל הצעיר מעצם היותו צעיר לא הולך לבד.

כלומר – אני מקווה מאוד שכשהילדים שלי יגדלו הם לא ירצו ללכת להופעות של ג'סטין ביבר או מיילי סיירוס – אבל אם הם בכל זאת ירצו, שיבלו, אני אבלה את הערב מול איזו סידרה טובה בטלויזיה ואפרגן להם מרחוק.

בכל אופן כשאני נתקלת במוצר טווווב לילדים, כזה מן מוצר מכבד, של מישהו שבאמת השקיע במילים, ובמלודיה,

כזה שלא מעמיס ומטמטם את החושים ביותר מדי רעש וגירוי,

אני ממש מתרגשת.

עכשיו הוידוי –

קוראים לי עדי, אני בת 38 ואני שומעת את "ענן על מקל"

באוטו גם כשהילדים לא איתי!!!

זה דיסק מהמם, מה אני יכולה להגיד? (זו ההמלצה אם לא הבנתם סמיילי )

שירים של סופרת הילדים רינת הופר שהלחין בכשרון ראוי לתשואות דידי שחר

( שאגב – אני מצטערת, אין לי מושג מי הוא אבל אני מוכנה שהוא יבוא לשיר לי שיר ערש כל ערב)

ומצטרפים אליו בשירה עידן אלתרמן, ירדן בר כוכבא וטל בלכרוביץ'.

זה מקסים, זה יפה, זה נעים, וקליט ועצוב ומצחיק.

יש שם שירי כיף מצחיקים, וגם שירים שנוגעים בעדינות בבדידות ובשונות ובקנאה תמימה.

שיר אחד שם אני אוהבת במיוחד – והנה הוא כאן – "איפה כואב"

ענן על מקל

לטובת מי שלא יאזין כי הוא לא רוצה להיות "לולי"

(שזה מה שאיתמר אומר על כל דבר שנראה לו ילדותי ,

ואז כשירדן יושבת וצופה בסרטים שהם לגמרי "לולי" הוא יורד עליה

וחמש דקות מאוחר יותר מתגנב לצפות יחד איתה), הנה המילים:

"שוב באות הדמעות וכולם שואלים – ילדה, למה את בוכה?

שוב אמלי שכחה

שצריכה להיות לה סיבה מוצדקת כדי לא להיות ילדה צוחקת ושמחה

הרי לא תמיד אמלי בוכה רק בגלל שהיא קיבלה מכה

ולא תמיד אפשר להראות סימן או פצע בתור הוכחה.

שוב באות הדמעות וכולם שואלים – ילדה, למה את בוכה?

שורף לך בבטן?

לוחץ לך במצח?

כואבת לך הברך?

אולי יש לה פצע?

את בוכה כי מיכל הלכה?

נשבר לך עיפרון?

אולי בגלל שהפסדת במשחק הכי אחרון?

כשאמא שואלת איפה כואב ,

ומתקרבת עם יוד ומשחה,

אמלי מנסה למצוא את המקום הכי נכון

ולא מצליחה…"

זה מתקשר לי בדיוק עם חלק מהרצאה ששמעתי שבו המנחה הזכירה לנו, שהרבה פעמים בעימותים עם הילדים, אנחנו כהורים מאוד נלחצים כי בראש שלנו – אנחנו אמורים לספק פיתרון.

כלומר אם הילד מכריז שרע לו בגן, או שהילד בוכה, או שהוא מפגין התמוטטות עצבים כי נשבר לו המשחק החדש, אנחנו מייד מנסים להציע פתרונות, או לגמד את הבעיה, או כל דבר אחר ש"יסיים את הסיטואציה".

אנחנו צריכים לזכור שהרבה פעמים אנחנו רק צריכים להיות שם, ואם הילד מתפרק קצת , בוכה, צורח, מדוכא – זה בסדר, תנו לו צ'אנס להתמודד ולאסוף את עצמו לבד, זה סוג של אימון מאוד חשוב לחיים.

נשים – אגב – מתלוננות הרבה פעמים על גברים – שכשהן רוצות לשפוך את הלב – הגבר ישר מציע פתרונות…בשעה שאנחנו רק רוצות שיקשיבו לנו ויתנו לנו לדבר, זה אותו דבר עם ילדים,

וזה מוביל אותי בשינוי אוירה חד לסרטון הקורע הזה – אל תפספסו.

מה, שוב מתחילה שנת הלימודים?

ספטמבר 24, 2013

החופש הגדול נראה כבר כמו חלום רחוק, אבל עבור הילדים שלנו, שנת הלימודים עוד לא ממש התחילה.

כלומר היא התחילה – היתה התרגשות, אולי גם פחד, התכוננו, הכנו תיק,  לקחנו ימי חופש, ליווינו….ואז הכל נעצר…ואז המשיך…ונעצר…ושוב המשיך….ו….

וזהו!! החגים נגמרים והשגרה בפתח,

רק צריך לזכור שעבור הרבה ילדים – תהליך ההסתגלות למסגרת נעצר, ועכשיו הוא ימשיך מנקודה די התחלתית.

אז קחו הרבה אויר, אמנם גם אתם מותשים, אמנם כבר לא נשארו ימי חופש לקחת ואי אפשר לאחר ולהגיד שהתעכבנו בגן, ונכון שכבר שמעתם אותם בוכים בימים הראשונים של השנה, וכבר נקרע לכם הלב, ולמי יש כח לעבור את זה שוב…אבל ממש עכשיו – אחרי סוכות – הילדים שלכם עוד יצטרכו את הכתף התומכת והסבלנות שלכם – כי הם עדיין ממש לא מרגישים "בבית".

אנחנו כבר רואות את המחשבות שרצות לכם בראש "ווי ווי מבאסות אלה, דווקא לפני החופש הוא כבר נפרד ממש יפה…"

אז קודם כל – מחזיקות לכולם אצבעות שהחזרה מהחופש תהיה חלקה ונעימה סמיילי

ורק למקרה שלא….אספנו לכם את הטיפים המנצחים שלנו לתקופת ההסתגלות:

1. אמפתיה – מה כולנו רוצים?

שיאהבו אותנו, שיבינו אותנו, שיאמינו בנו.

זה מאוד פשוט , ונכון בכל סיטואציה.

כשהילד בוכה או אומר שהוא לא רוצה ללכת – תהיו אמפתיים (אני מבין שהימים הראשונים בבי"ס קשים לך, אני מבין אתה רוצה שהחופש ימשיך…) ושדרו לו שאתם בטוחים שיסתדר (אני בטוחה שעוד כמה ימים כבר יהיה לך הרבה יותר קל….אני בטוח שיהיה לך נחמד היום בגן….).

לא להעביר ביקורת, לא להגיד לו שזה לא נורא, אפילו לא לנסות לפתור לו את הבעיות – רק אהבה, אמפתיה וביטחון.

2. ספויילר – תארו את טקס הפרידה מראש- בדרך לבי"ס/לגן , גם אם טקס הפרידה שלכם מאוד קבוע (מה שמומלץ מאוד), תארו בקול רם מה הולך לקרות ( עוד מעט ניכנס לגן, אתה תיתן לי חיבוק גדול בדלת ואז נגיד בי ואני אלך ואתה תנפנף לי לשלום…)

3. בובת עוצמה – הביאו לילד בובה קטנה (כזאת שיכולה להיכנס בכיס), ספרו לו שזו "בובת עוצמה", בובה שנותנת כח ועידוד ברגעים קשים, אפשר להכין מכתב מודפס שמסביר על הבובה ומגיע יחד איתה,

הילד לוקח את הבובה איתו – בכיס/בתיק, ויודע שברגעים שקשה לו הוא יכול לגעת בה ולשאוב כוחות.

4. המחזה – שחקו עם הילד בבית במשחק תפקידים עם בובות – תנו לו להיות כל פעם בתפקיד אחר. בתור ההורה שמביא לגן ומתמודד עם הילד שמתקשה, הילד יגלה פתאום תובנות של מה בעצם עוזר ומעודד, ובתור הילד שנפרד – זו תהיה הזדמנות טובה לדובב אותו ולשמוע מה הקשיים שלו בסיטואציה.

5. ספרים – ילדים מאוד פתוחים לקבל מסרים בעזרת סיפור. על ספרים מומלצים להסתגלות תוכלו לקרוא כאן.

6. גייסו את המערכת – נסו להבין מה יקל על הילד שלכם –

אם יש לו חבר טוב – נסו לתאם עם הורי החבר את שעת ההגעה כך שיכנסו ביחד,

דברו עם הצוות וספרו להם מה עוזר לילדכם (יש ילדות שמחמאה על השמלה שלהן – תגרום להן "להפשיר", יש ילד שאם הגננת תטיל עליו משימה, הוא יתגייס בהתלהבות ולא יחשוב על הפרידה…),

חזקו קשרים חברתיים מעבר לשעות הגן ,

ואחרון חביב – נסו לשאול את הילד – מה לדעתו יעזור לו , התשובות לעיתים מפתיעות!!

מילה אחרונה – לכם – ההורים,

לא פשוט לראות את הילדים שלנו מתקשים,

נכון שהגננות מספרות שהם נרגעים 2 דקות אחרי שהלכנו ,

אבל הכיווץ בבטן ממשיך איתנו לכל היום,

אנחנו מרגישים אשמים, לפעמים אנחנו מתחילים לתהות אם בחרנו במסגרת המתאימה, לפעמים – לא נעים להגיד – אבל אנחנו אפילו כועסים קצת על הילד – ש"עושה לנו חיים קשים" בשעה שכל הילדים האחרים כבר נראים ממש בסדר.

תזכרו – שזו תקופה שעוברת,

שאם הילד שלכם היה מדלג באושר למקום חדש בלי להניד עפעף – כנראה שהייתם צריכים לדאוג…

שלמרות שכרגע זה ההווה שלנו – עוד כמה שנים בקושי נזכור את זה – והילדים – לא יזכרו את זה בכלל.

שאתם לא אמורים לארגן לילדים שלכם את החיים כך שהכל יהיה ורוד, מה שאתם אמורים זה ללוות אותם – גם ברגעי הכיף, וגם ברגעי הקושי –

ואת זה – אתם בטוח עושים מצויין ומכל הלב!

מוזמנים להסתכל בפנקסי ההסתגלות שלנו

נשמח אם תשתפו אותנו בטיפים נוספים – מה עבד טוב בשבילכם?

שתהיה הסתגלות קלה ומוצלחת

שרון ועדי – "האחיות"

%d בלוגרים אהבו את זה: